בבא מציעא 52b — תלמוד אויף ייִדיש

ומקשינן לדברי רב הונא:

מיתיבי,

הרי שנינו לעיל "עד כמה תהא הסלע חסרה.

יתר על כן, מוכרה בשויה",

ובפשטות כונת הברייתא "מוכרה בשויה" - לפי ערכה האמיתי.

מאי לאו

[האם לא מדובר במקרה]

שפחתה יותר מכדי אונאתה?

ובכל זאת מותר לקיימה, ולמוכרה לפי דמיה, ולא כדברי רב הונא?

ומשנינן:

לא.

מדובר במטבע

יתירה, דאכתי לא פחתה בכדי אונאתה,

וקא משמע לן שיכול ל

מוכרה בשויה,

דהיינו כמטבע יפה ומעולה.

עוד מקשינן לדברי רב הונא:

מיתיבי, "עד כמה תיפחת ויהא רשאי לקיימה? בסלע

-

עד שקל

".

מאי לאו

[האם לא מדובר במקרה]

דפחית פורתא פורתא

[שנפחתה מעט מעט], ובכל זאת מותר לקיימה עד שקל, ולא כדברי רב הונא?

ומשנינן:

לא.

מדובר באופן

דנפיל לנורא ואפחות בחדא זימנא

[נפלה המטבע לאש, ונפחתה בבת אחת עד כדי שקל].

הגמרא חוזרת לבאר את הברייתא שהובאה לעיל:

אמר מר "יקבנה ויתלנה בצואר בנו או בצואר בתו".

ורמינהי,

הרי שנינו בברייתא גבי מטבע שנפחת יותר מהשיעור שהתירו לקיימו -

"לא יעשנה משקל בין משקלותיו, ולא יזרקנה בין גרוטותיו

[שברי כלי כסף שברשותו]

, ולא יקבנה ויתלנה בצואר בנו ובצואר בתו, אלא

-

או ישחוק, או יתוך, או יקוץ, או יוליך לים המלח".

ואילו בברייתא דידן שנינו - "יקבנה ויתלנה בצואר בנו"?

ומשנינן:

אמר רבי אלעזר ואמרי לה רב הונא אמר רבי אלעזר: לא קשיא. כאן

שנקבה

באמצע,

ובכהאי גונא שרי, כיון שאי אפשר עוד להשתמש בה בשום צורה.

ו

כאן

שנקבה

מן הצד,

ובכהאי גונא חיישינן שמא הרמאי יקוץ סביב עד שיוציא את הנקב, ויוציאנה בשוק כשקל.

שנינו במשנה:

"עד מתי מותר להחזיר? בכרכים

-

עד שיראה לשולחני. בכפרים

-

עד ערבי שבתות".

ואילו גבי דין אונאה במקח שנינו "עד מתי מותר להחזיר, עד כדי שיראה לתגר או לקרובו", ולא חילקנו בין כרכים לכפרים.

ומקשינן:

מאי שנא בסלע, דמפליג

בין כרכים לכפרים,

ומאי שנא בטלית, דלא מפליג?

אמר אביי

: אכן אף בטלית יש לחלק בין כרכים לכפרים. ו

כי תנן נמי מתניתין בטלית, בכרכין תנן.

אך בכפרים - שיעורו עד ערבי שבתות, כבמטבע.

רבא אמר: טלית, כל איניש קים ליה בגוה.

[כל אדם בקי בה], ולכן אף בכפרים שיעורו - עד שיראה לתגר או לקרובו.

אך

סלע, כיון דלאו כל איניש קים ליה בגוה אלא שולחני, הלכך

-

בכרכים דאיכא שולחני, עד שיראה לשולחני.

ו

בכפרים דליכא שולחני, עד ערבי שבתות, דסלקין לשוקא

[שהולכים העירה, לשוק לקנות צרכי שבת], ואז יכולים להראותה לשולחני.

שנינו במשנה:

"ואם היה מכירה אפילו לאחר שנים עשר חדש.. " כו'

:

ומקשינן:

היכא

[באיזה מקרה מדובר]?

אי בכרכין, הא אמרת עד שיראה לשולחני. אי בכפרים, הא אמרת עד ערבי שבתות?

אמר רב חסדא: מידת חסידות

שנו כאן.

ומן הדין אין צריך להחזיר לו אלא כפי השיעורים שנזכרו לעיל במשנה .

ומקשינן:

אי הכי, אימא סיפא

-

"אין לו עליו אלא תרעומת", למאן

[מי המתרעם]?

אי לחסיד

שהסכים לקבלה לאחר יב' חודש, אמר שיש לו תרעומת, וכי כפה אותו לקבל ממנו שיתרעם עליו?!

לא קבולי ליקבלה מיניה, ולא תרעומת תיהוי

ליה.

ואלא, להאיך דקבלה מיניה, ו

כי

לבתר דמקבלה מיניה תרעומת תיהוי ליה?!

