בבא בתרא 99b — תלמוד אויף ייִדיש

ומשנינן:

אמר רבי אלעזר

:

משום חשד אשתו.

כדי שבעל הבית לא יחשוד באשתו מבעל הבור. לכן תיקנו חכמים שבעל הבית יעשה אף הוא מנעול לבור, כדי שבעל הבור לא יוכל לבא לשאוב מים מהבור בשעה שבעל הבית אינו נמצא בביתו.

מתניתין:

מי שיש לו גינה לפנים מגינתו של חבירו,

ונתרצה בעל הגינה החיצונית לתת לו דרך בתוך שדהו, הרי הוא

נכנס בשעה שדרך בני אדם נכנסים, ויוצא בשעה שדרך בני אדם יוצאים.

שהדבר ידוע שלא הסכים בעל הגינה החיצונית לתת לו דרך לבעל הגינה הפנימית רק כשיש לו צורך רב, שהרי דריסת הרגל גורמת לנזק גדול לגינה.

ואינו מכניס לתוכה תגרין.

בעל הגינה הפנימית אינו יכול להכניס לגינתו סוחרים שיקנו מירקות גינתו.

ולא יכנס מתוכה לתוך שדה אחרת.

אם הוא אינו צריך ליכנס לגינתו, ורןצה לעבור בה רק כדי לקצר את דרכו לשדה אחרת, אסור לו לעבור דרך גינתו של חבירו. שהרי חבירו לא שיעבד לו את הדרך אלא לצורך הטיפול בגינה ולאיסוף הירקות בלבד, ולא לצורך אחר. וזה גם הטעם שאסור לו להכניס שם סוחרים.

והחיצון,

בעל הגינה החיצונית,

זורע את הדרך.

רשאי לזרוע את הדרך, לפי שאנן סהדי, הואיל והדרך עוברת באמצע גינתו, ודאי לא התכוון לתת לו אותה לגמרי עד שהוא לא יוכל לזרוע שם. אם

נתנו לו

בית דין לבעל הפנימית

דרך מן הצד,

דרך שעוברת בצד הגינה החיצונית ולא באמצעה,

מדעת שניהם,

ששניהם הסכימו לכך, הרי זה

נכנס

לתוכה

בשעה שהוא רוצה, ויוצא

ממנה

בשעה שהוא רוצה

.

ומכניס לתוכה תגרין

. כי היות והוא מדעת שניהם, וגם מדובר שהדרך היא מן הצד ואינו מזיקו כל כך, מן הסתם נתן לו לגמרי את הדרך, שיוכל להשתמש בה כל צרכו.

אך,

ולא יכנס מתוכה לתוך שדה אחרת.

שרק לצורך גינתו הסכים לתת לו, ולא כדי לקצר ממנה את הדרך לשדה אחר.

זה וזה,

בין בעל הגינה החיצונית ובין בעל הגינה הפנימית,

אינן רשאין לזורעה.

כי היות שהדרך היא מן הצד, ייחדוה להליכה בלבד.

גמרא:

אמר רב יהודה אמר שמואל

: האומר לחבירו:

אמה בית השלחין

אמת המים [תעלות מים] לצורך השקאת שדה בית השלחין שהיא שדה שזקוקה להרבה מים,

אני מוכר לך

בתוך השדה שלי -

נותן לו שתי אמות לתוכה.

האמה בעצמה צריכה להיות ברוחב שתי אמות כדי שתכיל הרבה מים שיספיקו לבית השלחין. וגם צריך לתת לו

אמה מכאן ואמה מכאן,

משני הצדדים

לאגפיה,

כדי שיוכל לתקן מאותה קרקע את דפנות האמה אם תתמוטט.

אם אמר לו:

אמה בית הקילון,

אמת המים לצורך השקאת הבהמות ורחיצת בגדים וכלים

אני מוכר לך,

והוא אינו גדול כל כך,

נותן לו אמה אחת לתוכה,

שרוחבה צריך שיהא אמה אחת.

