בבא מציעא 27b — תלמוד אויף ייִדיש

ל

עניין

אהדורי

[החזרת]

גט אשה

שאבד מהשליח המביאו לה מהבעל [לפני שהספיק לתתו לה], ומצאו אדם אחר, ואין לשליח עדים על כך שזהו הגט שהביא עמו, האם אפשר להחזירו לשליח

בסימנים

של הגט [שאם אין זה הגט שכתב הבעל, אי אפשר לגרש בו אשה זו, שהרי לא נכתב לשמה] .

אי אמרת

שסימנים

דאורייתא

-

מהדרינן

לו את הגט על פי סימנים, ויוכל לגרש בו את האשה.

ואי אמרת

שסימנים מ

דרבנן,

אם כן,

כי עבוד רבנן תקנתא

שיחזירו אבידה על פי סימנים - דווקא

ב

עניין

ממונא,

לפי שהפקר בית דין - הפקר.

אבל ב

ענין

איסורא,

כגון גט אשה -

לא עבוד רבנן תקנתא,

שהרי אין בכחם לעקור דבר מן התורה.

תא שמע

מדברי משנתנו:

אף השמלה היתה בכלל כל אלו, ולמה יצאת? להקיש אליה, ולומר לך: מה שמלה מיוחדת, שיש לה סימנין ויש לה תובעין, חייב להכריז, אף כל דבר שיש לו סימנין ויש לו תובעין

-

חייב להכ ריז!

מוכח מכאן, שדין סימנים נלמד מהמקרא! ודוחה הגמרא: אף שה

תנא

מזכיר את שני העניינים, סימנים ותובעין, מכל מקום, המקרא - לענין

תובעין אצטריכא ליה,

שחייבין להחזיר דווקא אבידה שיש לה תובעין, שלא נתייאשו בעליה. ומה שנקט התנא גם את עניין ה

סימנין

-

כדי נסבא,

אגב מה ששנה את ענין התובעין. ואכן אין דין זה נלמד מהמקרא, אלא מדרבנן הוא.

תא שמע

ממה שאמר רבא לעיל, שמהמילה

"חמור"

שנאמרה בעניין אבידה, נלמד שמחזירין חמור אף

בסימני אוכף

, ומוכח מכאן שסימנים דאורייתא, שהרי עניין זה נלמד מהמקרא!

ודוחה הגמרא:

אימא

שלמדים מהמקרא שמחזירין חמור אף

בעדי אוכף,

אם יש עדים שמכירין בטביעות עין שהאוכף שייך לו, מחזירין לו את החמור. אבל בסימנים - אין מחזירין מדאורייתא.

תא שמע

: כתוב בענין השבת אבידה:

"והיה עמך עד דרש אחיך אתו".

ויש לתמוה:

וכי תעלה על דעתך שיתננו לו

המוצא לבעל האבידה

קודם שידרשנו?

והרי עד שבא אדם לדרוש את האבידה, אין המוצא יודע למי להחזיר!

אלא, דרשהו,

את זה שבא וטוען שהוא בעל האבידה,

אם רמאי הוא, או אינו רמאי

.

וכך דורשים את הפסוק "עד דרש אחיך אתו": עד דרשך [עד שתדרוש אתה] את אחיך, אם דובר אמת הוא או לא.

מאי לאו,

האם אין הכוונה שדורשין אם הוא רמאי

בסימנין,

שבודקין אם הוא בקי בסימני האבידה?! ומוכח מכאן, שסימנים דאורייתא!

ודוחה הגמרא:

לא.

הכוונה היא שדורשין

בעדים

אם הוא רמאי. שיביא עדים שהוא שלו .

תא שמע

: אשה שבעלה נעלם, ואין ידוע לנו אם הוא מת, ומותרת אשתו להנשא לאחר, או שמא חי הוא, ואסורה לינשא. ובאו עדים להעיד שראו אותו שמת,

אין מעידין

[אין עדותן נחשבת עדות],

אלא

אם כן יכולים להעיד

על

כך שראו את

פרצוף הפנים עם החוטם

של המת.

