בבא בתרא 13b — תלמוד אויף ייִדיש

אך אם אביהם

עשאן לעצמו

לשימושו,

הרי

האחים משתמשים בשותפות במרחץ ובבית הבד. ואף שלאח העני אין כסף להפעיל את המרחץ, וכן אין לו זיתים לכתשם בבית הבד. מכל מקום אין יכול העני לכפות את העשיר לקנות ממנו את חלקו במרחץ, אלא

עשיר אומר לעני

קח לך עבדים

שיחממו את המרחץ

וירחצו במרחץ

ורחוץ במרחץ. וכן אם הניח להם אביהם בית הבד, יכול לומר עשיר לעני

קח

לך זיתים, ובא ועשה בבית הבד!

וקשה לשיטת רבי יהודה הסובר את דין 'גוד או אגוד', מדוע אין יכול האח העני לומר לעשיר, אין רצוני בשותפות, אלא קנה ממני את חלקי?

ומתרצינן:

התם נמי

, גם במקרה זה, אף ש'

גוד' איכא

דהאח העני אומר לעשיר קנה ממני את חלקי, אך

אגוד ליכא

אינו יכול להציע לעשיר לקנות ממנו את חלקו, שהרי עני הוא ואין לו ממון. ובאופן זה שאינו יכול לומר 'גוד או אגוד' גם רב יהודה מודה שאינו יכול לפרק את השותפות.

תא שמע

ממה ששנינו במשנה,

כל

נכס

שאילו יחלק ושמו עליו

שאף אם נחלקהו לשתים, יהא שמו של כל חלק כאותו השם שהיה לו קודם החלוקה, [ולא ישתנה שמו מחמת קטנו]

חולקין! ואם לאו

אם לאחר החלוקה ישתנה שם החלק שביד כל אחד מהם,

מעלין אותו בדמים

, שמים את שווי הנכס, ואחד מן השותפין קונה את חלק חבירו. דין זה הוא למעשה דינו של 'רבי יהודה' הסובר 'גוד או אגוד', ומקשינן כיצד רב נחמן החולק על דין זה יפרש את דברי המשנה.

ומתרצינן:

תנאי היא!

מחלוקתם זו של רבי יהודה ורב נחמן אם יכול השותף לומר לשותפו 'גוד או אגוד' היא מחלוקת תנאים. והתנא של המשנה סובר את דין 'גוד או אגוד' ומשום כך כתב 'מעלין אותו בדמים'.

עתה מפרשת הגמרא היכן מצינו מחלוקת תנאים בזה:

דתניא,

ראובן ושמעון שהיו שותפין בנכס, ואין בנכס שיעור המאפשר לחלוק בו. כגון חצר שיש בה פחות משמנה אמות , [שהרי שנינו, אין חולקין את החצר עד שיהא בה ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה]. ואומר ראובן לשמעון, רצוני לחלוק בחצר, וכיון שאין אני יכול לכופך ליטול חלק פחות מארבע אמות, לכן

טול אתה

קרקע כ

שיעור

ד' אמות

, ואני

אטול את החלק הנשאר שהוא

פחות

מארבע אמות.

שומעין לו

לראובן, שהרי שמעון קיבל חלק כשיעור.

רבן שמעון בן גמליאל אומר, אין שומעין לו!

אף באופן זה שחלק חבירו הוא ד' אמות אינו יכול לחלוק בחצר. וטעמו של רבן שמעון בן גמליאל יבואר בהמשך דברי הגמרא.

ותמהינן:

היכי דמי?

מהי כונת הברייתא שאומר לו 'טול אתה שיעור ואני פחות'.

אילימא

אם נאמר שהכונה היא

כדקתני

כמו שכתוב בדברי הברייתא שאומר לו טול אתה ד' אמות ואני אטול את החלק שנותר. אם כן

מאי טעמא דרבן שמעון בן גמליאל?

מדוע חולק רבן שמעון בן גמליאל וסובר שגם באופן זה אינם יכולים לחלוק, והלא סוף סוף קיבל שמעון חלק שיש בו ד' אמות.

אלא לאו

בהכרח, שאין כונת הברייתא כפשטותה, אלא

חסורא מחסרא

ישנו חסרון בדברי הברייתא,

והכי קתני

וכך יש לשנותה: אם אמר ראובן לשמעון

טול אתה שיעור, ואני פחות, שומעין לו!

