טעקסט־ווערסיע פֿון דעם בלאַט: אָריגינאַל און איבערזעצונג
בבא בתרא 166a — תלמוד אויף ייִדיש
בבא בתרא 166a פֿונעם תלמוד בבלי: צורת הדף מיט רש״י און תוספות, אַן איבערזעצונג און נאָטיצן. לייען אָנלײַן, בחינם.
אָריגינעלער טעקסט — בבא בתרא 166a
ומקשה הגמרא:
ואימא פריטי,
שמא הכוונה לפרוטות מזהב?
ומתרצת הגמרא:
פריטי דדהבא לא עבדי אינשי.
בשום מקום לא עושים פרוטות מזהב. והמטבע הקטנה ביותר של זהב הוא דינר.
אמר מר: "
זהב בדינרין
",
אין פחות מבשני דינרין כסף, זהב
.
ודנה הגמרא:
ואימא: דהבא פריכא, בתרי דינרי דהבא, קאמר.
שמא גם "בדינרין" הכוונה לדינרי זהב, ופירושו, שהוא לוה ממנו גרוטאות של זהב, בשווי של שני דינרי זהב?
ומתרצת הגמרא:
אמר אביי
: אמנם אפשר לפרש כך את לשון השטר. אולם מאחר שהוא ספק, הרי
יד בעל השטר על התחתונה.
והוא אינו יכול לתבוע אלא את הפחות ביותר שיכול להשתמע מהשטר, דהיינו שהזהב יהיה בשווי של שני דינרי כסף בלבד.
ומקשה הגמרא:
אי הכי, רישא נמי,
הברייתא הקודמת, האומרת שאם היה כתוב "כסף בדינרין", הוא חייב לתת לו כסף בשווי שני דינרי זהב. מדוע לא נאמר שם להיפך, שיד בעל השטר על התחתונה, ושמא הכוונה לגרוטאות של כסף בשווי שני דינרי כסף בלבד!?
ומתרצת הגמרא:
אמר רב אשי: רישא,
הברייתא הראשונה, מדברת בכגון
דכתב
"
דינרי
". שמשמעותו דינרי זהב, ולכן אנו אומרים ש"כסף בדינרי" היינו כסף בשווי שני דינרי זהב.
סיפא,
הברייתא השניה, מדברת כגון
דכתב
"
דינרין
", שמשמעותו דינרי כסף, ולכן כשכתוב "זהב בדינרין" היינו זהב בשני דינרי כסף.
ודנה הגמרא:
ומנא תימרא,
מנין לנו
דשאני
שיש הבדל
בין
"
דינרי
"
ל
"
דינרין
"?
ומתרצת הגמרא:
דתנן
במסכת כריתות:
האשה שהיו עליה ספק חמש לידות,
שהפילה חמש פעמים, ואינה יודעת מה הפילה, אם היה זה ולד, וחייבת להביא עליו קרבן יולדת, או שמא רוח בעלמא הפילה, שאינה חייבת להביא עליו קרבן.
או שהיו עליה
ספק חמש זיבות,
שראתה דם חמש פעמים [בחמשה מחזורים חדשיים], ובכל פעם נמשכה ראיית הדם שלשה ימים רצופים, אלא שהיא אינה יודעת אם הראיות הללו היו ב"ימי זיבתה", שבהם היא נעשית זבה החייבת בקרבן זבה, או אם היו ב"ימי נדותה", שבהם אינה נעשית זבה אלא היא נדה בלבד ופטורה מהקרבן.
לכל אשה יש מחזוריות של שמונה עשר יום לראית דם נדותה, שתחליתם הם שבעה ימים "הראויים לנדה", ובהמשכם אחד עשר ימים "הראויים לזיבה".
שבעת הימים הראשונים שבמחזור, הנקראים "ימים הראויים לנדה", הם הימים שהם "עת נדתה", שבהם כל אשה רגילה לראות דם נדות. בימים האלה, אפילו את תראה את הדם במשך כל שבעת הימים, אין היא נעשית זבה [החייבת בקרבן] אלא היא נעשית "נדה" בלבד, וכיון שנפסק הדם, אפילו בסוף היום השביעי, היא יכולה לטבול מיד בערב, והיא תהיה טהורה מיד הן לבעלה והן לאכילת קדשים.