אף על פי שיש

להם

סימנין בגופו ובכליו

, אין עדות זו מספיקה כדי להתירה להנשא.

שמע מינה: סימנין לאו דאורייתא!

שאם לא כן, למה לא יספיק שיעידו על סימנים שיש בגופו ובכליו?

אמרי

: אכן אפשר לומר שסימנים דאורייתא, ואילו היו מעידים על סימנים שבגופו ממש, היתה ניתרת בזה לינשא.

ומה ששנינו כאן שאין סימנים ד

גופו

מועילים, הכוונה לסימנים

דארוך וגוץ.

שאומרים העדים שהיה המת ארוך, או שאומרים שהיה גוץ. וזה אינו נחשב סימן , שהרי הרבה ארוכים וגוצים יש .

ומה ששנינו שאין מועילים סימנים ב

כליו

של המת, היינו משום

דחיישינן לשאלה

. שאנו חוששים שמא השאיל הבעל את כליו לאחר, והלה לבשם, ואותו אדם הוא שמת, ולא הבעל!

ותמהינן:

אי חיישינן לשאלה,

אם כן, יקשה על מה שאמרנו לעיל, שמחזירין

חמור בסימני אוכף

[אם בא אדם ונותן סימנים באוכף, משום שאנו מניחים שהוא גם בעל החמור] -

היכי מהדרינן

לו [היאך אנו מחזירים לו את החמור]? הרי עלינו לחשוש שמא השאיל בעל האוכף את אוכפו לאחר, ואם כן, יתכן שהאוכף אכן שייך לזה שנותן בו סימנים, אבל החמור שייך לאותו אדם ששאל ממנו את האוכף!

אמרי

: על

אוכף

אתה שואל?

! לא שאולי

אינשי אוכפא

[בני אדם אינם משאילים אוכף לאדם אחר], אלא כל אחד משתמש רק באוכף שחמורו הורגל בו,

משום ד

אוכף שהותאם לחמור אחר, ואינו לפי מידת גופו של חמור זה -

מסקב ליה

לחמרא

[גורם לו פצעים] .

איבעית אימא

: מה שאמרנו אין מעידין על

כליו

של המת, היינו

ב

עדות

חיורי וב

עדות

סומקי.

שהעדים מעידין על כלי המת שהיו בצבע לבן או אדום, שאין זו עדות מוכיחה, לפי שיש הרבה כלים בצבעים האלו.

ומקשינן:

אלא הא דתניא

: שליח ששלחו הבעל להביא גט לאשתו, ואבד ממנו, ולאחר זמן

מצאו

השליח כשהוא

קשור בכיס

שלו,

או בארנקי

שלו,

ובטבעת

[או בטבעת שלו],

או שמצאו בין כליו

שבביתו, ו

אפילו

אם מצאו

ל

אחר שעבר

זמן מרובה

מזמן האבידה, אף שאין השליח מכיר את הגט עצמו, אלא רק את הכלי שמצאו מונח בו - הגט

כשר,

ואין חוששין שמא נתחלף באחר, ולא נכתב לשם אשה זו.

ואי סלקא דעתך

ש

חיישינן לשאלה, כי מצאו קשור בכיס

-

אמאי כשר? ניחוש לשאלה!

נחשוש שמא השאיל השליח את כיסו לאדם אחר, ואותו אדם קשר בו גט, ואבד הכיס ממנו!

אמרי,

תירצו: אין לחשוש לכך, משום ש

כיס וארנקי וטבעת

-

לא משאלי אינשי

[אין בני אדם נוהגים להשאילם לאחרים].

והטעם:

כיס וארנקי

אין משאילין -

משום

דמסמני.

שאומרים אנשים: סימן לאדם שמשאיל את כיסו - שמוכר לשואל את מזלו.

וטבעת

אין משאילין -

משום דמזייף.

