Text version of this daf: original and translation
Temurah 16a (טז.) — the Talmud in English
Temurah 16a (תמורה טז.): ומתרצינן: אמר רב יוסף : אין הכוונה שהיו בהם דופי של חטא, אלא דופי של סמיכה, קתני. שעד יוסף בן יועזר לא נחלקו בהלכות סמיכה, כמו שיבואר, ולא בשום דבר הלכה, כיון שהלב עדיין לא…
Original text — Temurah 16a (טז.)
ומתרצינן:
אמר רב יוסף
: אין הכוונה שהיו בהם דופי של חטא, אלא
דופי של סמיכה, קתני.
שעד יוסף בן יועזר לא נחלקו בהלכות סמיכה, כמו שיבואר, ולא בשום דבר הלכה, כיון שהלב עדיין לא נתמעט.
"סמיכה" היינו, שנחלקו חכמים אם סומכין על שלמי חגיגה ביום טוב, כמבואר במסכת חגיגה [טז א]. והיא היתה המחלוקת הראשונה שנחלקו בה חכמים מעולם. ומחלוקת זו התחילה אחר ימי יוסף בן יועזר, ונמשכה הרבה דורות, והיא היתה "דופי של מחלוקת".
ותמהינן: וכי רק אחר תקופת יוסף בן יועזר התחיל "דופי של סמיכה?!
והא יוסף בן יועזר גופיה
, בהיותו בחיים,
מיפלג פליג בסמיכה
, נחלק בהלכה זו של סמיכה על יוסף בן יוחנן איש ירושלים, כמבואר שם במסכת חגיגה?
ומתרצינן:
כי איפלג בה
, מתי נחלקו בסמיכה -
בסוף שניה
, בסוף שנותיו של יוסי בן יועזר,
דבצר ליבא
, שנתמעט הלב ונשכחה הלכות סמיכה ביום טוב .
גופא
, הגמרא מביאה את מאמרו של רבי יהודה אמר שמואל בשלימותו.
אמר רב יהודה אמר שמואל: שלשת אלפים הלכות נשתכחו בימי אבלו של משה
.
אמרו לו
, ישראל,
ליהושע: שאל
מן השמים, ויודיעוך את ההלכות ששכחת.
אמר להם יהושע: לא בשמים היא!
[דברים ל]. כלומר, משמת משה לא ניתן לשאול ספיקות בתורה מן השמים בדורות הבאים.
אמרו לו
ישראל,
לשמואל: שאל!
אמר להם
שמואל: אמרה תורה [ויקרא כז] "
אלה המצות
אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל". מלמד הכתוב
שאין הנביא רשאי לחדש דבר, מעתה.
והיינו, משמת משה, לא ניתן לשום נביא לחדש שום דבר הלכה מן השמים.
אמר רבי יצחק נפחא: אף
ההלכה של "
חטאת שמתו
[גירסא אחרת:
שנתכפרו
]
בעליה
", אם מתה או רועה, גם היא
נשתכחה בימי אבלו של משה.
אמרו
ישראל
לפנחס: שאל!
אמר להם
:
לא בשמים היא!
אמרו לו לאלעזר, שאל! אמר להם,
"
אלה המצות", שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה.
אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שנפטר משה רבינו לגן עדן, אמר לו ליהושע: שאל ממני כל ספיקות שיש לך!
אמר לו
יהושע:
רבי! כלום הנחתיך שעה אחת והלכתי למקום אחר?!
וכי
לא כך כתבת בי
[שמות לג] "
ומשרתו, יהושע בן נון נער, לא ימיש מתוך האהל
"?!
מיד תשש כחו של משה,
ונצטער על שיהושע השתבח בעצמו שהוא גדול כמותו.
ו
כיון שגרם להחליש דעתו של משה , לכן
נשתכחו ממנו
, מיהושע,
שלש מאות הלכות, ונולדו לו שבע מאות ספיקות. ועמדו כל ישראל להרגו
, עד שיאמר להם ההלכות.