ומשנינן:

הכי קאמר: הא אחר,

שאינו חסיד,

אף על פי שאין מקבלה הימנו, אין לו עליו אלא תרעומת.

דאיהו הוא דאפסיד אנפשיה, שלא החזירו בזמנו.

שנינו -

"ונותנה למעשר שני ואינו חושש שאינו אלא נפש רעה".

אמר רב פפא: שמע מינה, האי מאן דמוקים אזוזי

[מי שאינו מוכן לקבל כסף כשמוצא בו איזה פגם]

מיקרי נפש רעה

.

והני מילי הוא דסגי להו,

כלומר - כשיכול להוציאם על ידי הדחק. אך אם הכסף פגום לגמרי, אינו חייב לקבלו.

הגמרא דנה בגוף דברי המשנה:

משנתנו שאמרה "נותנה למעשר שני ואינו חושש",

מסייע ליה ל

דברי

חזקיה, דאמר חזקיה

: מי שהיה בידו סלע חסר מעט, כדי אונאה, ו

בא לפורטה

לפרוטות,

פורטה בשויה.

לפי חסרונה. ולא ירמה את חברו לפרוט לו כסלע יפה.

אך אם

בא לחלל

מעשר שני עלי

ה, מחלל

עלי

ה

מעשר

ב

דמי סלע

יפה".

ומקשינן:

מאי קאמר?

כלומר - מה חידש חזקיה בדבריו - שאם בא לפורטה פורטה בשויה, והלא משנתנו היא, שאם יש בסלע חסרון כדי אונאה, אסור להוציאה כסלע יפה?

ומשנינן:

הכי קאמר, אף על פי כשבא לפורטה

בירושלים לסעודת המעשר, על כרחו

פורטה בשויה,

ולא ביפה, כיון שחסרה בכדי אונאה, מכל מקום עדיין שמה "סלע", ו

כשהוא מחלל

עלי

ה

מעשר שני

מחללה ב

דמי סלע

יפה.

ולדברי חזקיה, כוונת המשנה - "נותנה למעשר שני ואינו חושש", לומר - שיחלל עליה בדמי סלע יפה, ולא רק בשוויה .

והוינן בה:

למימרא דסבר חזקיה דמזלזלינן במעשר שני.

ומצמצמים דמי פדיונו.

והאמר חזקיה: מעשר שני שאין בו שוה פרוטה

ואין בו כח לתפוס פדיונו בקדושתו .

אם רוצה לפדותו,

אומר "הוא וחומשו מחולל על מעות הראשונות".

כלומר - אם יש בידו מעות נוספות של מעשר שני, מחלל את המעשר על אותן מעות.

לפי שאי אפשר לו לאדם לצמצם מעותיו.

כלומר - אין אדם מחלל את המעשרות בצמצום, שמא יפחות בטעות, ונמצא שלא פדה את המעשר כראוי. אלא מותיר מעט על ערך המעשר.

ולכן יכול לחלל מעשר השוה פחות מפרוטה על אותו עודף .

על כל פנים מבואר, שאין פודים מעשר בצמצום, וכל שכן שאין פוחתים משויו , ואם כן, היאך יכול לחלל מעשר בשוי סלע יפה, על סלע שנחסר?

ומשנינן: אכן אינו מחלל עליה אלא בשויה האמיתי.

ו

מאי

דאמר חזקיה "כשהוא מחללה, מחללה

ביפה",

כוונתו לומר -

בתורת יפה.

כלומר - בדמי השוי הודאי שלה.

והכי קאמר - כשם שכשבא לפורטה בירושלים לא יקבלוה ממנו אלא בשויה, ויש שיזלזלו בדמיה יותר מכדי פחתה, כך כשבא לחללה, מחללה בדמים הפחותים.

ובא להשמיענו,

דתרי זילי לא מזלזלינן ביה.

[אין מזלזלין במעשר שני פעמיים], והגם ששנינו במשנתנו זילותא דמעשר שני, שיכול לפדות מעשר שני על סלע שנפחתה בכדי אונאה, ולא אמרינן - סלע זה אינו ראוי לפדיון כמטבע שנפסל,

מכל מקום, אין מזלזלין במעשר זלזול נוסף, ומחללים עליו כפי שויו הודאי בלבד. ולא כדמי סלע יפה .

הגמרא חוזרת לדון בדברי חזקיה

גופא.

אמר חזקיה: "מעשר שני שאין בו שוה פרוטה, אומר: הוא וחומשו מחולל על מעות הראשונות. לפי שאי אפשר לו לאדם לצמצם מעותיו

".

ומקשינן:

מיתיבי

הלא שנינו במסכת חלה, באלו דברים החמירו בתרומה וביכורים יותר ממעשר:

"התרומה והביכורים

שאכלום זר או כהן טמא,

חייבין עליהן מיתה.

ו

אם אכלום בשוגג, חייבים לשלם קרן ו

חומש.