שבזמנם היה לכל אחד בטבעתו חותם מיוחד, והיו נוהגין לחתום בו דברים הנשלחים על ידם, כדי שיוכר הדבר שהם שלחום. ואם ישאיל טבעתו לאחר, יוכל השואל להכין חותם דומה לחותמו של המשאיל, ויזייף בו את משלוחיו.

ועתה דנה הגמרא:

לימא,

האם יש לנו לומר, שהנדון אם סימנים דאורייתא או דרבנן -

כ

מחלוקת

תנאי

היא!

שכך שנינו בברייתא:

אין מעידין על השומא

[יבלת]. עדים המעידים על אדם שמת, כדי להתיר את אשתו להנשא לאחר, וכסימן הם אומרים שראו שומא במת, באבר פלוני, הרי אף שידוע לנו שאכן בבעלה של האשה היתה שומא באותו אבר, אין זה סימן מספיק כדי להתירה.

ואלעזר בן מהבאי אומר: מעידין על השומא.

כלומר, הרי זו נחשבת ראיה למיתת הבעל.

מאי לאו

-

בהא קמיפלגי: דתנא קמא סבר סימנין דרבנן,

ולכן, גבי אשת איש, שאיסור דאורייתא הוא, אין סומכין על סימנים.

ואלעזר בן מהבאי סבר סימנין דאורייתא,

ולכן אפשר לסמוך על השומא!

אמר רבא

: אפשר לומר

דכולי עלמא

סוברים ש

סימנין דאורייתא.

ו

במה נחלקו

הכא?

ב

נדון האם

שומא

שנראית בגופו של אדם זה שמת, עלולה להיות

מצויה

גם

ב

אדם אחר שהוא

בן גילו,

שנולד בשעת לידתו ומזלו של זה -

קמיפלגי.

מר,

תנא קמא,

סבר: שומא מצויה בבן גילו.

ולכן אין השומא ראיה, שהרי יתכן שהמת הוא אדם אחר, בן גילו, שגם בו היתה שומא כזו.

ומר,

אלעזר בן מהבאי,

סבר: שומא אינה מצויה בבן גילו.

איבעית אימא: דכולי עלמא

סוברים ש

שומא אינה מצויה בבן גילו.

והכא

-

ב

שאלה האם

סימנין העשוין להשתנות לאחר מיתה,

כגון, שומא שהיתה בחייו שחורה, האם היא עלולה ליהפך לאחר מיתתו ללבנה, או לא -

קמיפלגי

. מר, תנא קמא,

סבר: סימנין עשוים להשתנות לאחר מיתה.

ולכן השומא אינה ראיה, שהרי יתכן שהיא נשתנתה לאחר מיתה, ולא היתה נראית כך מחיים.

ומר,

אלעזר בן מהבאי,

סבר: סימנין אין עשוים להשתנות לאחר מיתה.

איבעית אימא: דכולי עלמא

סוברים ש

שומא אינה עשויה להשתנות לאחר מיתה, ו

כמו כן כולי עלמא סוברים ש

סימנין

-

דרבנן.

והכא, ב

שאלה האם

שומא סימן מובהק הוא

-

קמיפלגי.

מר,

אלעזר בן מהבאי,

סבר: שומא סימן מובהק הוא.

ולכן, על אף שסימנים דרבנן, מכל מקום אפשר לסמוך על כך, שהרי סימן מובהק הוא, והוכחה וודאית היא שזהו האדם שמת.

ומר,

תנא קמא,

סבר: שומא לאו סימן מובהק הוא.

וכיון שסימנים דרבנן, אי אפשר להתיר את האשה על סמך השומא.

אמר רבא: אם תמצי לומר

ש

סימנין לאו

דאורייתא, היכי מהדרינן אבידתא בסימנין?

כלומר, אמנם יכולים חכמים לתקן תקנה כזו, אף שאין הסימנים ראיה ברורה, מטעם הפקר בית דין הפקר. אבל איזה עניין ראו חכמים לתקן תקנה זו, הרי יתכן שהוא נותן את האבידה למי שאינו בעליה?!