אמר לו הקדוש ברוך הוא
ליהושע:
לומר לך
-
אי אפשר
, כמבואר לעיל, מפני ש"לא בשמים היא". אלא,
לך וטורדן במלחמה. שנאמר
[יהושע א] "
ויהי אחרי מות משה עבד ה', ויאמר ה' אל יהושע
: ועתה קום עבור את הירדן".
ויהושע צוה את שוטרי העם [שם] "עברו בקרב המחנה, וצוו את העם לאמר: הכינו לכם צדה, כי בעוד שלשת ימים אתם עוברים את הירדן".
במתניתא
תנא
, בברייתא שנינו:
אלף ושבע מאות קלין וחמורין
, מדרשי "קל וחומר",
וגזירות שוות, ודקדוקי סופרים,
נשתכחו בימי אבלו של משה!
נאמר בספר יהושע בעת חלוקת הארץ [פרק טו] וכן נאמר בספר שופטים [א, בשינויים מועטים]: "ולכלב בן יפונה נתן [יהושע] חלק בתוך בני יהודה אל פי ה' ליהושע, את קרית ארבע אבי הענק, היא חברון. ויורש משם כלב את שלשה בני הענק. את ששי ואת אחימן ואת תלמי ילידי הענק. ויעל [כלב] משם אל יושבי דביר, ושם דביר לפנים קרית ספר. ויאמר כלב: אשר יכה את קרית ספר, ולכדה - ונתתי לו את עכסה בתי לאשה! וילכדה עתניאל בן קנז אחי כלב, ויתן לו את עכסה בתו לאשה. ויהי בבואה, ותסיתהו לשאול מאת אביה שדה, ותצנח מעל החמור. ויאמר לה כלב: מה לך? ותאמר: תנה לי ברכה! כי ארץ הנגב נתתני?! ונתתה לי גולות מים! ויתן לה את גולות עליות ואת גולות תחתיות".
ופשט הכתובים הוא, שכלב לא הסתפק בחברון נחלתו, ורצה ללכוד גם את העיר דביר, ששמה היה מלפנים "קרית ספר", ולא הצליח, ונתן את עכסה בתו לאחיו עתניאל עבור לכידתו את העיר. והיות ודביר [קרית ספר] היתה מקום יבש, ביקשה את עתניאל שיבקש מאביה שדה, כלומר, נחלה מבורכת במים, ולא ביקש, ופעלה בעצמה שיתן לה אביה גולות מים.
אבל חז"ל דרשו פסוק זה לענין ההלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה. ולפי דרשה זו, "דביר" הוא כינוי ל"דברי תורה", והיינו עיר מושב חכמים לדון על אלו ההלכות. ו"קרית ספר" הן מספרי ההלכות שספרום הסופרים. ו"לפנים" הוא ההלכות שהיו ידועות בימי משה, ונשתכחו. כלומר, שעתה מתווכחים בהן ולפנים הן היו ידועות, ועתניאל בן קנז "לכדה", שהחזיר אותן בפלפולו.
אלא, שעכסה לא התרצתה מכך שעתניאל אינו עשיר, וביקשה מאביה עשירות, וענה לה אביה שודאי לא יצטרך למזונות, כמו שיבואר.
אמר רבי אבהו: אף על פי כן,
שנשכחו ההלכות בימי אבלו של משה,
החזירן עתניאל בן קנז מתוך פלפולו, שנאמר
"
וילכדה עתניאל בן קנז אחי כלב
".
עוד נאמר שם "
ויתן לו את עכסה בתו לאשה
".
ולמה נקרא שמה
"
עכסה
"?
אמר רבי יוחנן,
מפני
שכל הרואה אותה, "כועס" על אשתו
, מתוך יפיה. נאמר שם עוד, "
ויהי בבואה, ותסיתהו לשאול מאת אביה שדה. ותצנח מעל החמור
", ודרשינן,
מאי
פירוש "
ותצנח
"?
