בבא בתרא 13a — תלמוד אויף ייִדיש

הגמרא עוברת לדון במקרה נוסף:

אם הניח להם אביהם שדה, אשר

חד גיסא,

בגבולה הצפוני יש בה

נגרא

[מקוה מים להשקיה],

וחד גיסא,

בגבולה המזרחי עובר

נהרא

נהר.

כאן צריך להיות איור 3

במקרה זה, אי אפשר לחלק את השדה לשני חלקים, שהרי אם נחלוק את השדה לרחבה נמצא שהנהר נמצא רק בחלקו של האחד מהם, ואילו חלקו של השני אינו גובל בנהר כלל. ומטעם זה גם אין לחלוק את השדה לארכה, שהרי אם נחלוק כן, אף על פי שחלקם בנהר יהא שוה, אך הנגרא כולו יפול בחלקו של אחד מהם בלבד, ונמצא שחלקו גדול משל חברו, ולכן:

פלגין לה,

עליהם לחלוק את השדה

בקרנא זול,

לשמנה חלקים בצורה אלכסונית , שבכך יוכלו לחלוק בשוה, וכמו שיבואר - כאן צריך להיות איור 4

שהרי, כשדנים כלפי הנהר, הרי, ככל שהשדה קרובה יותר לנהר שוויה רב יותר. ואם כן ראשונים במעלה הם החלקים הצמודים לנהר [חלקים 1 ו - 2 באיור 4], ובזה נוטל כל אחד מהם את אחד החלקים, ונמצא שבחלק זה של השדה חלוקתם שוה, שהרי כל אחד מהם קיבל חלק צמוד לנהר.

גם כשחולקים בחלקים 3 ו - 8 [שאינם צמודים לנהר, אבל קרובים הם אליו יותר מהחלקים האחרים], חלוקתם שוה, שהרי שני חלקים אלו נמצאים באותה הדרגה, שהרי שניהם קרובים באותה מדה לנהר. וכן כלפי חלוקת החלקים 4 ו - 7 ששני חלקים אלו שוים במדת מרחקם מהנהר, ולכן כשנוטל כל אחד חלק אחד הרי זו חלוקה שוה, וכנ"ל לגבי חלקים 5 ו - 6.

וכך גם כשדנים כלפי הנגרא, נמצא שחלוקתם שוה. שהרי שניהם מקבלים חלק הצמוד לנגרא [חלקים 7 ו - 8], וכן חולקים בשוה בחלק הרחוק מעט מן הנגרא [חלקים 6 ו - 1] וכן חולקים בשוה את חלקים 2 ו - 5 ששניהם רחוקים במידה שוה מהנגרא. וכך גם כלפי החלקים 4 ו - 3.

ולא את הטרקלין וכו'

: שנינו לעיל [יא א] במשנה, שאין השותף יכול לכוף את שותפו לפרק את השותפות ולחלוק בנכס, אלא אם כן גם לאחר החלוקה ישאר שמו של הנכס עליו. כגון: אין חולקין את הטרקלין, אלא אם כן, גם לאחר החלוקה ישאר ביד כל אחד מהם חלק הקרוי 'טרקלין', אך אם לאחר החלוקה לא יקרא החלק שביד כל אחד מהם 'טרקלין' [מחמת קוטנו], אין האחד יכול לכוף את שותפו לחלוק בטרקלין.

ומסתפקת הגמרא באופן שאין באותם הנכסים [המנויים במשנה] אפשרות חלוקה, משום ש

אין בהן כדי לזה וכדי לזה,

שהחצר קטנה מכדי שלכל אחד מהם ישאר חלק ששמו יהיה כמו שהיה קודם החלוקה,

מהו?

האם יכול השותף לומר לחבירו, איני חפץ מעתה להשתתף עמך. וכיון שאין אני יכול לחלק נכס זה לשנים, לכן, קנה אתה ממני את חלקי, או שאקנה אני ממך את חלקך.

או שמא, אין בכוחו לכוף את שותפו לקנות או להקנות, ובעל כרחו ישאר שותף עמו.

רבי יהודה אמר

: במקרה זה

אית דינא

נוהג בו הדין

ד"גוד, או אגוד".

