בבא קמא 40a — תלמוד אויף ייִדיש

אי לרבי יהודה

, כלומר, לצד שרבי יעקב סובר כרבי יהודה, הסובר שתם לא די לו בשמירה פחותה, נפרש את דברי רבי יעקב, בכגון

דעבד ליה שמירה פחותה ולא עבד ליה שמירה מעולה

[שמרו שמירה פחותה, ולא שמרו שמירה מעולה], ומשלם הוא כשאר תם -

אי לרבי אליעזר בן יעקב

, כלומר, ואם כרבי אליעזר בן יעקב סובר רבי יעקב, הסובר שאף תם די לו בשמירה פחותה, נפרש את דברי רבי יעקב, בכגון

דלא עביד ליה שמירה כלל

[לא שמרו כלל], ולכן משלם הוא חצי נזק.

דתניא: רבי אליעזר בן יעקב אומר: אחד תם ואחד מועד ששמרן שמירה פחותה, פטורין

.

ושמא תאמר, אם בתם הוא עוסק, למה אמר "משלם חצי נזק", והרי היה לו לומר "רבי יעקב מחייב"? לא תיקשי. כי לכך אמר "משלם חצי נזק", כדי להשמיענו שהנידון הוא בתם,

והא קא משמע לן רבי יעקב, דמעמידין להם אפוטרופוס לתם לגבות מגופו

.

אמר ליה

, השיב לו רבינא לרב אחא בר אביי,

הכי קאמר: חדא דאית ביה תרתי טעמי!

כלומר, לכך פירש רבא באופן זה, כדי שיישמעו מדברי רבי יעקב שני דינים מדין אחד שאמר. שהרי לפי פירושו של רבא, דין אחד אמר רבי יעקב, ומדבריו שתי הלכות למדנו.

כי למדנו מדבריו שרבי יעקב ורבי יהודה שוין בדין "מעמידין אפוטרופוס לתם לגבות מגופו", ושוים הם גם, שצד תמות במקומה עומדת, ומועד די לו בשמירה פחותה כרבי יהודה.

רבינא אמר

כאביי, שרבי יעקב ורבי יהודה שבברייתא חלוקים בדין, אך הוא מפרש באופן אחר:

רשות

[שינוי שנעשה בבעלות על השור], האם היא

משנה

את דין העדאתו, הוא ד

איכא בינייהו

[בין רבי יעקב לרבי יהודה].

והכא במאי עסקינן, ב

כגון דהוה

השור

מועד, ונתפקח החרש, ונשתפה השוטה, והגדיל הקטן

.

רבי יהודה סבר: הרי הוא בחזקתו

, ואין שינוי הרשות משנה את העדאתו, והיינו דשנינו "שור של חרש שוטה וקטן שנגח, רבי יהודה מחייב". כלומר, מחייב בכל מה שהיה חייב עד עתה.

ואילו

רבי יעקב סבר: רשות משנה

. וזו היא ששנינו: ורבי יעקב אומר חצי נזק הוא דמשלם.

תנו רבנן

:

א. שור מועד שהזיק, משלם את דמי ההיזק מן העלייה.

ב. שור מועד להרוג אדם, שהרג את האדם, הרי בעליו משלמים כופר. וכמו שנאמר [שמות כא כט]: "ואם שור נגח הוא מתמול שלשום, והועד בבעליו ולא ישמרנו, והמית איש או אשה, השור יסקל וגם בעליו יומת [בידי שמים]. אם [לשון חובה הוא] כופר יושת עליו, ונתן פדיון נפשו ככל אשר יושת עליו [על ידי בית הדין".

ובסוגייתנו מתבאר, מה הוא שיעור הכופר, ולמה הוא משתלם.

אפוטרופסין

שהזיק שור המועד ברשותם,

משלמין מן העלייה

, ונחלקו אמוראים לעיל, אם מעלייתם משלמים, או מעליית יתומים.

ואין משלמין כופר

, אם הרג השור שבאחריותם את האדם, וכדמפרש טעמא ואזיל.

ומפרשינן:

מאן תנא

, מי הוא התנא של הברייתא הסובר ש

כופרא

[כופר] שמשלמים הבעלים כשהרג שורם את הנפש משום

כפרה

של הבעלים, לכפר על עצמם שחייבים מיתה בידי שמים, וכמו שנאמר "וגם בעליו יומת",

ו

לכן אין האפוטרופסין משלמים כופר, שהרי

יתמי

שהם קטנים -

לאו בני כפרה נינהו

.

אמר רב חסדא

: הברייתא בשיטת

רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה היא

, שהוא סובר "כופרא כפרה".