וחצי אמה מכאן וחצי אמה מכאן לאגפיה

.

והוינן בה:

ואותן אגפיים,

השטח שמחוץ לאמה, שמיועד לחיזוק האגפים,

מי זורעם?

למי הזכות לזרוע בהם, לבעל השדה או לבעל האמה?

רב יהודה אמר שמואל: בעל השדה זורעם.

שבדומה למשנתנו, לענין דרך שנותן בעל הגינה החיצונית לבעל הגינה הפנימית, כך גם כאן, בעל השדה אמנם שיעבד לו את הקרקע הזאת לצורך חיזוק האמה בשעת הצורך אך לא ויתר לגמרי על זכותו לזרוע שם.

רב נחמן אמר שמואל: בעל השדה נוטעם.

יכול לנטוע שם אילנות בלבד.

ומבארת הגמרא את מחלוקתם:

מאן דאמר זורעם, כל שכן

שהוא יכול ל

נוטעם,

שהאילנות מזיקות לקרקע פחות מהזרעים.

ומאן דאמר נוטעם,

יסבור שרק אילנות הוא יכול לנטוע שם כי שרשי האילנות חודרים לעומק ואינם מזיקים לקרקע העליונה.

אבל

זורעם, לא!

משום ששרשי הזרעים

חלחולי מחלחולי,

הם מתפשטים לרוחב ומחלחלים בשכבה העליונה של הקרקע ומזיקים לאגפי האמה.

ואמר רב יהודה אמר שמואל: אמת המים שכלו אגפיה

שהתמוטטו דפנותיה,

מתקנה מאותה שדה

נוטל עפר מהשדה הסמוכה לתקן דפנותיה.

כי

בידוע שלא כלו אגפיה אלא באותה שדה.

שחזקה שהעפר של הדפנות התפזר לתוך השדה הסמוכה. ולכן הוא יכול ליטול משם עפר לתקן את האגפים.

מתקיף לה רב פפא: ולימא ליה,

יאמר בעל השדה לבעל האמה:

מייך אשפלוה לארעיך!

המים שלך הם שהציפו את העפר של הדפנות לתוך עומק האמה, ואין לך לקחת מהשדה שלי כלום!

אלא, אמר רב פפא

: לא זהו הטעם, אלא משום

שעל מנת כן קבל עליו בעל השדה,

שאם יפלו האגפים של האמה יוכל לקחת מהעפר של שדהו, שאם לא מכאן, מהיכן יקח עפר לתיקון האגפים. וכשמכר לו את האמה גמר בדעתו להקנות לו גם את העפר מהשדה שלו כשיצטרך לתקן את האגפים.

מתניתין:

מי שהיתה דרך הרבים עוברת לתוך שדהו,

כגון שהחזיקו בה רבים לעבור שם מעולם, או שבעל השדה נתנה להם בעצמו, וכעת ברצונו לבטלה, ולכן

נטלה

מהם,

ונתן להם

דרך אחרת העוברת

מן הצד

של שדהו.

מה שנתן נתן,

והם מוחזקים בדרך החדשה. ואילו הדרך הישנה שרצה ליטול לעצמו,

לא הגיעו.

לא זכה בה, אלא אף הדרך הראשונה נשארת בחזקת הרבים.

דרך היחיד,

המוכר לחבירו דרך בתוך שדהו, צריך לתת לו דרך ברוחב

ארבע אמות,

כדי שתוכל לעבור שם עגלה שרחבה כשיעור הזה.

דרך הרבים,

אם מכר לו דרך לרבים, צריך לתת לו דרך ברוחב

שש עשרה אמה,

שלמדו חכמים במסכת שבת [צט א] מעגלות המשכן שזהו השיעור לדרך הרבים.

דרך המלך, אין לה שיעור.

שהמלך פורץ גדר ובתים של אנשים אחרים לפנות לו דרך שלא יצטרך לנטות ימין ושמאל.

