בבא מציעא 27a — תלמוד אויף ייִדיש

אמר ריש לקיש משום רבי ינאי: לא שנו

שהרי אלו שלו -

אלא

ב

אדם ה

לוקח מן התגר

[שקנה את הפירות מסוחר, שלוקח פירות מהרבה בני אדם, ומוכרן אחר כך לאחרים], שאין ידוע ממי הגיעו הפירות, ולכן אין הלוקח יודע למי להחזיר את המעות. ובהכרזה אין תועלת, שהרי אין במעות סימן.

אבל בלוקח מבעל הבית

-

חייב להחזיר לו

את המעות, שודאי שלו הן .

וכן תני תנא קמיה דרב נחמן: לא שנו

-

אלא בלוקח מן התגר.

אבל בלוקח מבעל הבית

-

חייב להחזיר.

אמר ליה רב נחמן: וכי בעל הבית בעצמו דשן

[דש את התבואה]? הרי פועלים הרבה דשו אותה. וכיון שכן, יתכן שמהם נפלו המעות, ולמה חייב להחזירן לבעל הבית?

אמר ליה: איסמיה

[האם אסיר את ברייתא זו מגירסתי]?!

אמר ליה: לא

לכך נתכוונתי! אלא,

תתרגם מתניתין,

שמדובר

כגון שדשן על ידי עבדו ושפחתו הכנענים,

שבכהאי גוונא ודאי שהמעות של בעל הבית, בין אם נפלו ממנו, ובין אם נפלו מעבדיו הכנענים, שהרי מה שקנה עבד - קנה רבו.

מתניתין:

כתוב במקרא: "לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם השב תשיבם לאחיך וגו' וכן תעשה לחמרו וכן תעשה לשמלתו וכן תעשה לכל אבדת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה לא תוכל להתעלם".

אף השמלה היתה בכלל כל אלו

[בתוך הכלל של "וכן תעשה לכל אבדת אחיך וגו'", כמבואר בגמרא].

ולמה יצאת

במקרא מיוחד "וכן תעשה לשמלתו"?

להקיש אליה

שאר אבידות, ו

לומר לך: מה שמלה מיוחדת

בדברים אלו,

שיש בה סימנין,

שהרי בדרך כלל יש בבגדים סימן,

ו

כן

יש לה תובעין,

שהרי ודאי נעשתה בידי אדם, ולא באה מן ההפקר ,

אף כל דבר

שיש בו סימנין, ויש לו תובעים

-

חייב להכריז

. אבל דבר שאין בו סימן, או דבר שאנו יודעים שנתייאשו ממנו בעליו , אין חייב להכריז עליו.

גמרא:

והוינן בה:

מאי

היא מה ששנינו במשנה

"בכלל כל אלו"?

אמר רבא: בכלל

מה שנאמר במקרא: "וכן תעשה ל

כל אבדת אחיך

וגו' לא תוכל להתעלם", שהרי מקרא זה כולל כל סוגי האבידות, ובכלל זה גם שמלה.

אמר רבא

: אמנם נתבאר במשנתנו למה פירט הכתוב "שמלה", אבל עדיין צריך לבאר

למה לי דכתב

ופירט

רחמנא

את שאר הדברים:

"שור", "חמור", "שה", ו"שמלה"?

ומבאר רבא:

צריכי

[הוצרכה התורה לפרט דברים אלו], משום שמכל אחד מפרטים אלו נשמע חידוש.

דאי כתב רחמנא

דין השבה רק ב

שמלה, הוה אמינא

ש

הני מילי

שמחזירים אבידה, דווקא

בעדים דגופה, וסימנין דגופה.

כשיש עדים שמעידים על גוף האבידה שהיא שייכת לבעל האבידה, או שיש לו סימנים בגוף האבידה.

אבל

להחזיר

חמור בעדים דאוכף, וסימנין דאוכף,

שמעידים על האוכף שהוא שלו, או שיש לו סימנים באוכף שהוא שלו -

אימא

ש

לא מהדרינן ליה

את החמור בסימנים אלו,

לצורך זה

כתב רחמנא

מקרא מיותר

"חמור",

ללמדנו

דאפילו חמור בסימני האוכף

מחזירים .

ועדיין נותר לנו לבאר,

"שור", ו"שה" דכתב רחמנא

-

למה לי?

איזו רבותא יש בהם?

"שור"

ללמדנו

דאפילו לגיזת זנבו.

שצריך להחזיר אפילו את השיער שבסוף זנבו [אם נגזז ממנו] .

ו"שה"

-

ל

למדנו שצריך להחזיר גם את

גיזותיו

של השה.

והוינן בה:

ולכתוב רחמנא "שור"

ללמדנו

דאפילו לגיזת זנבו, ו

אנו נדע מעצמנו שאם צריך להחזיר גיזת זנבו,

כל שכן שה לגיזותיו!

