עבודה זרה 40a — תלמוד אויף ייִדיש

ו

אחת או שתי כילביות

שוטטות בו,

זהו ציר שיש בו כילבית.

ומקשה הגמרא:

השתא

אחר שהשמיענו התנא שעל ידי

כילבית אחת, אמרת שרי

מותר הציר, אם יש בו

שתי כילביות, מבעיא

, וכי צריך התנא לומר זאת!?

ומתרצת הגמרא:

לא קשיא. כאן,

שתי כלביות, מדובר

ב

חביות ציר

פתוחות.

ולפי שיש לחשוש שמא דג זה נפל לתוכן מבחוץ, ובאמת ציר זה טמא, צריך שיהיה בו לפחות שתי כלביות.

ואילו

כאן,

כאשר די בכלבית אחת, מדובר

ב

חביות

סתומות.

שבהם אין חשש שמא נפל הדג מבחוץ.

כל דג שיש לו סנפיר וקשקשת, התירה התורה את אכילתו. שנאמר [ויקרא יא ט - יב]: "את זה תאכלו מכל אשר במים: כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים ובנחלים, אותם תאכלו".

ופירשו חכמים: סנפיר - ששט בו, קשקשת - קליפות הקבועות בגופו, ומתקפלות בקלות מבלי להשאיר תחתיהם סימן בעור.

ועוד, כל שיש לו אפילו קשקשת אחת במים, בידוע שיש לו סנפיר.

ואפילו אם כאשר מעלין אותו מן המים נושרת קשקשתו, מכל מקום טהור הוא.

והוסיפו חכמים והורו סימני כשרות נוספים הקיימים רק בדגים טהורים. והם:

א. ראש רחב ועגול. ב. הבדל בין הראש לזנב. ג. חוט שידרה. ד. יש לו קרביים. ה. בתוכו שלפוחית אויר [על פי רש"י להלן בסוגיא].

איתמר: רב הונא אמר

אין הטרית כשרה, אלא

עד שתהא ראש ושדרה

שניהם -

ניכר

בדג.

רב נחמן אמר

: אין צריך ששניהם יהיו ניכרים, אלא

או

ה

ראש או

ה

שדרה

של הדג הכשר ניכרים, די בכך.

מתיב

הקשה

רב עוקבא בר חמא

ממה ששנינו במשנה [חולין נט א]:

ובדגים,

סימן טהרתן הוא

כל שיש לו סנפיר וקשקשת.

ואילו סימנים אלו של ראש ושדרה, אינם בכלל סימני טהרה!

אמר אביי:

כי תניא,

המשנה

ההיא

מדברת, בדגים הנקראים

"בארא'", ו"פלמודא", דדמו רישייהו,

שראשיהם דומים

ל

ראשים של דגים

טמאים

בכך שמחודדים הם. ולכן נאמר שם שיש לסמוך על סנפיר וקשקשת ולא על צורת הראש והשדרה. אולם בשאר דגים, אף הראש והשדרה מהוים סימני טהרה.

אמר רב יהודה משמיה

בשם

דעולא

: ה

מחלוקת

בין רב הונא לרב נחמן, היא רק בשאלה האם מותר

לטבל בצירן

של דגים אלו.

אבל

לאכול

בגופן

עצמן -

דברי הכל אסור,

עד שיהא

גם

ראש ו

גם

שדרה ניכר.

אמר רבי זירא: מריש הוה מטבילנא

בתחילה הייתי מטבל

בצירן

אפילו על ידי סימן אחד, או ראש או שדרה. כיון שסבור הייתי שהמחלוקת היא בגופן. אבל בצירן, אף רב הונא מודה מותר.

כיון דשמענא

ששמעתי

להא דאמר רב יהודה משמיה

בשם

דעולא,

שה

מחלוקת

היא בשאלה אם מותר

לטבל בצירן, אבל

לאכול

בגופן

עצמן,

דברי הכל אסור עד שיהא ראש ושדרה ניכר

מאז,

בצירן נמי לא מטבילנא.

גם כן איני מטבל. לפי שסבור אני כרב הונא.

אמר רב פפא: הלכתא,

הלכה היא, שאין להתיר טרית טרופה של גוים, אלא

עד שיהא ראש ושדרה ניכר של כל אחת ואחת

מן הדגים.