דרך הקבר,

המוכר לחבירו דרך בתוך שדהו להעביר בה את המת לקברו,

אין לה שיעור

ברוחב, אלא שהוא חייב להעמיד לו דרך שיוכלו כל המלוים לעבור דרך שם.

המעמד,

המוכר מקום לחבירו לעשות שם "מעמד", שהיה המנהג כשחוזרים מבית הקברות מלווית המת היו מתיישבים סמוך לבית הקברות ומנחמים שם את האבל או בוכים שם על המת, וקמים משם וממשיכים ללכת מעט ומתיישבים שוב, וכך שבע פעמים. ומקומות הללו נקראים "מעמד".

דייני צפורי אמרו,

שיעור המעמד הוא

בית ארבעה קבין.

שטח שאפשר לזרוע בו ארבעה קבים. והוא חמישים אמה אורך על שלשים ושלש ושליש אמות רוחב [לפי החשבון של "סאתיים כחצר המשכן", שמקום זריעת סאתיים הוא מאה אמה על חמישים אמה]. דהיינו ריבוע של ארבעים על ארבעים אמה בערך.

גמרא:

והוינן בה:

אמאי שלו לא הגיעו?

מדוע אומרת המשנה שלא רק את הדרך החדשה שנתן לרבים הוא הפסיד, אלא הוא הפסיד גם את הדרך הישנה שרצה לקבל בתמורה.

ולכאורה הטעם הוא, משום שאמנם מצד הדין הוא רשאי לעשות את החליפין הללו אפילו בעל כרחם של הרבים, שהרי הרבים אינם מפסידים בכך כלום, ובכגון זה כופין על מדת סדום, ולכן הדרך החדשה זכו בה הרבים מצד הדין, אלא שגם את הדרך הישנה הוא מפסיד, למרות שהוא זכה בה בדין, משום שהרבים כבר התרגלו לעבור בה, והוא אין באפשרותו להזמין את כל אחד ואחד לדין תורה שימנע מללכת בה. ותקשי, מאחר שהוא אינו יכול להזמין את הרבים לבית דין, אם כן, יעשה דין לעצמו,

לינקוט פזרא, וליתיב.

יטול מקל, ויתיישב על הדרך הישנה, ויגרש את העוברים בה!?

שמעת מיניה,

האם נוכל ללמוד מכך, ש

לא עביד איניש דינא לנפשיה,

שאין אדם רשאי לעשות דין לעצמו

אפילו במקום פסידא,

כשיש לו הפסד. כגון בעניננו, שהוא מפסיד את הדרך הישנה. והרי קיימא לן, שבמקום פסידא מותר לאדם לעשות דין לעצמו!

ומשנינן:

אמר רב זביד משמיה דרבא

: לעולם עביד איניש דינא לנפשיה במקום פסידא, אלא שכאן מעיקר הדין הוא אינו יכול לקחת מהרבים את הדרך הישנה, לפי שתיקנו חכמים שלא יוכל אדם להחליף לרבים את דרכם אפילו אם יתן להם דרך טובה כמו הישנה,

גזירה שמא יתן להם דרך עקלתון

שאינה נוחה כמו הקודמת, והם לא ישימו לב לכך [שהרי קדירא דשותפי לא חמימי ולא קרירי]. ודאגו חכמים הרבה לתקנת הרבים, לכן הם קבעו שאף אם החליף בדרך טובה לא יפסידו הרבים בשל כך את דרכם הקודמת [לקמן תבאר הגמרא אם כן, למה יפסיד בעל הבית את הדרך החדשה שנתן להם, שהרי מקח טעות הוא].

רב משרשיא בריה דרבא אמר

: אין דין המשנה נוהג אלא

בנותן להם דרך עקלתון.

לכן אין הוא יכול ליטול מהם את הדרך הקודמת שהיא טובה ממנה. אבל אם החליף להם בדרך טובה, הרי הוא זוכה בדרך הישנה ויכול הוא לעשות דין לעצמו ולמנוע מהרבים להשתמש בה עוד.