והיינו, יכול אחד מהם לומר לחבירו: או "גוד" אתה, קנה ממני את חלקי בנכס, ותהיה אתה הבעלים על כולו, או "אגוד" אני, שאני אקנה ממך את חלקך בנכס .

רב נחמן אמר, לית דינא דגוד או אגוד!

דין זה של 'גוד או אגוד', אינו!

אמר ליה רבא לרב נחמן: לדידך דאמרת

לדבריך שאתה סובר ד

לית דינא דגוד או אגוד

ואין יכול האחד לכפות את חבירו לקנות או להקנות, מה יהיה במקרה הבא:

שני אחים שאחד מהם

בכור ו

השני

פשוט

,

שהניח להם אביהם

בירושה

עבד

א

ו בהמה טמאה, כיצד עושין

כיצד יחלקו ביניהם את הירושה? שהרי לא ניתן לחלק את העבד או הבהמה לכמה חלקים. ובשלמא לשיטת רבי יהודה, הסובר את דין 'גוד או אגוד', יכול אח אחד לומר לאחיו, קנה ממני את חלקי בעבד או בבהמה, או שאני אקנה את חלקך. אבל לשיטת רב נחמן, שאין יכול האחד לכוף את חבירו לעשות 'גוד או אגוד', כיצד יחלקו בינהם את הירושה. [ועיין בהערה, מדוע נקטה הגמרא 'בכור ופשוט', דלכאורה אותה קושיה קיימת בשני אחים פשוטים שהניח להם אביהם עבד או בהמה טמאה, כיצד חולקין? ].

אמר לו

רב נחמן לרבא.

שאני אומר

דהחלוקה תהיה באופן זה:

עובד

העבד [או הבהמה]

לזה

לאח הפשוט

יום אחד, ולזה הבכור שני ימים

כדין 'בכור' שנוטל פי שנים - ונמצא, כי אף שלא חלקו את גוף העבד או הבהמה, מכל מקום חלקו בעבודת העבד או הבהמה.

[אך רבא שהקשה 'כיצד עושין', מיאן לומר שהחלוקה תהיה באופן זה, וטעמו יבואר בהערה ].

מיתיבי

קושיה ממשנה, על רב יהודה, הסובר את דין 'גוד או אגוד'.

שנינו במשנה.

מי

שהיה עבד של שני שותפין, ושחררו אחד מהם, ונמצא

שחציו עבד

[שהרי אחד לא שחררו ועדין הוא עבדו]

וחציו בן חורין

[דשותף אחד שחררו].

דינו של עבד זהו הוא ד

עובד את רבו

שלא שחררו

יום אחד, ואת עצמו יום אחד

שהרי חציו בן חורין.

דברי בית הלל!

בית שמאי אומרים,

במה שאמרתם שעובד את רבו יום אחד, בזה

תקנתם את רבו

שהעבד ממשיך לעבדו, אבל

את

העבד

עצמו לא תקנתם,

משום שעבד זה אינו יכול להנשא! שהרי, העבד, אף על פי שאסור לו להנשא לבת חורין, מותר הוא בשפחה. ולאחר שחרורו נאסר להנשא לשפחה, אך מותר הוא בבת חורין. ואילו זה, שחציו עבד וחציו בן חורין,

לישא שפחה אינו יכול

שהרי חציו בן חורין, ובן חורין אסור בשפחה, וכן

לישא בת חורין אינו יכול

שהרי חציו עבד, והעבד אסור בבת חורין.

שמא תאמר

ליבטל

ולא ישא אשה,

והלא לא נברא העולם אלא לפריה ורביה, שנאמר 'לא תהו בראה

הקב"ה לא ברא את העולם לתהו - שלא יהיו בו אנשים, אלא

לשבת יצרה'

כדי שישבו בו בני אדם. ואם כן אין עלינו להניחו שלא ישא אשה, שהרי עליו לקים את הציוי של 'לשבת יצרה'.

אלא,

[

מפני תקון העולם

] כדי שיוכל מי שחציו עבד וחציו בן חורין לישא אשה,

כופין את רבו,

שישחררו ,

ועושין אותו בן חורין,

ועל ידי כן יכול לישא בת חורין.

