בבא קמא 40b — תלמוד אויף ייִדיש

אי תם הוה מודינא ומפטרינא

[אילו היה זה תם, הייתי מודה ולא היו גובים מגופו], שהרי "פלגא נזקא קנסא", והמודה בקנס פטור!?

ומוסיפה הגמרא ומקשה:

ואפילו למאן דאמר

"

פלגא נזקא ממונא

", ואינו יכול להודות וליפטר, מכל מקום תיקשי,

נימא ליה

השואל למשאיל:

אי תם הוה

שאינו משתלם אלא מגופו, הוה

מעריקנא ליה לאגמא

[אילו היה זה תם, הייתי מבריח אותו לאגם שלא יגבו מגופו]!?

אלא, הכא במאי עסקינן, כגון דאקדים בי דינא ותפסיה

[קדמו בית דין ותפסו את השור], ושוב אין מועילה לו הודאתו, ולא שייך שיבריחנו לאגם.

ומקשינן:

אי הכי

,

בעלים אמאי משלמים חצי נזק

, ולא השואל משלם את כולו!?

והרי

נימא ליה

משאיל לשואל:

אתפסתא לתוראי בידא מאן דלא מצינא לאשתעויי

דינא בהדיה

[התפסת את שורי ביד אנשים שאיני יכול לריב עמהם] דהיינו בית הדין! והיה לך לשמור את השור, שלא יתפסוהו בית הדין כדי לגבות ממנו.

ומשנינן:

משום דאמר ליה

שואל למשאיל: וכי

אי אהדרתיה ניהלך, לאו מינך הוו שקלי ליה

[וכי אילו הייתי משיב לך את השור, וכי לא אף ממך היו תופסים את השור].

ומקשינן עלה:

ונימא ליה

משאיל לשואל:

אי אהדרתיה ניהלי, הוה מעריקנא ליה

לאגמא

[אילו היית משיב לי את השור, הייתי מבריח אותו לשדה] כדי שלא יתפסוהו.

ומשנינן:

משום דאמר ליה

שואל למשאיל:

סוף סוף, לאו מעלייה הוו משתלמי

[וכי אטו אילו הייתי מחזירו לך לא היו יכולים בית הדין לגבות מעלייתך]!?

ומקשינן עלה:

הניחא היכא דאית ליה נכסי

[הניחא, כשיש למשאיל נכסים אחרים] שאפשר לגבות מהם, אבל

היכא דלית ליה נכסי

[אבל כשאין לו נכסים אחרים מלבד השור],

מאי איכא למימר!?

והרי באופן זה יטען המשאיל לשואל: התפסת את שורי בידי מי שאיני יכול לריב עמו.

ומשנינן:

משום דאמר ליה

שואל למשאיל:

כי היכי דמשתעבדנא לדידך, הכי נמי משתעבדנא להאיך

[כשם שמשועבד אני לך כך משועבד אני לניזק],

מדרבי נתן!

דתניא: רבי נתן אומר: מנין לנושה בחבירו

[ראובן נושה בשמעון]

מנה, וחבירו בחבירו

[ושמעון נושה בלוי],

מנין שמוציאין מזה

[מלוי]

ונותנין לזה

[לראובן]?

תלמוד לומר

בפרשת "שבועת הפקדון", במי שנשבע לשקר על פקדון שיש בידו או על חוב שהוא חייב, שאינו חייב אותו, ושוב הודה על שקרו, "והתודו את חטאתם אשר עשו, והשיב את אשמו [הוא הקרן] בראשו, וחמישיתו יוסף עליו

ונתן לאשר אשם לו

[למי שנתחייב לו, רש"י] ".

"לאשר הלוהו" לא נאמר, אלא "לאשר אשם לו", ודרשינן: "לאשר הקרן שלו", שאשם הוא קרן. שנינו בברייתא:

הועד בבית שואל, והחזירו לבעלים, בעלים משלמין חצי נזק, ושואל פטור מכלום

:

ומקשינן: הרי

סיפא

הועד בבית שואל והחזירו לבעלים בעלים משלמין חצי נזק - משמע ד

רשות משנה

, ולכן אין הבעלים משלמים חצי נזק מכח העדאה שנעשתה ברשות השואל -

ואילו

רישא

שאלו בחזקת תם ונמצא מועד בעלים משלמין חצי נזק, ושואל משלם חצי נזק - משמע ד

רשות אינה משנה

, ולכן אף שהשור הוא ברשות השואל, משלמים על נגיחתו נזק שלם, משום העדאה שהיתה בבית הבעלים -

ווקשיא רישא לסיפא!?

אמר

תירץ

רבי יוחנן: תברא

[שבור את הברייתא]! כלומר: אכן קשיין אהדדי ובהכרח שאין הרישא והסיפא בשיטה אחת, ו

מי

ש

שנה זו

[את הרישא] שרשות אינה משנה,

לא שנה זו

[את הסיפא] שרשות משנה.

רבה אמר

לקיים את הרישא עם הסיפא:

מדרישא

סבירא ליה ד

רשות אינה משנה

, בהכרח ד

סיפא נמי

סבירא ליה ד

רשות אינה משנה; וסיפא היינו טעמא

שאין מועיל ההעדאה שבבית שומר לחייב את הבעלים:

משום דאמר ליה

המשאיל לשואל:

לאו כל כמינך דמייעדת לי לתוראי

[אין בכוחך לייעד את שורי].

רב פפא אמר

ליישב את הרישא עם הסיפא בהיפוך:

מדסיפא

סבירא ליה ד

רשות משנה, רישא נמי

סבירא ליה ד

רשות משנה

.

