בבא בתרא 73b — תלמוד אויף ייִדיש

זמנא חדא, הוה מסרגאן ליה

[היו קשורות כל אחת לחוד באוכף],

תרתי כודנייתי

[פרדות]

וקיימן

,

אתרי גישרי דרוגנג

[שם נהר].

ושואר

[קופץ]

מהאי להאי ומהאי להאי

.

[פעם אחת, היו שתי פרדות, קשורות כל אחת לחוד באוכף, ומוכנות לו לרכיבה. ושתי הפרדות עמדו על שני גשרים של נהר "רוגנג" והיו הגשרים רחוקים זה מזה; פרדה אחת עמדה על גשר זה, ופרדה אחת עמדה על גשר זה, והיה השד קופץ מפרדה זו לפרדה זו].

ונקיט

השד

תרתי כסא דחמרא בידיה, ומוריק מהאי

כסא

להאי

כסא

ומהאי להאי, ולא נטפא ניטופתא לארעא

.

[השד החזיק בידו שתי כוסות יין, ותוך כדי קפיצה מפרדה לפרדה היה מרוקן כוס אחת לחבירתה, וחוזר ומרוקן מן השניה לראשונה, ואפילו טיפה אחת של יין לא נטפה לארץ].

ואותו היום

, יום רוח סערה, שיורדי הים

"יעלו שמים, ירדו תהומות"

באניותיהם, על ידי הרוח,

הוה

, ואף על פי כן לא נפלה טיפה לארץ.

עד דשמעו בי מלכותא

דשדים

וקטלוהו

[הרגוהו] לפי שאין דרכו של שד להראות את גבורתיו כל כך.

ב.

אמר רבה

:

לדידי חזי לי אורזילא

[ראם]

בר יומא

, שנולד באותו יום,

דהוה

גדול

כהר תבור.

והר תבור כמה הוי? ארבעין

פרסי

.

ומשאכא

[אורך]

דצואריה

, של אותו ראם בן יומו -

תלתא פרסי

.

ובי מרבעתא דרישיה

[מקום הנחת ראשו], כשהוא שוכב על הקרקע -

פרסא ופלגא

.

רמא כופתא

[הטיל הראם רעי],

וסכר ליה

הריעי

לירדנא

, מרוב גדלו, עד שמסמסוהו המים מעט מעט, ושוב יכולים מי הירדן לזרום כדרכם.

ג.

ואמר רבה בר בר חנה: לדידי חזיא לי ההיא אקרוקתא

[צפרדע]

דהויא

גדולה

כי אקרא דהגרוניא

[שם של עיר]

ואקרא דהגרוניא כמה הוא

גדול?

שתין בתי

.

[ראיתי צפרדע גדולה כמו הכרך "אקרא דהגרוניא" וכרך זה יש בו שישים בתים].

המשיך רבה ואמר:

אתא תנינא, בלעה

את הצפרדע,

אתא פושקנצא

[עורב נקבה]

ובלעה לתנינא, וסליק

העורב ו

יתיב באילנא

.

[רבה ראה שבא תנין ובלע את אותה צפרדע, ואחר כך באה עורב נקיבה ובלעה את התנין, שבלע את הצפרדע הענקית, ואחר כך עלה העורב וישב על גבי אילן].

תא חזי, כמה נפיש חיליה דאילנא!

[בא וראה, כמה גדול כוחו של האילן, שביכולתו לשאת את העורב שבלע את התנין שבלע את הצפרדע הענקית].

אמר רב פפא בר שמואל: אי לא הואי התם

, וראיתי דבר זה,

לא הימני

[לא הייתי יכול להאמין] שיתכן דבר כזה.

ועתה מביאה הגמרא ארבעה מאמרים ממה שראו רבה בר בר חנה וחביריו כשנסעו בספינה:

א.

ואמר רבה בר בר חנה: זימנא חדא, הוה קא אזלינן בספינתא

[פעם אחת נסענו בספינה].

וחזינן ההוא כוורא, דיתבא ליה אכלה טינא באוסייה

, ומית,

ואדחוהו מיא, ושדיוהו לגודא

.

[ראינו דג ענק, שנכנס שרץ קטן בנחיריו, ומת הדג הגדול ממנו, ואז דחו אותו מי הים אל שפת הים, כדרך כל דבר מת שהמים פולטים אותו אל החוף].

וחרוב מיניה שתין מחוזי

[הים השליך את גופתו הענקית של הדג, על מקום שהיו בו ששים כרכים, וכולם נחרבו].

ואכול מיניה

, מבשרו, בני אדם מ

שתין מחוזי

[כרכים], שהיו בסמוך למקום הדג, ויכולים לאכול מבשרו בעודנו לח וטרי.