אך על העבד לשלם לאדונו תמורת שחרורו

ו

לכן

כותבין שטר

העבד כותב לאדונו שטר התחייבות

על חצי דמיו

על חצי משוויו של העבד [שהרי רק חציו היה של רבו] ולאחר שישתחרר עליו לפרוע את שטרו ולשלם.

וחזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי!

ומקשינן: הלא העבד ואדונו שותפים הם, כי חצי מהעבד שייך לאדון וחציו השני שייך לעצמו. ואם כן אף ללא טעם זה של תקון העולם יכול העבד לכפות את רבו לשחררו, לדעת רבי יהודה הסובר שיכול השותף האחד לומר לשותפו 'גוד או אגוד', גם כאן יכול העבד לומר לאדון, רצוני לפרק את השותפות ולקנות את החלק שיש לך בי. ומדוע הוצרכו בית שמאי ובית הלל לטעם של 'תקון העולם'.

ומתרצינן:

שאני הכא

שותפות זו של העבד ואדונו שונה משאר סוגי השותפות, שבכל חלוקת שותפות בעלמא, יכול השותף לומר לחבירו, 'גוד' וקנה אתה את חלקי או 'אגוד' ואקנה ממך את חלקך. אבל כאן, אף

דאגוד איכא

שיכול העבד לומר לאדונו מכור לי את חלקך שיש לך בי, אך

גוד ליכא

אין באפשרותו להציע לאדון לקנות את חלק ה'בן חורין' שבו. שהרי, כיון שהשתחרר, שוב אינו יכול למכור עצמו לעבד.

[ואף שיכול למכור עצמו לעבד עברי, אין זה נחשב ל'גוד'. משום דעבד עברי אינו יכול להמכר אלא לשש שנים. ונמצא דאומר לאדון 'גוד' וקנה את חלקי לעבודת שש שנים, או 'אגוד' ותמכור לי את החלק שיש לך בי לעבודת עולם, ונמצא דאין ה'גוד' והאגוד' שוים] .

תא שמע!

ראיה לרב נחמן הסובר שאין דין 'גוד או אגוד'.

שני אחין, אחד עני ואחד עשיר, והניח להן אביהן

בירושה, בית

מרחץ

א

ו בית הבד

[שכותשים בו את הזיתים לשמן].

כשבאים האחים לחלוק בירושה, הרי, אם

עשאן

אביהם [את המרחץ או בית הבד]

לשכר

כדי להשכירם לאחרים. במקרה זה, גם האחים ממשיכים להשכיר את המרחץ ובית הבד, ו

השכר לאמצע

וחולקין בשוה בשכר.

ומקשה הגמרא:

ואימא

כיצד אתה למד מכך שאיוב בימי אחשורוש היה, הלא אפשר לומר דאיוב היה

בימי דוד, ד

הרי

כתיב

גבי דוד [שמלכים א' פרק א' פסוק ג' '

ויבקשו נערה יפה

בכל גבול ישראל' .

ומתרצת הגמרא: אין להקיש את הפסוק באיוב 'ולא נמצאו נשים יפות כבנות איוב בכל הארץ' לפסוק שנאמר גבי דוד 'ויבקשו נערה יפה בכל גבול ישראל' משום ד

התם

גבי דוד נאמר '

בכל גבול ישראל

', ואילו

הכא

באיוב נאמר '

בכל הארץ

'.

רבי נתן אומר, איוב בימי מלכות שבא היה

[בתקופות שלמה המלך],

שנאמר

[איוב פרק א' פסוק ט"ו] '

ותפל שבא ותקחם

' כאשר החלו היסורים לבא על איוב, בישר המלאך לאיוב שצאנו ומשרתיו נשבו על ידי מלכת שבא, ומוכח שאיוב היה בימי מלכת שבא.

וחכמים אומרים, איוב בימי כשדים

בזמן נבוכדצאר

היה, שנאמר

באיוב פרק א' פסוק י"ז '

כשדים שמו שלשה ראשים

ויפשטו על הגמלים' - ומכך שחיל כשדים בא על איוב, למדו חכמים שאיוב בימי נבוכדנצאר היה .