ורישא היינו טעמא

שמועילה ההעדאה שבבית הבעלים לחייבו נזק שלם כשהוא ברשות השואל,

משום דכל מקום שהולך

השור,

שם בעליו עליו

. שנינו במשנה:

שור האצטדין אינו חייב מיתה

:

איבעיא להו

: כיון ששור ההורג אדם פסול להקרב על גבי המזבח, יש להסתפק בשור האצטדין,

מהו

שיהא כשר

לגבי מזבח?

רב אמר: כשר

הוא.

ושמואל אמר: פסול

הוא.

רב אמר כשר

הוא, משום ש

אנוס הוא

השור.

ושמואל אמר פסול

הוא, ש

הרי נעבד בו עבירה

.

מיתיבי

לשמואל, הסובר שהוא פסול לגבי מזבח, מהא דתניא:

כתיב [ויקרא א ב]: "אדם כי יקריב מכם קרבן לה', מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם".

ודרשינן: לכך נאמר "

מן הבהמה

", דמשמע, ולא כל בהמה, כדי

להוציא את

השור

הרובע

את האשה

ואת הנרבע

מן האיש, שהוא פסול לגבי מזבח.

ולכך נאמר "

מן הבקר

" ולא כל בקר, כדי

להוציא את הנעבד

[בהמה שעשאוה עבודה זרה].

ו"

מן הצאן

" כדי

להוציא את המוקצה

, שהקצוהו לתקרובת עבודה זרה.

ולכך נאמר "

ומן הצאן

" [וי"ו יתירא], כדי

להוציא את הנוגח

את האדם והמיתו, שהוא פסול.

אמר רבי שמעון: אם

כבר

נאמר

שה

רובע

פסול לגבי מזבח,

למה נאמר

גם שה

נוגח

פסול, והרי שניהם שוים בעבירתם, שהרי שניהם נסקלים?

ואם

כבר

נאמר

שה

נוגח

פסול,

למה נאמר

שה

רובע

פסול? למה הוצרכה התורה שני מיעוטים למעט את אלו, והרי ממיעוט אחד יש למעטם, כי שקולים הם ויתמעטו שניהם ממיעוט אחד!?

ומפרש רבי שמעון:

מפני שיש

חומרא

ברובע שאין בנוגח, ויש

חומרא

בנוגח שאין ברובע

, שהרי:

רובע, עשה בו

הכתוב

אונס כרצון

, כדמפרש ואזיל, אם לענין קרבן אם לענין מיתה, ואילו

נוגח, לא עשה בו

הכתוב

אונס כרצון

-

ומאידך: בעליו של שור ה

נוגח משלם כופר

, ואילו בעליו של ה

רובע אינו משלם את הכופר

, וכדמפרש לה בסמוך.

לפיכך הוצרך

הכתוב

לומר: רובע

פסול,

והוצרך

כתוב אחר

לומר: נוגח

פסול.

ומוכיחה הגמרא מהברייתא ששור האצטדין כשר למזבח:

שהרי

קתני מיהת

בברייתא: "

רובע עשה בו אונס כרצון, נוגח לא עשה בו אונס כרצון

".

ו

למאי הלכתא

[לאיזה ענין] לא עשה הכתוב בנוגח אונס כרצון, וכי

לאו לקרבן!?

הרי ששור האיצטדין שנגח באונס, כשר הוא למזבח.

ודחינן: זה שאמרו בברייתא שהנוגח לא עשה בו הכתוב אונס כרצון,

לא

לענין קרבן הוא שאמרו, אלא

ל

ענין

קטלא

[מיתת בית דין], כי השור הנוגח באונס אינו חייב מיתה, כמבואר במשנתנו גבי שור האיצטדין.

ומסייעת הגמרא פירוש זה:

הכי נמי מסתברא

בהבנת הברייתא, שלענין מיתה חילק הכתוב בין אונס לרצון ולא לענין הכשר לקרבן,

דאי אמרת: לקרבן

הוא שאמרו -

אם כן האיך אפשר לומר: "

נוגח לא עשה בו

הכתוב

אונס כרצון

"!? והרי

לאו אונס דידיה כתיב

[לא נוגח באונס נאמר בכתוב הפוסל לקרבן],

ולאו רצון דידיה כתיב;

כלומר: וכי יש כתוב המחלק בין אונס לרצון לענין קרבן!?

אלא לאו

, בהכרח ש

לקטלא

הוא שאמרו שחילק הכתוב, שהרי אמרה תורה: "כי יגח" ולא שיגיחוהו אחרים"

אמר מר

בברייתא שנזכרה בסמוך: "

נוגח משלם את הכופר, רובע אינו משלם את הכופר

":

ומקשינן עלה: והרי

היכי דמי

, באיזה אופן אומרת הברייתא שהרובע אינו חייב כופר,

אילימא

בכגון

דרבעה

[מפיק ה"א, הבהמה את האשה]

וקטלה

[מפיק ה"א] בכך; כך אי אפשר לומר, כי ודאי חייב בעליה בכופר, שהרי:

מה לי קטלה

[את האשה]

בקרנא

, שבזה אמרה תורה שישלמו בעליה כופר, ו

מה לי קטלה ברביעה!?

ואלא

תאמר לפרש שאין הבעלים חייבים כופר בכגון

דרבעה, ולא קטלה;

אף כך אי אפשר לומר, כי אין זו קולא ברובע, שהרי:

האי דלא משלם כופר, משום דלא קטלה הוא

[משום שלא הרגה אותה], והכופר אינו על עבירת השור, אלא משום שנהרג אדם, ואין זה שייך כשנרבעה אשה.

אמר

פירש

אביי: לעולם

בכגון

דרבעה ולא קטלה

ברביעה עצמה, אלא

דאתיוה לבי דינא וקטלוה

[הביאו את הנרבעת לבית דין והרגוה], שהרי אף היא חייבת מיתה.