אמר רבא אמר רבי יצחק
: מלשון "צווחה". שצעקה אל אביה ו
אמרה לו: מה חמור זה
["מעל החמור"]
כיון שאין לו מאכל באבוסו מיד צועק
-
כך אשה, כיון שאין לה תבואה בתוך ביתה, מיד צועקת
, כמו
שנאמר
שם "
ויאמר לה אביה: מה לך?
ותאמר: תנה לי ברכה כי ארץ הנגב נתתני [נתת לי] ", ודרשינן "נגב" מלשון "יבש", כלומר,
בית שמנוגב מכל טובה
נתת לי?! ועוד אמרה "
ונתתה לי גולות מים
", ואין "מים" אלא תורה", ו"גולות מים" היינו אדם שהתורה גלויה לו. וכי
אדם שאין בו אלא תורה בלבד, נתת לי?!
ומה השיב לה? נאמר שם "
ויתן לה כלב את גולות עליות ואת גולות תחתיות
", ודרשינן: כך
אמר לה: מי
שכל רזי עליונים ותחתונים גלוים לו
-
יבקש ממני מזונות?!
הלא ודאי לא יצטרך למזונות, דכתיב בתורה [משלי לא] "היתה כאניות סוחר" .
וכיון שקראו לאחי כלב "בן קנז", משמע שגם כלב היה בן קנז, על כן תמהינן:
ו
כי
כלב, בן קנז הוא?
! והלא כלב, בן יפונה, הוא!
ומתרצינן: לעולם כלב, בן קנז הוא, ו
מאי,
ולמה נקרא שמו "בן
יפונה
", לפי
שפנה מעצת מרגלים!
ואכתי
, ועדיין קשה: וכי כלב "
בן קנז
"
הוא?
והלא
בן חצרון הוא, דכתיב
[דברי הימים א ב] "
וכלב בן חצרון הוליד את עזובה
".
ומתרצינן:
אמר רבא
: אכן, כלב בן חצרון היה, אלא שמת חצרון ואמו נישאה לקנז, ונולד עתניאל, וכלב,
חורגיה
בנו החורג
דקנז הוא
.
דיקא
נמי
, יש לדייק שכלב אינו בן קנז,
דכתיב
[יהושע יד] "
כלב בן יפונה הקניזי
" ולא כתיב "בן קנז", שאז היה המובן שקנז ילדו, אלא "הקניזי", שקנז גידלו כבנו החורג.
ומסקינן: אכן,
שמע מינה!
הגמרא ממשיכה לדרוש את המקראות בענין עתניאל בן קנז, השופט הראשון ששפט את העם אחרי מיתת יהושע.
עתניאל נקרא בעוד שמות: "יעבץ" ו"יהודה אחי שמעון" .
תנא, הוא עתניאל
-
הוא יעבץ. ומה שמו?
יהודה אחי שמעון, שמו. ולמה נקרא שמו
עתניאל?
לפי
שענאו
[ענה לתפלתו]
אל
, כמבואר לקמן.
ולמה נקרא שמו
יעבץ?
לפי
שיעץ וריבץ תורה בישראל,
והחזיר בפלפולו את ההלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה.
ומנלן שענהו אל?
דכתיב [דברי הימים א ד] "
ויקרא יעבץ לאלהי ישראל לאמר: אם ברך תברכני, והרבית את גבולי, והיתה ידך עמי, ועשית מרעה לבלתי עצבי
". ומיד נאמר, "
ויבא אלהים את אשר שאל
".
והברייתא מבארת את תפילת יעבץ:
"
אם ברך תברכני
" -
בתורה
. "
והרבית את גבולי
" -
בתלמידים
. "
והיתה ידך עמי
" -
שלא ישתכח תלמודי מלבי
. "
ועשית מרעה
" -
שיזדמנו לי ריעים כמותי
. "
לבלתי
" -
שלא ישגבני
[יתגבר עלי]
יצר הרע מלשנות
, מלימוד התורה.