ולדין זה מודה גם רבן שמעון בן גמליאל.

ומוסיפה הברייתא:

ו

כן אם אמר ראובן לשמעון

'גוד או אגוד', נמי

גם באופן זה

שומעין לו. ו

על דין זה

אתא רבן שמעון בן גמליאל למימר

שאם אמר 'גוד או אגוד'

אין שומעין לו!

נמצא שנחלקו תנאים בדין זה של 'גוד או אגוד', דדעת תנא קמא שיכול השותף לומר לחבירו 'גוד או אגוד' ולדעת רבן שמעון בן גמליאל אינו יכול לכופו לעשות 'גוד או אגוד'.

ודחינן:

לא! לעולם

לא נחלקו תנא קמא ורבן שמעון בן גמליאל בדין זה של 'גוד או אגוד', וכוונת הברייתא היא

כדקתני

כמו שכתוב בלשונה, ומחלוקתם היא האם יכול השותף לומר לחבירו 'טול אתה כשיעור ואני פחות'

ודקאמרת

ומה שהקשית

מאי טעמא דרבן שמעון בן גמליאל

מדוע אין יכול ראובן לכוף את שמעון לחלק את הנכס כאשר שמעון מקבל חלק כשיעור.

תשובתך,

משום

שיכול שמעון להתנגד ליטול חלק שיש בו ד' אמות,

דאמר ליה

, איני חפץ ליטול חלק גדול מהמגיע לי מחלוקת השותפות. ד

אי בדמי

דאם חפץ אתה בדמים תמורת החלק הנוסף שהוספת לי בחלקי,

לית לי דמי למיתן לך

אין לי דמים לתת לך. [

ואי

] ואם חפץ אתה ליתן לי את אותה תוספת

במתנה, לא ניחא לי

איני חפץ בזה משום

דכתיב 'ושונא מתנות יחיה'.

אמר ליה אביי לרב יוסף, הא דרב יהודה

מה שאמר רב יהודה דיכול השותף לומר לשותפו 'גוד או אגוד',

דשמואל היא

דין זה הוא קיבל משמואל -

דתנן, וכתבי הקודש

השותפים שרצו לחלוק בכתבי הקודש שברשותם,

אף על פי ששניהם רוצים, לא יחלוקו!

משום שדבר מגונה הוא לחתכם כדי לחלוק בהם .

ואמר שמואל, לא שנו

לא נאמר דין זה, אלא אם היו אותם כתבי קודש

בכרך אחד

כתובים על גליון אחד [כעין ספר תורה שלנו]. אבל אם היו

בשתי כריכות, חולקין!

וכל אחד נוטל כרך אחד, דבאופן זה אין חותכים את כתבי הקודש, ואין כאן בזיון לספר.

ועתה הגמרא הבינה שאין שניהם רוצים בחלוקה, אלא כופה האחד את חבירו לחלוק.

ואי סלקא דעתך לית דינא דגוד או אגוד,

ואם אתה סובר שאין האחד יכול לכפות את חבירו לעשות 'גוד או אגוד', אם כן

מאי איריא

מדוע פירש שמואל בכוונת המשנה, שאין חולקין בכתבי הקדש כשהם

בכרך אחד

, והלא

אפילו בשני כריכין נמי

אין יכול האחד לכפות את חבירו לחלוק עמו כרך כנגד כרך. שהרי, יש לפנינו שני ספרים שונים , ואין מחירם שוה. ואם כן אין יכול האחד לכפות את חבירו לחלוק, דיכול חבירו לומר לו, רצונך, אטול אני את הספר היקר מבין שניהם ואתה תטול את הספר הזול, ואין אני חפץ לשלם לך את ההפרש בין שני הספרים.

ובשלמא אם אנו סוברים את דין 'גוד או אגוד' יכול חבירו לכופו ולומר לו טול אתה את הספר היקר ותן לי דמים עבורו או שאני אטלהו ואשלם לך, אבל אם אין דין גוד או אגוד כיצד יכול האחד לכפות את חבירו לחלוקה שוה.

אלא בהכרח, שמואל שאמר שיכול האחד לכוף את חבירו לחלוק עמו בכתבי הקודש שהם בשתי כריכות סובר את דין 'גוד או אגוד'. ומכך הסיק אביי שמקורו של רב יהודה לדין 'גוד או אגוד' הוא מדברי שמואל.