ומלחו מיניה

, מבשרו, עבור בני אדם מ

שתין מחוזי

[כרכים] רחוקים ממקום נפילת הדג, שלא היו יכולים לאכול בשר טרי מדג זה, ועל כן מלחו את בשרו כדי שיתקיים, ונשאוהו למקומם.

ומלאו מ

השומן שב

חד גלגלא דעיניה, תלת מאה גרבי

[סאים ]

משחא

, שמן.

וכי הדרן

לאותו מקום

לבתר תריסר ירחי שתא, חזינן דהוה קא מנסרי כשורי מגרמי, ויתבי למבנינהו הנך מחוזי

.

[כשחזרנו לאותו מקום אחר שנים עשר חדשים, ראינו שמנסרים "קורות" מעצמותיו של הדג, כדי לבנות את אותם כרכים שחרבו מחמתו]. ב.

ואמר רבה בר בר חנה: זימנא חדא, הוה קא אזלינן בספינתא.

וחזינן ההוא כוורא, דיתבא ליה חלתא אגביה, וקדח אגמא עילויה

.

[ראינו דג אחד, שעמד במקומו זמן רב, עד שהתקבץ על גבו חול, וצמחו עשבים על החול].

סברינן, יבשתא היא, וסלקינן

על גביו,

ואפינן ובשלינן אגביה, וכד חם גביה

על ידי האפיה והבישול,

אתהפיך

כוורא, ונפלנו לתוך המים,

ואי לאו דהוה מקרבא ספינתא, הוה טבעינן

.

[היינו סבורים, שמקום זה, בו יש חול ועשבים צומחים בו, אחד מאיי הים הוא, על כן ירדנו מן הספינה ועלינו עליו, הדלקנו אש ואפינו ובישלנו; כאשר התחמם גבו של הדג, התהפך הדג ואנו נפלנו למים, ואילו לא היתה הספינה קרובה היינו טובעים].

ג.

ואמר רבה בר בר חנה: זימנא חדא, הוה קא אזלינן בספינתא.

וסגאי

[שטה]

ספינתא בין שיצא לשיצא דכוארא

[בין סנפירי הדג]

תלתא יומי ותלתא לילוותא, איהו בזקיפא

, כנגד הרוח,

ואנן בשיפולא

.

[הספינה היתה שטה במשך שלשה ימים ושלשה לילות בין הסנפיר הקידמי לבין הסנפיר האחורי של דג אחד. הדג היה שט כנגד הרוח, והספינה שטה על ידי הרוח בכוון הנגדי].

וכי תימא: לא מסגיא ספינתא טובא

[במהירות]

; כי אתא רב דימי

מארץ ישראל לבבל,

אמר: כמיחם קומקומא דמיא, מסגיא

הספינה

שתין פרסי, ושאדי פרשא גירא

[חץ]

וקדמה ליה

הספינה.

[אם תאמר: הדג לא היה מופלג כל כך בגודלו, כי הספינה שטה לאט במשך אותם שלש יממות. אל תאמר כך, כי כאשר בא רב דימי מארץ ישראל לבבל הוא נתן שני סימנים למהירותה של הספינה; סימן ראשון: בזמן שמחממים קומקום של מים הספיקה הספינה להתקדם ששים פרסאות! סימן שני: כאשר אדם עומד ויורה חץ במקביל לשיוט הספינה היינו רואים שהספינה ממהרת ממנו ומקדימה אותו].

ואמר רב אשי: ההוא

כוורא

"גילדנא דימא" הואי

, שהוא מדגים קטנים שבים,

דאית ליה תרי שייצי

[סנפירים], אבל שאר דגים שבים אין להם אלא סנפיר אחד באמצע הגב.

ד.

ואמר רבה בר בר חנה: זימנא חדא, הוה

אזלינן בספינתא

.

וחזינן לההוא ציפרא, דקאים עד קרצוליה

[קרסוליו]

במיא ורישיה ברקיע

[ראינו את אותו ציפור, שעומד הוא במים, והמים מגיעים לו רק עד קרסוליו, וראשו מגיע עד השמים].

ואמרינן

: אם המים מגיעים רק עד קרסולי הצפור, אם כן

ליכא מיא

עמוקים, כאן,

ובעינן לחות

[לרדת לתוך המים] כדי

לאקורי נפשין

[לצנן את עצמינו].

ונפק בת קלא, ואמר לן: לא תיחותו הכא

, לרחוץ במים אלו,

ד

הא

נפלת ליה חצינא

לבר נגרא הא שב שני, ולא קא מטיא אארעא

, לקרקעית הנהר,

ולאו משום דנפישי מיא

בלבד, לא הגיע לארץ,

אלא

גם

משום דרדפי מיא

.