"
עצבי
", כך אמר בלשון עצב:
אם אתה עושה כן
, שאתה נענה לכל בקשותי הללו,
מוטב! ואם לאו
-
הריני הולך בנסיסי
[בעצבי, בצער ויגון]
לשאול,
לקבר. כלומר, הריני מת בעצבוני!
וכשהתפלל כך -
מיד
, ענה ה' לתפילתו, כמו שמסיים המקרא, "
ויבא אלהים את אשר שאל
".
ולא רק עתניאל הוא יעבץ נתמלאו משאלותיו, אלא כל המוסר עצמו לחזר אחר דברי תורה באופן שכזה, ממלאין לו מן השמים את משאלותיו. ועל כן ממשיכה הברייתא:
כיוצא בדבר אתה אומר
: נאמר בספר משלי [כט] "
רש ואיש תככים נפגשו
-
מאיר עיני שניהם ה"
' [ה' מאיר עיני שניהם]. ודרשינן: "רש" - הוא התלמיד שאינו יודע דבר, ואילו "איש תככים" [מלשון "תוך" - בינוני] הוא רב היודע רק שני סדרי משנה או שלשה, ועדיין צריך ללמוד. וכשהוא מלמד את ה"רש", מלמדו הקדוש ברוך הוא מה שעדיין לא הספיק ללמוד, וכל שכן שה"רש" מתלמד. נמצא שה' מאיר עיני שניהם.
ואומרת הברייתא:
בשעה שהתלמיד הולך אצל רבו
, ומוסר עצמו לחזר אחר דברי תורה אף על פי שאינו רב מובהק,
ואומר לו
"
למדני תורה
",
אם הרב מלמדו
, ומוסר עצמו על הרבצת התורה -
מאיר עיני שניהם ה'
-
ואם לאו!
על זה נאמר מקרא אחר בספר משלי [כג] "
עשיר ורש נפגשו
-
עושה כולם ה"
'. ודרשינן, "עשיר" הוא רב מובהק הבקי בכל התורה כולה, ו"רש" הוא התלמיד הבא ללמוד, ואם אינו מלמדו - נענש החכם, והקדוש ברוך הוא,
מי שעשא
ו
חכם לזה
הרב -
עושה אותו טיפש!
והקדוש ברוך הוא שעשאו
טיפש לזה
התלמיד -
עושה אותו חכם
, בשכר שמסר עצמו על דברי תורה. ועל זה נאמר "עושה כולם ה'", דהיינו, ה' עושה כולם לבריאה חדשה.
זו משנת רבי נתן
. ואילו רבי יהודה הנשיא דורש את תפילת יעבץ:
רבי יהודה הנשיא אומר
: "
אם ברך תברכני
" -
בפריה ורביה
. "
והרבית את גבולי
" -
בבנים ובבנות
. "
והיתה ידך עמי
" -
במשא ומתן
. "
ועשית מרעה
" -
שלא יהא בי מיחוש ראש ומיחוש אזנים ומיחוש עינים
. "
לבלתי
" -
שלא ישגבני יצר הרע מלשנות
. "
עצבי
" -
אם אתה עושה כן
-
מוטב, ואם לאו
-
הריני הולך בנסיסי לשאול
. מיד - "
ויבא אלהים את אשר שאל
"!
ולא רק יעבץ, אלא כל המבקש על מזונותיו ועל צרכיו - נזקקין לו מן השמים למלא משאלותיו.
כיוצא בדבר אתה אומר
: נאמר בספר משלי "
רשואישתככים נפגשו
-
מאירעיני שניהם ה"
'.
בשעה שעני הולך אצל בעל הבית
, שאינו עשיר,
ואמר
"
פרנסני
"!
אם מפרנסו
-
מוטב
, וה' מאיר גם עיניו ויזכה לעשירות.
ואם לאו
, ואינו מפרנסו, על זה נאמר "
עשיר ורש נפגשו
-
עושה כולם ה"
',
מי שעשאו עשיר לזה
-
עושה אותו עני
, ומי שעשאו
עני לזה
-
עושה אותו עשיר
.