מיתיבי

ממה ששנינו בתוספתא:

חתיכות

דגים של גוים

שיש בהן סימן, בין

אם הסימן

בכולן

ו

בין במקצתן, ואפילו באחד ממאה שבהן

-

כולן מותרות!

ו

כן היה

מעשה בעובד כוכבים אחד שהביא גרב

כלי גדול

של חתיכות, ונמצא סימן באחת מהן, והתיר רבן שמעון בן גמליאל את הגרב כולו,

על פי אותה חתיכה!

ואם כן, מוכח דלא כהלכתא, אלא די אפילו בסימן בדג אחד, על מנת להתיר את כולן!?

ומתרצת הגמרא:

תרגמה,

העמיד

רב פפא,

שכאן מדובר במקרה

כשחתיכות שוות

. כלומר, כאשר מחברין אותם יחד, ניכר שמדג אחד נחתכו כולן.

אך מקשה הגמרא:

אי הכי

, אם אכן מדובר שכל חתיכות הדג שוות ודג אחד הן,

מאי למימרא,

מה חידוש יש בכך? והרי ודאי שבאופן זה כשר? ומתרצת הגמרא:

מהו דתימא,

שמא היית אומר,

ניחוש דלמא אתרמי

, נחשוש שמא נזדמן כך במקרה שנצטרפו כל החתיכות לצורת דג אחד, אך באמת מדגים אחרים הם,

קא משמע לן

שאין חוששין לכך, אלא תולין שכל החתיכות, דג אחד הם.

ההוא ארבא דצחנתא

, ספינה של דגים קצוצים,

דאתי

שבאה

ל

מקום הנקרא

סיכרא. נפק

יצא

רב הונא בר חיננא, וחזא

וראה

ביה קלפי

קשקשים,

ושרייה

והתירה.

אמר ליה רבא

לרב הונא בר חיננא:

ומי איכא דשרי כהאי גונא באתרא דשכיחי קלפי?

האם יש מי שמתיר באופן זה שמצויים שם הרבה קשקשים? והרי יתכן שנשארו הקשקשים מדגים טהורים שהיו בספינה זו, ואילו דגים אלו - טמאים הם!?

נפק שיפורי דרבא, ואסיר!

יצאו הכרוזים, תוקעי השופרות, מטעם רבא, להודיע שרבא אסר

.

ומאידך, יצאו

שיפורי

, הכרוזים תוקעי השופרות

דרב הונא בר חיננא, ושרי

, והתירו בשמו.

אמר רבי ירמיה מדפתי: לדידי,

לי עצמי

אמר לי רב פפי, כי שרא,

כאשר התיר

רב הונא בר חיננא

את הדגים הללו על פי הקשקשים שנמצאו בהם, התיר רק

בצירן.

אבל בגופן לא

התיר.

אמר רב אשי לדידי אמר לי רב פפא, כי שרא

כאשר התיר

רב הונא בר חיננא

את הדגים הללו על פי הקשקשים,

אפילו בגופן

התיר.

ואנא, לא מיסר אסרינא,

ואני איני יכול לאוסרם משום

דקאמר לי רב פפא,

שהתיר רב הונא אפילו את אכילת גופם.

ומאידך,

ולא מישרא שרינא.

אין אני מתיר,

דהא

, שהרי אמר

(לי)

רב יהודה משמיה דעולא,

כאשר אין הסימנים ברורים ומוחלטין בכל אחד ואחד מן הדגים, יש

מחלוקת

בשאלה האם מותר

לטבל בצירן. אבל

לאכול

בגופן

-

דברי הכל

אסור, אלא

עד שיהא ראש ושדרה ניכר של כל אחד ואחד

מן הדגים.

יתיב

ישב

רב חיננא בר אידי קמיה

לפני

דרב אדא בר אהבה, ויתיב

וישב

וקאמר

:

עובד כוכבים שהביא עריבה

ספינה קטנה

מלאה חביות

של ציר דגים,

ונמצאת כילבית

[דג קטן טמא, הגדל בציר דגים טהורים]

באחת מהן

-

אם היו כל החביות

פתוחות

-

כולן מותרות.

כי תולין שבכולן היו כילביות כמו בזו, אלא כיון שהחבית היתה פתוחה, הלכו הכלביות משם.

אבל, אם היו השאר

סתומות

-

היא,

הפתוחה,

מותרת, וכולן

כל השאר -

אסורות.