ויש אומרים

,

איוב בימי יעקב היה, ודינה בת יעקב נשא

. שהרי

כתיב הכא

באיוב [פרק ב' פסוק ט - י] 'ותאמר לו אשתו עדך מחזיק בתמתך ברך אלה - ים ומת, ויאמר אליה

כדבר אחת הנבלות תדברי

',

וכתיב התם

בבראשית [פרק ל"ד פסוק ז' ' ...

כי נבלה עשה בישראל

לשכב את בת יעקב'. ודרשינן גזירה שוה מלשון 'נבלה' שנאמר בדינה, ללמדך דאיוב אמר לדינה 'כדבר אחת הנבלות תדברי', נמצא שבימי יעקב היה. עתה חוזרת הגמרא לפרש את מחלוקת התנאים האם איוב היה מישראל או מאומות העולם.

וכולהו הני תנאי,

כל התנאים שנחלקו לעיל באיזה זמן היה איוב, כולם

סבירא

דאיוב מישראל הוה

כמו שיבואר להלן,

לבר,

חוץ

מיש אומרים,

שאמרו איוב בימי דינה היה.

דאי סלקא דעתך

שכל אותם תנאים דלעיל סוברים איוב

מאומות העולם הוה

, אין זה יתכן, שהרי לפי כל אותם תנאים איוב היה לאחר פטירת משה. ו

בתר דשכיב משה, מי שריא

האם שרתה

שכינה על אומות העולם?!

וה

ל

א אמר מר, בקש משה שלא תשרה שכינה על אומות העולם, ונתן לו. שנאמר

בשמות [לג טז] שמשה רבינו ביקש מהקב"ה '

ונפלינו אני ועמך

', שלא תשרה שכינה על אומות העולם, ובזה עם ישראל יהיה מובדל משאר העמים. ולאחר מכן אמר לו הקדוש ברוך הוא [שם פסוק י"ז] 'גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה' . נמצא דאיוב שנביא היה ושרתה עליו שכינה בהכרח מישראל הוא

אך לדברי היש אומרים הסוברים איוב בימי דינה היה, אין ראיה שאיוב מישראל הוא, שהרי תקופה זו הייתה לפני תקופת משה, ואז שרתה שכינה גם על אומות העולם :

אמר רבי יוחנן, דורו של איוב שטוף בזמה היה. שנאמר

[איוב כז יב] '

הן אתם כולכם חזיתם, ולמה זה הבל תהבלו

'.

וכתיב

בשיר השירים '

שובי שובי השולמית, שובי שובי ונחזה בך

', ולשון 'ונחזה בך' הוא לשון זימה, מענין הסתכלות בנשים [וכונת הפסוק על דרך המשל, לומר שכך אומרים עובדי כוכבים לישראל: שובו לתורתנו ותזנו עמנו ].

ולומדת הגמרא בגזירה שוה, מלשון 'ונחזה' שנאמר במשלי ללשון 'חזיתם' שנאמר באיוב, שהכונה ב'חזיתם' היא לזימה, וזהו שאמר איוב לרעיו אתם כולכם 'חזיתם', היינו כולכם שטופים בזימה .

ומקשה הגמרא:

אימא

אולי מה שאמר איוב לרעיו "כולכם חזיתם", אין הכונה לענין זנות, אלא חזיתם

בנבואה

, שהרי מצאנו בנבואה לשון 'חזון',

דכתיב

'

חזון ישעיהו בן אמוץ

'!? ומתרצת הגמרא:

אם כן

, שהכונה חזיתם בנבואה, '

למה זה הבל תהבלו

',

למה לי

? מדוע המשיך איוב ואמר להם על מחזה הנבואה 'הבל תהבלו'.

ואמר רבי יוחנן, מאי דכתיב

במגילת רות '

ויהי בימי שפוט השופטים

', מהי הכפילות 'שפוט השופטים'?

אלא הכונה היא ל

דור ששופט את שופטיו.

שהיו השופטים עצמם מקולקלים, וכאשר שפטו, היה פתחון פה לנשפט לומר לשופט הלא אתה עצמך אינך נקי ואיך תשפוט אותי?