שנינו במשנתנו:
אמר רבי שמעון מה מצינו, וכולהו
.
הגמרא מביאה ברייתא שבה נאמרו דברי רבי שמעון במלואן.
תנו רבנן: רבי שמעון אומר: חמש חטאות מתות,
ואלו הן:
ולד חטאת, ותמורת חטאת, וחטאת שמתו בעליה, וחטאת שנתכפרו
בעליה, וחטאת שעברה שנתה
.
ואי
אתה יכול לומר ולד חטאת בציבור, לפי שאין חטאת נקבה בציבור.
ואי אתה יכול לומר תמורת חטאת בציבור, לפי שאין ציבור עושין תמורה.
ואי אתה יכול לומר חטאת שמתו בעליה בציבור, לפי שאין הציבור מתים
, כמבואר לעיל.
אבל, חטאת
שנתכפרו בעליה, ושעברה שנתה
, שחטאות אלו יתכנו גם בחטאת ציבור,
לא למדנו
הלכה אם נוהגות בציבור ומתות, או שאינן נוהגות, וירעו עד שיפול בהן מום.
מעתה, שלא למדנו הלכה,
יכול יהו נוהגות בין ביחיד בין בציבור?
אמרת, ילמד סתום, חטאת שנתכפרו בעליה וחטאת שעברה שנתה, שדינן לא ידוע לנו,
מן המפורש.
מולד חטאת, ומתמורת חטאת, ומחטאת שמתו בעליה, שמפורש לנו שאינן מתות בציבור:
מה מפורש,
רק
ביחיד
ה
דברים אמורים, ולא בציבור. אף ב
חטאת
שכיפרו בעליה ו
בחטאת
שעברה שנתה,
רק
ביחיד
ה
דברים אמורים, ולא בציבור
.
Translation
—
And why was he called
Yabetz?
Because
he offered counsel and established Torah in Israel,
and through his dialectical analysis he restored the halakhot that had been forgotten during the days of Moses’ mourning.
And from where do we know that He answered him?
As it is written: “And Yabetz called upon the God of Israel, saying: If You will surely bless me, and enlarge my border, and Your hand will be with me, and You will make me prosperous, so that I will not be distressed”
“And God brought about that which he had asked.”
And immediately it is stated
“And God brought about that which he had asked.”
And the baraita explains Yabetz’s prayer:
“If You will surely bless me”—
with Torah.
“And enlarge my border”—
with disciples.
“And Your hand will be with me”—
so that my learning will not be forgotten from my heart.
“And You will make me prosperous”—
so that companions like myself will come to me.
“So that I will not” —
so that the evil inclination will not overcome me [
prevail over me]
and cause me to abandon my learning,
from the study of Torah.
“My distress”—
he expressed it in the language of distress:
“If You do so,
that You answer all these requests of mine,
it is well; but if not”—
“I am going in my distress [
in sorrow, anguish, and grief]
to ask,”
to the grave. In other words, I will die in my distress!
And when he prayed in this manner,
immediately
Hashem answered his prayer, as the verse concludes:
“And God brought about that which he had asked.”
And it was not only Otniel, who was Yabetz, whose requests were fulfilled; rather, anyone who devotes himself to pursuing words of Torah in this manner has his requests fulfilled for him from Heaven. Therefore the baraita continues:
Similarly, you can say:
It is stated in the Book of Proverbs:
“The poor man and the man of intrigue meet”—
“Hashem enlightens the eyes of them both.”
[Hashem enlightens the eyes of them both.] And we interpret it as follows: The “poor man” is the student who knows nothing, whereas the “man of intrigue” [from the term meaning “in the middle”—an intermediate scholar] is a rabbi who knows only two or three orders of the Mishna and still needs to study. When he teaches the “poor man,” the Holy One, blessed be He, teaches him what he has not yet managed to learn; and certainly the “poor man” learns as well. Thus, Hashem enlightens the eyes of them both.