וביאר רבא: טעם התקנה הוא, משום

דניחא ליה למוצא אבידה דנהדר

[שיחזירה]

בסימנין,

אף שאין זו ראיה ברורה,

כי היכי דכי אבדה ליה

אבידה

לדידה,

למוצא,

נמי נהדרו ליה

[יחזירו לו]

בסימנין.

אמר ליה רב ספרא לרבא: וכי אדם עושה טובה לעצמו בממון שאינו שלו!?

מה אכפת שדבר זה נוח לו למוצא, אם לבעל האבידה אין זה נוח!?

אלא,

כך הוא הטעם:

ניחא ליה לבעל אבידה

עצמו בתקנה שתקנו חכמים,

למיהב סימנין ולמשקליה

[שיתנו סימנים באבידה - ויטלוה]. משום ש

מידע ידע

המאבד

דעדים לית ליה

על כך שהיא שלו, ואם יזקיקוהו לעדים, הרי לא תוחזר אבידתו לעולם

! ו

לכן

מימר אמר

בלבו: הרי

כולי עלמא לא ידעי סימנין מובהקים דידה

חוץ ממני,

ואנא יהיבנא סימנין מובהקים דידה

-

ושקלנא לה

[ואטלנה]! חזר רבא והקשה לרב ספרא:

אלא הא דתנן: רבן שמעון בן גמליאל אומר

: המוצא שלשה שטרות חוב, של אדם

אחד הלוה

[שלוה]

משלשה

בני אדם שונים. הלווה טוען שפרע את חובותיו, והחזירו לו המלוים את שטרות החוב, ואבדו ממנו. ואילו המלוים טוענים, שהשטרות אבדו מהם, והלווה עדיין לא פרע את חובו -

יחזיר

את השטרות

ללוה.

שכך מסתבר, שנפלו מידו לאחר שפרע חובותיו. שאילו נפלו מהמלוים, היאך נמצאו כל השטרות כרוכים יחד?

ואם מצא שטרות של

שלשה

בני אדם

שלוו מן האחד

-

יחזיר

את השטרות

למלוה.

שאין זה מסתבר שאבדו מהלווים, שאם כן, היאך נמצאו כל השטרות כרוכין יחד?

וסבר רבא, שמחזירים למלוה בנתינת סימן זה, שאומר שאבדו לו שלשה שטרות, שהלוה בהם לשלשה בני אדם.

ועתה, באופן כזה, אם אכן נפל השטר מהלוה, שכבר פרע את חובו, האם

ניחא ליה ללוה לאהדורי ליה

[שיחזירו לו]

למלוה?

הרי עדיף לו שיהיו השטרות מונחים ביד המוצא לעולם, שאז הרי הם כשרופים, ולא יגבה בהם המלוה לעולם!

אמר ליה

רב ספרא: מה שמחזירים

התם

ללוה ולמלוה, לא מחמת סימנים אלו - אלא

סברא הוא

שכך הוא הדין:

אחד הלוה משלשה

מסתבר ש

יחזיר ללוה,

משום

דגבי לוה שכיחי

שימצאו אצלו שלשה שטרות, שלוה בהן משלשה בני אדם. אבל

גבי מלוה לא שכיחי

שימצאו אצלו כל שלשת השטרות של הלוה, שהרי השטרות של המלווים האחרים לא היו צריכים להמצא אצל מלוה זה!

אלא, על כרחך

שמע מינה

ש

מלוה נפול.

ואילו המוצא שטרות של

שלשה שלוו מאחד

מסתבר ש

יחזיר למלוה,

משום

דגבי מלוה שכיחי

שימצאו אצלו שלשה שטרות של לווים שונים שלוו ממנו. אבל

גבי לוה

-

לא שכיחי,

שהרי השטרות של הלווים האחרים לא היו צריכים להמצא אצלו!

אלא, על כרחך שאבדו השטרות מהמלוה.