דתניא

: כתיב "אם כופר יושת עליו [על בעלי השור שהרג אדם]

ונתן פדיון נפשו

", ונחלקו תנאים כמה הוא משלם:

לדעת חכמים,

דמי ניזק

, שוויו של הניזק המת הוא משלם.

רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר, דמי מזיק

. שוויו של עצמו משלם בעל השור.

והרי

מאי לאו

, האם לא

בהא קמיפלגי

:

דרבנן סברי כופרא

שמשלמים הבעלים

ממונא הוא

, שהזיק את גופו של זה ונתחייב ליורשיו דמי הנהרג, ואם כן משלם הוא כשוויו של הניזק.

ו

אילו

רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה סבר

ש

כופרא כפרה

הוא, והיות ולכפר על עצמו הוא בא, יתן דמי עצמו.

הרי מבואר שדעתו של רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה היא שכופרא כפרה, וכדעתו סובר התנא של הברייתא, הפוטר את האפוטרופסין מתשלום כופר.

אמר רב פפא: לא

כאשר אתה סבור, שלדעת תנא קמא אין הכופר משום כפרה, ואם כן בהכרח שהתנא של הברייתא סובר כרבי ישמעאל.

אלא

דכולי עלמא כופרא כפרה הוא

, והאפוטרופסין אין משלמים לדעת כולם, ואף לדעת חכמים.

והכא

בברייתא שנחלקו התנאים אם משלמים דמי מזיק או דמי ניזק -

בהא קמיפלגי

:

רבנן סברי

, את שיעור כפרת המזיק

בדניזק שיימינן

, כי בתשלום דמי הניזק יש לו כפרה.

ורבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה סבר

שאת שיעור כפרת המזיק,

בדמזיק

עצמו

שיימינן

, היות ולכפר על עצמו הוא בא.

ומבארת הגמרא את טעם מחלוקתם:

מאי טעמא דרבנן?

הרי ודאי מסתבר יותר כדברי רבי ישמעאל, שהיות והכופר הוא כפרה, צריך הוא לתת את דמי עצמו!?

משום ש

נאמרה

לשון "

שיתה

" ["יושת עליו"]

למטה

גבי כופר.

ונאמרה

לשון

שיתה

["ישית עליו"]

למעלה

גבי אדם הנוגף את המעוברת ויצאו ילדיה, וכדכתיב [שמות כא כב] "וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה ולא יהיה אסון [באשה], ענוש יענש כאשר ישית עליו בעל האשה, ונתן בפלילים".

מה להלן

[למעלה]

בדניזק

שיימינן, כערך דמי הולדות הניזקים משית עליו הבעל,

אף כאן

גבי כופר,

בדניזק

שיימינן.

ורבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה סבר

: "

ונתן פדיון נפשו

"

כתיב

, ומשמע כערך נפשו של הנותן.

ורבנן

אמרי לך:

אין

, אכן "

פדיון נפשו

"

כתיב, מיהו כי שיימינן, בדניזק שיימינן

. שאין הפסוק אומר שיתן כערך נפשו, אלא שיתן [כמה שיתן] כדי לפדות את נפשו ממיתה בידי שמים. ואם כן, יכולים אנו לומר מכח הגזירה שוה שערך התשלום הוא כדמי הניזק.

ומספרת הגמרא, ד

משבח ליה רבא לרב נחמן בדרב אחא בר יעקב, דאדם גדול הוא

[משבח היה רבא את רב אחא בר יעקב בפני רב נחמן, שאדם גדול הוא].

אמר ליה

רב נחמן לרבא:

לכשיבא

רב אחא בר יעקב

לידך, הביאהו לידי

[אלי].

כי אתא לגביה, אמר ליה בעי מינאי מילתא

. כאשר בא רב אחא בר יעקב לרב נחמן, אמר לו רב אחא: שאל ממני איזה דבר הלכה.

בעא מיניה

רב נחמן מרב אחא:

שור

שהוא

של שני שותפין

שהרג את האדם, וכי

כיצד משלמין

בעליו השותפים את ה

כופר!?

שהרי אם תאמר

משלם האי כופר והאי כופר

, כל שותף ישלם כופר שלם, הרי אי אפשר לומר כן, כי

כופר אחד

הוא ד

אמר רחמנא, ולא שני כופרין

.

שמא תאמר: משלם

האי

[השותף האחד]

חצי כופר, והאי

[השותף השני]

חצי כופר

, אף כך אי אפשר לומר, כי

כופר שלם אמר רחמנא, ולא חצי כופר

.

ואם כן כיצד ישלמו הם כופר!?

אדיתיב

, בעוד יושב רב אחא

וקא מעיין בה

[בשאלה הראשונה].