And the baraita says:
When the student goes to his rabbi,
and devotes himself to pursuing words of Torah, even though he is not his primary rabbi,
and says to him,
“Teach me Torah,”
if the rabbi teaches him
and devotes himself to disseminating Torah—
Hashem enlightens the eyes of them both.
But if not!
Concerning this, another verse is stated in the Book of Proverbs:
“The rich man and the poor man meet”—
“Hashem is the maker of them all.”
And we interpret it as follows: The “rich man” is a primary rabbi who is proficient in the entire Torah, while the “poor man” is the student who comes to learn. If he does not teach him, the sage is punished, and the Holy One, blessed be He,
who made
him
wise in this regard,
the rabbi—
makes him foolish!
And the Holy One, blessed be He, who made him
foolish in this regard,
the student—
makes him wise,
in reward for his having devoted himself to the words of Torah. And concerning this it is stated: “Hashem is the maker of them all”—that is, Hashem makes them all into a new creation.
This is Rabbi Natan’s teaching.
Rabbi Yehuda HaNasi, however, expounds Yabetz’s prayer:
Rabbi Yehuda HaNasi says:
“If You will surely bless me”—
with procreation.
“And enlarge my border”—
with sons and daughters.
“And Your hand will be with me”—
in business dealings.
“And You will make me prosperous”—
so that I will have no headache, earache, or eye ailment.
“So that I will not”—
so that the evil inclination will not overcome me and cause me to abandon my learning.
“My distress”—
“If You do so”—
“it is well; but if not”—
“I am going in my distress to ask.”
Immediately—
“And God brought about that which he had asked”!
And it was not only Yabetz; rather, anyone who asks for his sustenance and his needs is attended to from Heaven, so that his requests will be fulfilled.
Similarly, you can say:
It is stated in the Book of Proverbs:
“The poor man and the man of intrigue meet”—
“Hashem enlightens the eyes of them both.”
When a poor man goes to a householder
who is not wealthy
and says,
“Provide for me!”
If he provides for him—
it is well,
and Hashem also enlightens his eyes, and he will merit wealth.
But if not,
and he does not provide for him, concerning this it is stated:
“The rich man and the poor man meet”—
“Hashem is the maker of them all”;
He who made this one rich—
makes him poor,
and He who made
this one poor—
makes him rich.
We learned in our Mishna:
“Rabbi Shimon said: What do we find”—and all of them.
The Gemara cites a baraita in which Rabbi Shimon’s statement is presented in full.
The Sages taught: Rabbi Shimon says: There are five sin-offerings that are left to die,
and these are they:
the offspring of a sin-offering, the substitute of a sin-offering, a sin-offering whose owners died, a sin-offering whose owners achieved atonement,
and a sin-offering that passed its year.
And
you cannot say that there is the offspring of a sin-offering in the communal offering, because there is no female sin-offering in the communal offering.
And you cannot say that there is a substitute of a sin-offering in the communal offering, because the community does not make substitutions.
And you cannot say that there is a sin-offering whose owners died in the communal offering, because the community does not die,
as explained above.
But a sin-offering
whose owners achieved atonement, and one that passed its year,
as these sin-offerings can also exist in a communal offering,
we have not learned
the halakha as to whether they apply to the community and are left to die, or whether they do not apply, and are left to graze until a defect occurs in them.
Now, since we have not learned the halakha,
could they apply both to an individual and to the community?
You must say: Let the concealed matter—the sin-offering whose owners achieved atonement and the sin-offering that passed its year, whose law is not known to us—be derived
from the explicit cases.
from the offspring of a sin-offering, from the substitute of a sin-offering, and from a sin-offering whose owners died, concerning which it is explicit to us that they are not left to die in the communal offering:
Just as the explicit cases
apply only
to an individual,
these
matters are stated, and not to the community. So too with
a sin-offering
whose owners achieved atonement and
a sin-offering
that passed its year,
only
to an individual
these
matters are stated, and not to the community.