[יצאה בת קול ואמרה לנו: מסוכן לרחוץ כאן במים, שמא תטבעו, שהרי נפל כאן גרזן לנגר אחד לפני שבע שנים [זמן מרובה מאד ], ועדיין לא הגיע הגרזן לקרקעית הנהר, והסיבה לכך שהגרזן לא הגיע עדין לקרקעית אינה רק משום שהמים עמוקים, אלא גם משום שזרם הנהר הוא מהיר, וסוחף איתו כל מה שבתוך המים].

אמר רב אשי: ההוא

, אותו עוף שראה רבה בר בר חנה,

"זיז שדי" הוא

, שאף אם רגליו על הקרקע, ראשו מגיע השמימה,

דכתיב

[תהילים נ יא]:

"וזיז שדי עמדי"

, כלומר מגיע עד לשמים.

ומביאה הגמרא מאמרי רבה בר בר חנה ממה שראה רבה בר בר חנה כשהלכו הוא וחביריו במדבר:

ואמר רבה בר בר חנה: זימנא חדא, הוה קא אזלינן במדברא

.

וחזינן, הנהו אווזי, דשמטי גדפייהו משמנייהו, וקא נגדי נחלי דמשחא

מתותייהו

.

[ראינו את אותם אווזים, שהיו שמינות כל כך, עד שהנוצות שלהן היו נופלות, ומתחת לאותן אווזים היו זורמים נחלים של שמן].

אמינא

[שאלתי]

להו: אית לי בגוייכו חלקא לעלמא דאתי

[האם יש לי בכם חלק שאזכה לקבל אותו בעולם הבא]?

חדא דלי

[הגביהה]

לי גדפא

[כנף],

וחדא דלי לי אטמא

[ירך] לרמוז לי: זה יהיה חלקך לעתיד לבא.

כי אתאי

[כשבאתי]

לקמיה דרבי אלעזר

וסיפרתי לו מה שראיתי,

אמר לי: עתידין ישראל ליתן עליהן את הדין

, לפי שבחטאם מתעכב משיח מלבא, ואווזים אלו מצטערים מחמת שומנם. [

סימן

:

כעפרא, דתכילתא, טרקתיה עקרבא, לסלתיה

].

ואמר רבה בר בר חנה: זימנא חדא הוה קא אזלינן במדברא.

ואיתלוי בהדן ההוא טייעא, דהוה שקיל עפרא ומורח ליה, ואמר: הא אורחא לדוכתא פלן, והא אורחא לדוכתא פלן

.

[התלווה אלינו סוחר ישמעאלי, שהיה לוקח עפר ומריח אותו ואומר: זו הדרך למקום פלוני, וזו הדרך למקום פלוני].

אמרינן ליה: כמה מרחקינן ממיא

[שאלנו אותו: כמה אנו רחוקים ממקום שיש בו מים]?

ואמר לן

הטייעא,

הבו לי עפרא

להריח בו!

יהיבנן ליה

עפר, הוא הריח בו,

ואמר לן

: מרחקינן

תמני פרסי

[שמונה פרסאות].

אחרי שהתקדמנו בדרכינו,

תנינן

[חזרנו]

ויהבינן ליה

עפרא, לדעת כמה אנו רחוקים עתה ממקום שיש בו מים.

אמר לן

הטייעא,

דמרחיקנן

ממקום שיש בו מים, רק

תלתא פרסי

.

עדיין היה מקום לחשוב, אולי הטייעא משקר, וכלל אינו יודע כמה אנו רחוקים מן המים, או שהוא יודע להבחין בזה על פי חישוב זמן הנסיעה וכיוצא בו.

על כן:

אפכית ליה,

עפר זה בעפר זה, לנסות אותו אם אכן הוא בקי כל כך, להבחין מתוך העפר בלבד, כמה המרחק בין המקום שממנו בא העפר לבין המים.

ולא יכילית ליה

[לא הצלחתי ל"נצח" אותו], כי הטייעא ידע להבחין היטב, בין עפר זה לעפר זה, ולומר כמה רחוק מקומו של העפר ממים.

אמר לי

אותו "טייעא":

תא, אחוי לך

[בא ואראה לך]

מתי מדבר

, ישראל שמתו באותן ארבעים שנה שהלכו במדבר.

אזלי

, הלכתי עמו,

חזיתינהו

, ראיתי את אותן "מתי מדבר",

ודמו

, היו נראים, בפנים מאירות ושמחות

כמאן דמיבסמי

[כשתויי יין ].