בתום שבעת ימי הנדה, מתחילים אחד עשר "ימים הראויים לזיבה". ימים אלו הם מכונים בלשון הכתוב, "לא עת נדתה", והיינו, שאין האשה רגילה להמשיך ולראות דם כעבור שבעת ימי הנדה. ולכן, אם אירע והיא כן ראתה בהם דם, במשך שלשה ימים רצופים, הרי היא נעשית "זבה". וכדי ליטהר מטומאת זיבתה, היא צריכה לספור שבעה ימים נקיים מראיית דם, ולטבול. וביום השמיני עליה להביא קרבן "שתי תורים או שני בני יונה", האחד לחטאת והאחד לעולה.
מיד לאחר הטבילה היא מותרת לבעלה, אך עדיין היא אסורה באכילת קדשים, כדין "מחוסרי כפרה", עד שתביא את קרבנה למחרת.
לאחר אחד עשר "ימי הזיבה" חוזרים שוב הימים הראויים לנדה, שאם היא תראה באחד הימים הבאים דם, יתחילו מעתה שבעת ימי הנדה, ולאחריהם יבואו אחד עשר ימי הזיבה, וכן לעולם.
ולמרות שיש על אשה זו ספק שמא היא חייבת בחמשה קרבנות, בכל זאת היא
מביאה קרבן אחד
בלבד, של שני עופות, אחד לעולה ואחד לחטאת.
ואוכלת
בזבחים,
כדי שתוכל לאכול קדשים, די לה בהבאת קרבן אחד להתירה באכילת קדשים, כיון שקרבן זה בא להשלים את הטהרה, הרי דינו כטבילה, וכשם שאדם אשר נטמא כמה פעמים, טבילה אחת מטהרת אותו מכולן, כך הקרבן הזה היחיד, מתיר ומוציא אותה מטומאת זיבה לגבי אכילת קדשים, מכל הזיבות או הלידות.
ואין השאר עליה חובה!
היא אינה צריכה להביא את יתר הקרבנות על ארבעת הספיקות של הזיבות או הלידות, כיון שהקרבת חטאת העוף על ספק יש בה ספק של הקרבת חולין על המזבח. וגם את הקרבן האחד בקושי התירו לה להביא, כדי שתוכל לאכול קדשים.
ואם
היו עליה חמש לידות ודאות
או
חמש זיבות ודאות
-
מביאה קרבן אחד, ואוכלת בזבחים
על ידו, שכאמור קרבן אחד מתיר לכל הלידות והזיבות.
והשאר עליה חובה,
היא חייבת להשלים את יתר הקרבנות.
מעשה
היה שהתייקרו מחירי העופות
ועמדו קינים בירושלים ב
מחיר של
דינרי זהב
. כלומר, דינר זהב אחד לכל קן [קן הוא שתי תורים או שני בני יונה].
אמר רבן שמעון בן גמליאל: המעון הזה!
[נשבע בבית המקדש]
אם אלין הלילה עד
שיהו
מחיר הקינים
בדינרין
של כסף. כלומר, עד שיוזלו מחירם [דינר כסף הוא אחד מכ"ה בדינר זהב].
נכנס לבית דין ולימד: האשה שהיו עליה חמש לידות ודאות
או
חמש זיבות ודאות, מביאה קרבן אחד ואוכלת בזבחים, ואין השאר עליה חובה!
שהיא אינה צריכה להביא את יתר הקרבנות, שאף על פי שמן התורה חייבת להביא את שאר הקרבנות כמו ששנינו לעיל, מכל מקום, הקל עליהם רבן שמעון בן גמליאל משום "עת לעשות לה' הפרו תורתיך", כדי להביא להוזלת הקינים, על ידי שלא יצטרכו לכל כך הרבה קרבנות. שאלמלי כן היו הנשים העניות נמנעות מלהביא אפילו קרבן אחד, והיו נכשלות באכילת קדשים בטומאה כשהן מחוסרות כפורים.