כיון שלא נמצאה בהם הכלבית, ומוכח שמעולם לא היתה בהם.

אמר ליה

רב אדא בר אהבה:

מנא לך הא

, מנין לך דין זה?

השיב לו:

מתלתא קראי,

משלשה חכמים גדולים

שמיע לי,

שמעתי דבר זה, וראוי לסמוך עליהם כאילו נכתב הדבר בתורה!

מרב, ושמואל, ורבי יוחנן.

אמר רב ברונא אמר רב: קירבי

[מעיים של]

דגים, ועוברן,

ביציהם,

אין נקחין אלא מן המומחה

, שיודע להבחין בין מיני הדגים.

רמי

הקשה

ליה עולא לרבי דוסתאי דמן

ממקום הנקרא

'בירי'

:

מדקאמר,

ממה שאמר

רב, קירבי דגים ועוברן אין נקחין אלא מן המומחה, מכלל

זה אתה למד

, דדג טמא אית ליה

יש לו

עובר

[ביצים]. ולשם כך צריך המומחה להבחין בין ביצי דג טמא לטהור.

ורמינהי

, וקשה סתירה לכך, שהרי שנינו -

דג טמא משריץ

את הדג עצמו ממעי אמו, ואינו נבקע מביצה. ואילו

דג טהור, מטיל ביצים.

ומוכח שלדג טמא אין ביצים!?

השיב לו:

סמי

מחוק

מכאן "עוברן",

ושנה כך: קרבי דגים אינם ניקחים מן הגוים.

אמר ליה רבי זירא: לא תיסמי

, אין צורך למחוק ביצים. אלא אכן

תרוייהו,

שניהם, גם דגים טמאים, בכלל

מטילי ביצים נינהו.

אלא זה

, דג טהור,

משריץ מבחוץ,

לאחר שיצאה הביצה ממעי האם בוקע הדג מעצמו,

ו

אילו

זה,

דג טמא,

משריץ

בוקע מן הביצה בעודו

מבפנים

במעי אמו. ולכן צריך את המומחה להבחין בין ביצת דג טמא לטהור.

שואלת הגמרא:

למה לי מומחה,

על מנת לבדוק אם הביצים מדג טמא או טהור

, לבדוק בסימנין

של הביצה?

שהרי כך שנינו בברייתא,

דתניא

-

כסימני ביצים

של עוף טהור,

כך סימני דגים.

וכי סימני ביצים הם כסימני

דגים, סלקא דעתך,

עולה על דעתך לומר!? והרי

סימני

דגים, סנפיר וקשקשת כתיב בהו.

ומה השייכות בין סימני ביצים לסימני דגים?

אלא, כסימני ביצים, כך הם סימני עוברי

ביצי

דגים.

ואלו הן סימני ביצים

:

א.

כל שכודרת

נמשכת. כלומר, צידה האחד רחב, והולך ונהיה צר עד הקצה השני.

ועגולגלת

אינה שטוחה מצידיה, אלא מעוגלת.

ו

ראשה אחד כד

רחב, כתחתית הכד שהיא רחבה, ואילו בגובה נעשה הכד צר,

וראשה אחד חד

-

זהו סימן ביצה

טהורה.

ו

אם

שני ראשיה חדין, ו

[או]

שני ראשיה כדין

רחבים -

טמאה.

ב. אם ה

חלמון

[הצהוב] מ

בחוץ, ו

ה

חלבון

[הלבן]

מבפנים,

בתוך החלמון -

טמאה.

אך אם ה

חלבון מבחוץ, וחלמון מבפנים

-

טהור.

ג. אם ה

חלבון והחלמון מעורבין זה בזה, זו היא ביצת השרץ,

כגון צב ולטאה, שמטילי ביצים הם. וכיון שסימנים אלו כל כך ברורים, מדוע צריך מומחה על מנת שיבחין בין ביצי דג טמא לטהור?

אמר רבא: כשנימוחו

הביצים במעי אמן, ושוב אין סימניהם ניכרים. אז צריך הבחנת מומחה.

ודנה הגמרא:

ול

דברי

רבי דוסתאי דמן בירי, דאמר סמי

מחוק

מכאן עוברן,

ואפשר לקחת ביצי דג מן הגוי, כיון שדג טמא משריץ ואין לו ביצים, תיקשי,