אמר ליה

רב נחמן לרב אחא:

תנן

במסכת ערכין כא א:

חייבי ערכין

[האומר: "ערכי" או "ערך פלוני" עלי, שהוא משלם להקדש כשיעור הקצוב בתורה, לפי גילו ומינו של הנערך], שאינו רוצה לשלם להקדש את חובו -

ממשכנין אותן

.

אבל

חייבי חטאות ואשמות

, שהם באים לכפר על חטא,

אין ממשכנין אותן

, כי בסופו של דבר יביא, גם אם עכשיו אומר הוא שלא ניחא לו בכפרה.

והסתפק רב נחמן:

חייבי כופרין, מאי?

האם ממשכנין אותם?

וצדדי ספיקו הם: האם נאמר:

כיון דכפרה הוא

[כמאן דאמר "כופרא כפרה"],

כחטאת ואשם דמי

, ו

מחמר חמיר עילויה ולא בעי משכוניה

[חמור הוא הדבר בעיניו, ואין צורך למשכנו] כי מעצמו יביא בסופו של דבר.

או דלמא: כיון דלחבריה הוא דבעי מיתבא ליה ממונא הוא

[היות ולחבירו צריך הוא לתת את ממון הכפרה]

ולא לגבוה הוא

,

ולא חמיר עליה ובעי משכוניה

[אם כן אין הוא חמור עליו, וצריך למשכנו] -

אי נמי

יש לומר סברא אחרת שלא למשכנו:

כיון דהוא לא חטא, וממוניה הוא דאזיק, לא חמיר מילתא עילויה, ובעי משכוניה

[היות ולא הוא עצמו המזיק, אלא ממונו הוא שהזיק, אין הענין חמור עליו כל כך, וצריך למשכנו].

אמר ליה

רב אחא לרב נחמן:

שבקן איסתגיר בקמייתא

[הניחני, כי כבר הוסגרתי ונאלמתי משאלתך הראשונה].

השואל את השור, הרי זה חייב בשמירת נזקיו ובתשלומי נזק לניזק,

ואם היה תם, הרי הניזק משתלם מגופו של השור שהוא של בעלים, והשואל משלם לבעלים את הפסדו.

תנו רבנן: שאלו

השואל לשור

בחזקת

שהשור הוא

תם

ואם יזיק גובים חצי נזק בלבד ומגופו של השור,

ונמצא

שהיה השור

מועד

והוא משלם נזק שלם ומן העלייה: הרי ה

בעלים משלמין חצי נזק, ו

ה

שואל משלם חצי נזק

, כפי מה שהיה משלם, אילו אכן היה השור תם. ויתבאר יותר בהמשך הסוגיא. היה השור תם ו

הועד בבית שואל, והחזירו

השואל

לבעלים

:

בעלים משלמין חצי נזק

בלבד, כי "רשות משנה",

ו

אילו ה

שואל פטור מכלום

, שהרי החזירו ונפטר מתשלומיו.

אמר מר: שאלו בחזקת תם, ונמצא מועד, בעלים משלמין חצי נזק, ושואל חצי נזק

:

ומקשינן עלה:

ואמאי

משלם השואל אפילו חצי נזק:

לימא ליה

השואל לבעלים, תשלמו אתם את כל נזקו, ומשום שהרי אני "

תורא שאילי, אריא לא שאילי

[שור שאלתי, ולא אריה טורף] "!?

אמר

תירץ

רב: הכא במאי עסקינן, שהכיר

בו

השואל

שהוא נגחן

, אך לא ידע שהוא כבר מועד בבית דין.

ואכתי מקשינן:

ונימא ליה

השואל לבעלים: "

תם שאילי, מועד לא שאילי

[תם שאלתי ולא מועד] "!?

ומשנינן:

משום דאמר ליה

הבעלים לשואל: הרי

סוף סוף

, אף

אי תם הוה, פלגא נזקא

מיהת

בעית שלומי

[הרי אף אילו היה השור תם, היית אתה צריך לשלם חצי נזק],

השתא נמי, זיל שלים פלגא נזקא

[ואף עכשיו, צא ושלם חצי נזק].

ואכתי מקשינן:

ונימא ליה

השואל למשאיל:

אי תם

היה השור,

הוה משתלם מגופו

, שהוא שלך, ולא הייתי צריך להוציא מעות משלי!?

ומשנינן:

משום דאמר ליה

המשאיל לשואל: הרי

סוף סוף

אף אם תם היה - וכי

את לאו תורא בעית שלומי לדידי

[וכי לא היית צריך לשלם לי את הפסד השור]!?

ואכתי מקשינן:

ונימא ליה

השואל למשאיל: