עבודה זרה 39b — תלמוד אויף ייִדיש

חבי"ת -

חלב, בשר, יין, תכלת

של ציצית,

אסורין בחותם אחד,

משום שבשר ותכלת יקרים הם. ולכן יש לחשוש שמא זייפם הגוי והחליפם. וביין יש לחשוש שמא ניסכו [ולענין חלב, תדון הגמרא בהמשך].

חמפ"ג -

חילתית, מורייס, פת, גבינה

-

מותרין בחותם אחד.

משום שאין כל כך ריוח בהחלפת החילתית.

ומבארת הגמרא את היתר הפת בחותם אחד:

פת, למאי ניחוש לה?

-

אי משום איחלופי קרירא בחמימא,

אם נחשוש שמא החליף פת קרה משלו, בפת חמה של ישראל -

מידע ידיע.

ניכר הדבר וידוע לבעלים. ומחמת כן ימנע הגוי מההחלפה, ומשום כך אין לחשוש.

דחיטי בדשערי,

פת של חיטין בפת שעורין שזולה יותר -

נמי מידע ידיע,

גם בזאת אין לחשוש להחלפתם, משום שהההלפה ניכרת וידועה לבעלים.

אי כי הדדי,

אם שני הפיתים שוים, ואין הבדל גדול ביניהם, הרי

כיון דאיכא

שישנו

חותם אחד, לא טרח

הגוי

ומזייף

את החותם.

ודנה הגמרא:

ורב,

שאסר חלב בחותם אחד, והתיר גבינה בחותם אחד,

מאי שנא,

במה שונה

גבינה, דלא

, שלא

טרח

הגוי

ומזייף

על מנת להחליפה בגבינה משלו, ומשום כך היא מותרת בחותם אחד, הרי חלב נמי, גם חלב, לא טרח ומזייף. ומדוע חלב בחותם אחד אסור?

אמר רב כהנא: אפיק

אכן הוצא

חלב

מתוך הדברים שהוזכרו כאסורים בחותם אחד, ויהא החלב מותר בחותם אחד,

ועייל

והעמד במקומו איסור

חתיכת דג,

שדמיה יקרין, ו

שאין בה סימן,

ולפיכך יש לחשוש שמא החליפה הגוי. שואלת הגמרא: הרי חתיכת דג

היינו בשר,

ולשם מה למנות בשר פעמיים?

ומתרצת:

תרי גוני בשר,

יש שני סוגים של בשר, בשר בהמה ובשר דג.

ושמואל אומר

: הלכות חותם כך הם -

בי"ת, אסור בחותם אחד.

מח"ג, מותר בחותם אחד.

בי"ת -

בשר, יין, תכלת

-

אסורין בחותם אחד.

מח"ג -

מורייס, חילתית, גבינה

-

מותרין בחותם אחד.

ומבארת הגמרא מדוע לפי שמואל [שאינו חולק בהלכה על רב] אין צורך להזכיר את חתיכת הדג בכלל הסימן לאיסור. ואין צורך להזכיר את הפת בכלל הסימן להיתר, כי -

לשמואל, חתיכת דג שאין בה סימן

-

היינו בשר.

ואת הסברא שנאמרה לעיל, שדג ובשר הם

תרי גוני

שני סוגי

בשר,

ונמנים כל אחד בפני עצמו - לדעת שמואל סברא זו

לא אמרינן.

ובכלל בשר ישנו אף בשר דג.

ולפיו גם אין צורך להזכיר את ההיתר של פת בסימן אחד, כי אין מה לחשוש בפת, וכמו ששנינו לעיל: פת - למאי ניחוש לה?

תנו רבנן: אין לוקחין

ימ"ח מח"ג

בסוריא.

ומבארת הגמרא:

לא יין, ולא מורייס, ולא חלב, ולא מלח סלקונדרית, ולא חילתית, ולא גבינה.

לפי שהחנונים שבסוריא, חשודים על עבירת "לפני עיור לא תתן מכשול" . ועשויין הם לקנות סחורה זו מן הגויים, ולמוכרה ליהודים!

אלא מן המומחה

בלבד, מותר לקנות. שידוע בו שמקפיד שלא לקחת מן הגוים.

וכולן

, כל המאכלים האלו שאסור לקנותם מן החנונים,

אם נתארח אצל בעל הבית

-

מותר.

כי על אף שחשודין אנשי סוריא לעבור על איסור "לפני עיור", מכל מקום אינם חשודין הם עצמם על אכילת דבר איסור. ולכן לאכול את האוכל שלהם בביתם, מותר.

וברייתא זו,

מסייע ליה לדברי רבי יהושע בן לוי. דאמר רבי יהושע בן לוי

: אם

שגר

שלח

לו בעל הבית לביתו

את אחד מכל המאכלים הללו -

מותר

לאוכלם.

מאי טעמא?

-

בעל הבית לא שביק

היתירא,

אינו מניח מלאכול דבר המותר באכילה,

ואכל איסורא,

דבר איסור.

וכי משגר ליה

וכאשר שולח לחבירו,

ממאי דאכיל משדר ליה.

שולח לו מביתו רק ממה שהוא עצמו נוהג לאכול, ולכן מותר הדבר באכילה.

שנינו במשנתנו:

ומלח סלקונדרית

אסור באכילה.

שואלת הגמרא:

מאי

מהו

מלח סלקונדרית?

אמר רב יהודה אמר שמואל: מלח שכל סלקונדרי

נחתומי

רומי אוכלין אותה,

ומערבין בה שומן דגים טמאים, ומשום כך אסור.

תנו רבנן: מלח סלקונדרית שחורה, אסורה. לבנה, מותרת

-

דברי רבי מאיר.

רבי יהודה אומר: לבנה אסורה, שחורה מותרת.

רבי יהודה בן גמליאל משום רבי חנינא בן גמליאל אומר: זו וזו,

שחורה ולבנה,

אסורה.

ומבארת הגמרא:

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: לדברי האומר לבנה אסורה,

היינו משום ש

קירבי

שומן

דגים לבנים טמאים מעורבין בה.

ומשום כך אסורה.

לדברי האומר שחורה אסורה, קירבי שומן דגים שחורים טמאים מעורבין בה

.

לדברי האומר זו וזו אסורה, זה וזה

, שומן של דגים שחורים ולבנים,

מעורבין בה.

אמר רבי אבהו משום רבי חנינא בן גמליאל: זקן

גוי

אחד היה בשכונתנו,

שהיה מחליק פניה

של מלח סלקונדרית

בשומן חזיר.

ומשמע שיש לחשוש לאיסורים אחרים הקיימים במלח זה.

בסוף המשנה שנינו:

הרי אלו

שנמנו לעיל,

אסורים,

ואין איסורן איסור הנאה.

ודנה הגמרא: חזרה זו שחוזרת המשנה ומזכירה את האיסור בסוף ואומרת "הרי אלו אסורים", ומשמע שהיא באה למעט ולומר שלא הכל אסורים,

למעוטי מאי,

מה היא באה למעט מאיסור זה?

ומתרצת:

ל

דעת

חזקיה

לעיל [לח ב], כונת משנתנו

למעוטי ב

אופן ש

ידוע

שנתן לתוך הכבשין יין, ואסורין הם אפילו בהנאה, ואינם נכללים בדין משנתנו.

ל

דעת

רבי יוחנן,

המתיר כבשים אלו בהנאה, באה משנתנו

למעוטי מורייס וגבינת בית אונייקי,

שאסורין אף בהנאה.

ו

מכך עולה, כי

סתמא

של משנה זו, היא

כרבי מאיר,

האוסר דברים אלו בהנאה [במשנה לעיל ל ב].

מתניתין:

עד עתה שנינו את דינם של הדברים האסורים בהנאה ואת הדברים האסורין באכילה. ועתה מבארת המשנה מהם דברי הגוים המותרין אף באכילה.

ואלו

דברי הגויים ה

מותרין באכילה

:

א.

חלב

-

שחלבו עובד כוכבים, וישראל רואהו

בשעה שחולב.

ב.

והדבש,

ג.

והדבדבניות,

אשכולות ענבים,

אף על פי שמנטפין

, שנוטף מהן מיץ ענבים, אם נטף מיץ הענבים על אוכלין,

אין בהן

כדי להכשיר את האוכלין לקבלת טומאה,

משום הכשר משקה.

וטעם הדבר, לפי שדעתו של הבעלים שיהיו פירות אלו לאכילה. ואין רצונו שיזוב מיצם.

ד.

וכבשין

, ירקות כבושין

שאין דרכן לתת לתוכן יין וחומץ,

הרי הם מותרין.

ה.

וטרית

דג מלוח

שאינה טרופה

, אלא נשאר בה חתיכה ניכרת מן הדג, ואפשר להבחין בה שדג כשר היא.

ו.

וציר

של דגים

שיש בה דגה

, כלבית [דג טמא ] וכפי ששנינו במשנה לעיל שמתפתח מעצמו בציר טהור, ודבר זה מהוה סימן לכך שהציר נעשה מדגים טהורים.

ז.

ועלה

שלם

של חילתית

שלא חתכוהו בסכין, ואין לחשוש לבליעת איסור בו.

ח.

וזיתי גלוקסאות,

הכנוסים בכלי עגול כמו ככרי לחם

המגולגלין,

ומתחממין שם, והשמן מופק מאיליו מחמת החום.

רבי יוסי אומר

: הזיתים

השלחין

[כלומר, שרכים הם כל כך עד שכאשר נוטלין אותם ביד נשלכים הגרעינים מאליהם] אסורין לפי שיש לחשוש שמא נתנו בהם יין, והוא הגורם לריכוך זה.

ט.

החגבים

[טהורים]

הבאים מן הסלולה

מן הסל שלפני החנוני -

אסורין

לפי שמזלף עליהם יין.

אך אם באים הם

מן ההפתק

[אוצר ]

מותרין.

לפי שעדיין לא הוצאו למכירה, ועדיין לא נתנו בהם יין.

וכן

דין זה, אף

לתרומה

הוא. וכפי שיבואר להלן בגמרא.

גמרא:

שנינו במשנתנו, חלב שחלבו גוי וישראל רואהו - מותר.

תנינא להא,

שנינו בברייתא כעין הענין הנידון במשנתנו :

דתנו רבנן יושב ישראל

בצד עדרו של עובד כוכבים

ואפילו אינו רואהו,

ועובד כוכבים חולב

לו

ומביא לו

חלב לישראל,

ואינו חושש

לשתות מן החלב.

ודנה הגמרא:

היכי דמי

, איך מדובר במקרה זה?

אי דליכא

אם אין

דבר

[בהמה]

טמא בעדרו

של הגוי, ולכן אין לחשוש לחלב טמא, הרי

פשיטא

שמותר לשתותו!

ואי דאיכא

יש

דבר טמא בעדרו, אמאי

מותר לישראל לשתות בלא חשש?

מבארת הגמרא:

לעולם

אכן מדובר

דאיכא

שישנו

דבר טמא

בעדר.

וכי קאי

וכאשר עומד הישראל,

חזי ליה

רואה מאין חולב לו הגוי.

וכי יתיב,

וכאשר הוא יושב בצד,

לא חזי ליה,

אינו רואה מאין הוא מביא לו את החלב.

והיינו אומרים כך:

מהו דתימא, כיון דיתיב

שיושב ישראל בצד ו

לא חזי ליה,

אינו רואה את הגוי,

ניחוש דלמא מייתי ומערב ביה,

נחשוש שמא עירב מן החלב הטמא,

קא משמע לן, כיון דכי קאי

שכאשר עומד הישראל,

חזי ליה,

רואה אז את הגוי, אם כן אף כאשר יושב,

אירתותי מירתת

מפחד הגוי שמא יבוא הישראל לראותו בכל רגע,

ולא מיערב ביה חלב טמא.

שנינו במשנתנו:

והדבש

של גוים - מותר.

ומבארת הגמרא את ההיתר:

דבש, למאי

, לאיזה צד איסור

ניחוש

נחשוש

לה?

אי

אם החשש הוא

משום איערובי

שמא עירב בו הגוי יין, דבר זה לא יתכן, שהרי

מיסרא סרי,

מסריח הוא בעירוב יין.

אי

אם החשש שמא בישלו את הדבר ויאסר

משום בישולי עובדי כוכבים,

הרי הדבש

נאכל כמו שהוא חי,

ושנינו דבר הנאכל כמות שהוא חי, אף אם בשלו גוי אינו נאסר.

אי

אם החשש שמא בישלוהו בכלי גוים הפולטים פליטת איסור, ואסור המאכל

משום גיעולי עובדי כוכבים,

הרי פליטת איסור זו,

נותן טעם לפגם הוא, ומותר?!

שנינו במשנתנו:

והדבדבניות

, אשכולות ענבים,

אף על פי שמנטפות

-

אין בהן משום הכשר משקה

לקבלת טומאה.

שואלת הגמרא סתירה לכך:

ורמינהי

-

הבוצר

ענבים

ל

דורכן ב

גת

, כדי לעשות מהם יין -

שמאי אומר, הוכשר

האוכל שנזלף עליו מיץ הענבים, לקבלת טומאה. כיון שהמשקין האלו מיועדים לצאת מן הענבים, ולפיכך רוצה הבעלים בזליפתן.

הלל אומר: לא הוכשר

האוכל שנזלף עליו מיץ זה.

ואודי ליה

הודה לו

הלל לשמאי.

ומוכח שמשקין אלו היוצאים מן הענבים, מכשירין לקבל טומאה. ולא כדברי משנתנו?!

ומיישבת הגמרא:

התם,

שם בדורך ענבים לגת,

קא בעי ליה למשקה

רוצה הבעלים במשקה הענבים, ולכן נוח לו ביציאתם וזליפתן, ולפיכך מכשירין את האוכלין בזליפה זו.

אולם

הכא,

כאן במשקה הזב מן הענבים והולך לאיבוד,

לא קא בעי ליה למשקה

, אין הבעלים רוצה במשקה זה, ולכן אינו מכשיר לקבל טומאה.

שנינו במשנתנו:

וטרית

[מאכל המכיל דגים מלוחים]

שאינה טרופה.

תנו רבנן: איזו היא טרית שאינה טרופה

, שניתן להבחין שאין בה דג טמא?

כל ש

אינה מרוסקת לגמרי, ו

הראש ושדרה

של כל דג ודג

ניכר.

ובכך יודעים אם הוא טמא או טהור. לפי שדג טמא ראשו מחודד, ואין לו חוט שדרה.

וממשיכה הברייתא ומבררת:

ואיזו

היא

ציר שיש בה

דגה [וכפי ששנינו במשנתנו - וציר שיש בה דגה]? -

כל ש

דג הנקרא

כילבית

[דג קטן טמא המתפתח מעצמו בציר של דגים טהורים],