אלא אמר רבא: "חמור" דבור,

המילה "חמור" שנאמרה במקרא של חיוב נזקי בור: "וכי יפתח איש בור או כי יכרה איש בור ולא יכסנו ונפל שמה שור או חמור בעל הבור ישלם וגו'",

ל

שיטת

רבי יהודה,

שסובר שחייב על נזקי כלים בבור, וחולק על חכמים שסוברים שדורשים "חמור - ולא כלים", ואם כן, לשיטתו מילה זו - יתירא היא ,

ו

כן המילה

"שה" ד

מקרא של

אבידה,

שיתירה היא

לדברי הכל

-

קשיא!

ומקשינן:

ואימא

שמה שנאמר "שה" -

ל

חיוב השבת ה

גללים

של הבהמה

הוא דאתא!

שאם היה כתוב רק "שור", היינו סוברים שרק את גיזת זנבו צריך להחזיר. אבל גללים, שאינם חשובים, אין צריך להשיב. לכן נאמר "שה", ללמדנו שאף גללים צריך להשיב!

ואמרינן:

גללים

-

אפקורי מפקר להו

בעליהם למי שמצא את הבהמה, וטורח בה להשיבה .

ומקשינן:

ודילמא

מה שכתבה התורה "שה",

ל

השמיענו שמחזירים אבידה ב

סימנין הוא דאתא?

דאיבעיא לן

להלן: האם השבת אבידה על פי

סימנין,

מ

דאורייתא

היא,

או

שאכן מדאורייתא מחזירים רק על פי עדים, שמעידים שהאבידה אכן שייכת לתובעה. ורק מ

דרבנן

מחזירים גם על פי סימנים.

לכך

כתב רחמנא "שה",

להשמיענו

דאפילו בסימנין מהדרינן.

ואם כן, נפשוט מכאן ש

סימנין דאורייתא!

אמרי, מדקתני להו תנא

את עניין ה

סימנין גבי שמלה, דקתני: מה שמלה מיוחדת שיש בה סימנין ויש לה תובעין

-

חייב להכריז, אף כל דבר שיש בו סימנין ויש לו תובעין

-

חייב להכריז, שמע מינה ד"שה"

-

לאו לסימנין הוא דאתא,

אלא לענין אחר, שאין אנו יודעים מהו.

תנו רבנן

: מה שנאמר בענין השבת אבידה

"אשר תאבד"

ללמדנו בא, שדווקא דבר שנחשב "אבידה" - צריך להחזיר,

פרט

לאבידה שאין בה שוה פרוטה,

שאינה נחשבת אבידה .

רבי יהודה אומר

: דבר זה נלמד מהמילה

"ומצאתה",

שמשמע, שצריך להשיב דווקא דבר שנחשב מציאה,

פרט לאבידה שאין בה שוה פרוטה,

שאינה נחשבת מציאה.

מאי בינייהו?

מאי נפקא מינה, סוף סוף שניהם למדים מהמקרא, שאבידה שאין בה שוה פרוטה - אין צריך להשיבה!

אמר אביי

: אכן אין נפקא מינה למעשה, אלא

משמעות דורשין

-

איכא בינייהו.

דהיינו, מהיכן אפשר ללמוד דין זה.

מר,

תנא קמא,

נפקא ליה

[יוצאת לו משמעות זו]

מ

המילים

"אשר תאבד".

ו

אילו

מר,

רבי יהודה,

נפקא ליה מ" ומ צאתה".

והוינן בה:

ולמאן דנפקא ליה מ"אשר תאבד",

תנא קמא,

האי "ומצאתה"

-

מאי עביד ליה,

מה הוא למד ממקרא זה?

ואמרינן:

ההוא,

אותו מקרא,

מיבעי ליה לכדרבנאי

[נצרך כדי ללמוד ממנו את הדין שאמר רבנאי].

דאמר רבנאי

: כתוב בענין השבת אבידה: "וכן תעשה לכל אבדת אחיך אשר תאבד ממנו

ומצאתה".

ומה שנאמר בפסוק זה "ומצאתה", בלשון עבר -

דאתאי לידיה

[שבאה כבר לידו]

משמע.

ובא הכתוב להשמיענו, שמה שנאמר במקרא זה "אבדת אחיך", שמשמע שחייב להשיב רק אבידת ישראל, ולמעט אבידת נכרים , אין כוונת הכתוב לומר רק שאין צריך לטרוח ולהגביהה. אבל אם כבר הגיעה לידו - חייב להחזירה, אלא, אף אם כבר הגיעה האבידה לידו - אין צריך להשיבה, אלא מותרת היא לו .

ולמאן דנפקא ליה

למעט דבר שאין בו שוה פרוטה

מ"ומצאתה", האי "אשר תאבד"

-

מאי עביד ליה?

מבעי ליה לכדרבי יוחנן.

דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: מניין לאבידה ששטפה נהר

-

שהיא מותרת?

שנאמר: "כן תעשה לכל אבדת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה".

שהלשון "אשר תאבד ממנו" משמע,

מי שאבודה הימנו

-

ומצויה אצל כל אדם

אחר.

יצתה

אבידה

זו

ששטפה נהר,

שאבודה הימנו

-

ו

אף

אינה מצויה אצל כל אדם.

וכיון שהוצרך לכתוב "ממנו", כתב גם "אשר תאבד".

ואידך,

רבי יהודה, שממעט מ"ומצאתה" אבידה שאין בה שוה פרוטה,

הא ד

אמר

רבנאי

-

מנא ליה?

נפקא ליה מ

האות וי"ו של המילה

"ומצאתה",

שיתירה היא, ומשמע - שנמצאה כבר, והיא בידו.

ואידך,

תנא קמא, שממעט מ"אשר תאבד ממנו" אבידה שאין בה שוה פרוטה,

הא

דרבי יוחנן

-

מנא ליה?

נפקא ליה

מהמילה

"ממנו"

שנאמרה באותו מקרא, שמשמע שדווקא ממנו היא אבודה, אבל לשאר אדם - מצויה היא. ו"אשר תאבד" בא למעט אבידה שאין בה שוה פרוטה.

ואידך,

רבי יהודה, סובר שצריך את כל המשפט "אשר תאבד ממנו" לדרשה זו, משום שהמילה

"ממנו"

לבדה

לא משמע ליה

לדרוש ממנה.

רבא אמר

: יש גם נפקא מינה למעשה בין תנא קמא לרבי יהודה:

פרוטה שהוזלה,

אבידה שהיתה שוה פרוטה בשעת האבידה, והוזלה לאחר מכן, ובשעת המציאה היתה שוה פחות משוה פרוטה -

איכא בינייהו.

מאן דאמר

שממעטים פחות משוה פרוטה

מ"אשר תאבד",

אם כן, במקרה של פרוטה שהוזלה

איכא שוה פרוטה,

כי לשון "אשר תאבד" משמע בשעת אבידה, והרי אז היה באבידה שוה פרוטה.

ו

אילו

מאן דאמר

שממעטים

מ"ומצאתה"

בכהאי גוונא

ליכא

שוה פרוטה, שלשון "ומצאתה" משמע בשעת מציאה, והרי אז כבר הוזלה, ואינה שוה פרוטה.

ותמהינן:

ולמאן דאמר

שלמדים מ

"אשר תאבד",

סוף סוף

הא בעינן

שיתקיים גם

"ומצאתה"

-

וליכא,

שהרי בשעת המציאה אין בה שוה פרוטה, שהרי הוזלה לבסוף!

אלא, פרוטה שהוקרה,

שבשעת האבידה היתה האבידה שוה פחות מפרוטה, ולאחר מכן, בשעת המציאה, נתייקרה, ונעשתה שוה פרוטה -

איכא בינייהו.

מאן דאמר

שלמדים מ

"ומצאתה"

בכהאי גוונא

איכא

שוה פרוטה, שהרי בשעת מציאה היתה שוה פרוטה!

ומאן דאמר

שלמדים מ

"אשר תאבד"

בכהאי גוונא

ליכא

שוה פרוטה, שהרי בשעת האבידה לא היה בה שוה פרוטה!

ותמהינן:

ולמאן דאמר

שלמדים מ

"ומצאתה",

סוף סוף

הא בעינן

שיתקיים גם

"אשר תאבד"

-

וליכא,

שהרי בשעת האבידה, לא היה בה שוה פרוטה!

אלא,

אבידה שהיתה שוה

פרוטה

בשעת האבידה,

שהוזלה

לאחר מכן,

ו

שוב

חזרה והוקרה

ונעשתה שוה פרוטה בשעת המציאה -

איכא בינייהו.

מאן דאמר

שלמדים מ

"אשר תאבד"

בכהאי גוונא

איכא

שוה פרוטה, שהרי גם בשעת האבידה וגם בשעת המציאה היתה שוה פרוטה.

ומאן דאמר

שלמדים מ"

ומצאתה", בעינן דאית בה שיעור מציאה משעת אבידה ועד שעת מציאה.

שמהוי"ו של המילה "ומצאתה", משמע שצריכה להיות המשכיות משעת "אשר תאבד" - ועד שעת "ומצאתה". ואם כן, בכהאי גוונא, שהיה זמן בין שעת האבידה לשעת המציאה שלא היתה שוה פרוטה, אין חייב להחזיר .

ועתה חוזרת הגמרא לבעיה שהוזכרה כבר לעיל בדרך אגב.

איבעיא להו

לבני בית המדרש: האם דין השבת אבידה על פי

סימנין,

בלי עדים - מ

דאורייתא

הוא,

או

שמא רק מ

דרבנן

מחזירין בסימנים, אבל מדאורייתא מחזירין רק על פי עדים?

ל

מאי נפקא מינה?