ודחינן:

תרגמא רב שלמן,

את דברי שמואל שאמר דבשתי כריכות יחלוקו, דמדובר באופן

ששניהם רוצים

לחלוק, והסכימו ביניהם מי יקח את הספר היקר וישלם לחבירו את ההפרש, ושוב אין מכאן ראיה לדין 'גוד או אגוד'.

אמר אמימר, הלכתא

ההלכה היא ד

אית דינא

דישנו הדין של

'גוד או אגוד'. אמר ליה רב אשי לאמימר, הא דרב נחמן מאי?

הלא רב נחמן סובר שאין דין 'גוד או אגוד'.

אמר ליה

דינו של רב נחמן

לא שמיע לי, כלומר לא סבירא לי

כמותו, ואני סובר את דין גוד או אגוד.

ומקשינן:

ולא?

וכי אין ההלכה כרב נחמן,

והא

והרי היה מעשה ב

רבה בר חיננא ורב דימי בר חיננא,

ד

שבק להו אבוהון

שהניח להם אביהם בירושה,

תרתי אמהתא

שתי שפחות, ד

חדא

מהן

ידעא אפיא ובשולי

ידעה לאפות ולבשל, ו

חדא

מהן

ידעא פילכא

לטוות צמר

ונוולא

ולארוג -

ואחד האחים חפץ לחלוק עם אחיו בשפחות, באופן שכל אחד מהם יטול שפחה אחת. ואף דבהכרח אין שווי השפחות שוה, מכל מקום אם נסבור את דין 'גוד או אגוד' יכול לכפות את אחיו לחלוקה ולומר לו, טול אתה את השפחה היקרה ותשלם לי בדמים את ההפרש, או שאני אטול את השפחה היקרה ואשלם לך את ההפרש.

ואתו לקמיה דרבא,

ובאו לדין לפני רבא,

ואמר להו, לית דינא דגוד או אגוד!

ואין יכול האח האחד לכפות את אחיו לחלוקה, דיכול אחיו לומר לו רצונך, אטול את השפחה היקרה ואיני חפץ לשלם לך את ההפרש. וקשה הלא ההלכה היא כרב נחמן הסובר לדין 'גוד או אגוד'.

ומתרצינן:

שאני התם,

מקרה זה שונה משאר המקרים, משום

דלמר מבעי ליה תרוייהו ולמר מבעיא ליה תרוייהו

שכל אחד מהם זקוק לשתי השפחות, שהרי כל שפחה יודעת לעשות דבר אחר, ולכן

כי קאמר ליה

כאשר אומר אחד האחים לאחיו,

שקול את חדא ואנא חדא

טול אתה שפחה אחת ואני אטול אחת

לאו גוד או אגוד הוא!

שהרי אינו אומר לו טול אתה הכל ותן לי דמים או שאני אטול הכל ואתן לך דמים, שלא די בשפחה אחת. ואין נחשב ל'גוד או אגוד' אלא אם כן אומר לו טול אתה את שתי השפחות ותן לי דמים בעד חלקי, או שאטול אני את שתיהם ואתן לך דמים בעד חלקך.

ומקשינן:

והא

גבי שותפין ב

כתבי הקודש, דתרוייהו מיבעי להו

ששניהם צריכים את כל הספרים,

ואמר שמואל

על מה ששנינו במשנה דבכתבי הקודש אינם חולקים, ד

לא שנו

במשנה שאינם חולקים

אלא

אם היו אותם ספרים

בכרך אחד

בגליון אחד [כעין ספר תורה שלנו]

אבל

אם היו אותם ספרים

בשני כריכין, חולקין

ונוטל כל אחד מהם חלק אחד, ואף אם ספר אחד שוה יותר מי שנוטלו משלם את ההפרש לחבירו. וקשה הלא נתבאר דכשצריך כל אחד מהם את שניהם אין האחד יכול לכוף את חבירו לחלוק.

ומתרצינן:

הא תרגמא רב שלמן

דדברי שמואל אמורים [

כששניהם רוצים

] אבל אם אין שניהם רוצים אין יכול האחד לכוף את חבירו לחלוק.

סוגיתנו דנה בשאלה האם מותר לצרף יחד ולהדביק בגליון אחד תורה ונביאים וכתובים, וכן בעניני כתיבת תורה ונביאים, ובצורת הגלילה.

תנו רבנן, מדביק אדם תורה נביאים וכתובים כאחד

ואף על פי שכאשר יגלול את הספר יווצר מצב שבו הנביאים וכתובים יהיו מונחים מעל התורה, אין לחשוש לכך. ואף שאמרו שגנאי הוא לתורה שיהיו מונחים עליה נביאים, אין זה אלא כאשר התורה והנביאים בספרים נפרדים, אבל כשהם דבוקין יחד בספר אחד אין זה גנאי

דברי רבי מאיר.

רבי יהודה אומר,

יש לכרוך את ה

תורה בפני עצמה,

ואת ה

נביאים בפני עצמן,

כי אם יכרוך את הנביאים עם התורה, יראה שהספר כולו הוא תורה אף שחלקו אינו אלא נביאים,

ו

כן יש לכרוך את ה

כתובים בפני עצמן

ואין לכרכם עם נביאים, שאם יכרכם יחד יראה כאילו כל הספר הוא נביאים.

וחכמים אומרים

אף את הנביאים עצמם אין לכרוך יחדיו, אלא

כל אחד ואחד בפני עצמו

כדי שלא יראו כל ספרי הנביאים כנביא אחד .

ואמר רב יהודה,

ראיה לשיטתו שאפשר לכרוך את כל הנביאים יחד:

מעשה בביתוס בן זונין, שהיו לו שמנה נביאים מדובקין כאחד,

וזאת הוא עשה

על פי רבי אלעזר בן

עזריה

, [

וחכמים אומרים

]

לא היו לו

כל הנביאים מדובקים יחד,

אלא אחד אחד

כל נביא ונביא היה בספר

בפני עצמו.

אמר רבי, מעשה והביאו לפנינו תורה נביאים וכתובים מדובקים כאחד,

והכשרנום

כשיטת רבי מאיר.

עתה עוברת הברייתא לדון בריוח שעל הסופר להשאיר על הגליון, בין חומר לחומש ובין נביא לנביא.

בין חומש לחומש של תורה

יש להשאיר

ארבעה שיטין

שורות ריקות, ואחריהם להתחיל לכתוב את החומש הבא.

וכן

הכותב נביאים עליו להשאיר ארבע שורות ריקות

בין כל נביא לנביא

.

ובנביא של שנים עשר

[ספר תרי עשר] מבואר לקמן שיש שנים עשר נביאים שכותבים אותם בספר אחד, ובספר זה יש להשאיר רק

ג' שיטין

בין נביא לנביא .

ומוסיפה הגמרא, שדין זה להניח ריוח בין ספר לספר אינו אלא אם גמר את הספר הקודם באמצע עמוד, אבל.

ומסיים מלמטה ומתחיל מלמעלה

אם סיים ספר בסוף עמוד, מתחיל את הספר הבא בראש העמוד הבא , ואינו מניח ריוח בין הספרים [וטעם דין זה שבראש עמוד אין צריך להניח ריוח, יבואר בהמשך דברי הגמרא].

תנו רבנן: הרוצה לדבק תורה נביאים וכתובים כאחד, מדבק!

ועושה בראשו

של הספר קלף חלק, ושיעור גדלו של קלף זה צריך להיות

כדי

שיהיה אפשר

לגול

אותו על גבי

עמוד

של עץ שגוללים עליו את הספר.

ובסופו

של הספר עליו להניח קלף חלק

כדי לגול היקף

שאותו קלף יקיף את כל הספר כאשר הספר גלול. דספר זה של תנ"ך המדובקין אין גוללים אותו כספר תורה משני צדדיו, אלא גוללים את כולו לצד אחד (כמו שאנו גוללים את המגילות) מתחילתו לסופו , וכיון שזוהי צורת גלילתו, נמצא שכאשר הספר גלול, הקלף הנמצא בסוף הספר מקיף את הספר.

וצריך להניח ד' שורות ריקות בין ספר לספר,

ומסיים מלמטה ומתחיל מלמעלה

אך אם סיים ספר בסוף העמוד, מתחיל את הספר הבא בראש העמוד הבא ואינו צריך להניח ריוח בין הספרים