Zevachim 91a — o Talmud em português

ומדייקת הגמרא:

ואף על גב דמוספין קדישי

יותר מתמידין, שהרי הם באים לחובת יום השבת, ואילו תמידין באים אף בחול, בכל זאת קודמין להם התמידין משום דתדירי. הרי שתדיר קודם למקודש.

ודחינן: תמידין של שבת שונים הם מתמידים שבכל יום, כי אף הם נחשבים לקרבן שבת והם מקודשים כמו המוספים. כי,

אטו

וכי אפשר לומר שקדושת ה

שבת,

רק

למוספין אהני

להחשיבם כמקודשים, ואילו

לתמידין לא אהני!?

הלכך, כיון ששניהם מקודשים, מקדימין התמידים למוספים, כיון שהם תדירים.

תא שמע

מהא דתנן בההיא משנה:

מוספי שבת קודמין למוספי ראש חודש.

וזאת, אף על גב שמוספי ראש חדש מקודשין יותר, לפי שראש חודש נקרא "מועד", וגם יש בו שעיר חטאת [המכפר על טומאת מקדש וקדשיו], ומכל מקום קודמים מוספי שבת כיון שהם תדירין יותר. הרי שתדיר עדיף ממקודש.

ודחינן: מוספי שבת שחל בו ראש חודש קדושים אף הם כשל מוספי ראש חודש. כי

אטו ראש חודש,

רק

למוספין דידיה אהני

להחשיבם קדושים, ואילו

למוספי שבת לא אהני!?

הילכך, כיון ששניהם מקודשים בשוה, מקדימים התדיר.

תא שמע

מהא דתנן באותה משנה:

מוספי ראש חודש קודמין למוספי ראש השנה.

וזאת,

אף על גב דראש השנה קדשה

מראש חודש, הרי שתדיר עדיף ממקודש.

ודחינן:

אטו ראש השנה

רק

למוספי דידיה אהני

לקדשם, ואילו

למוספי ראש חודש לא אהני!?

תא שמע

מהא דתניא:

דבר אחר,

טעם נוסף למה שאמרו בית הלל בסדר הברכות של קידוש בשבתות וימים טובים, שמברך תחילה ברכת היין ואחר כך אומר קידוש [ברכת היום], לפי ש

ברכת היין תדירה וברכת היום אינה תדירה, ותדיר ושאינו תדיר תדיר קודם.

וזאת,

אף על גב דברכת היום קדישה

מברכת היין, שהרי היא באה לחובת יום השבת, ומוכח שתדיר עדיף ממקודש .

ודחינן: ברכת היין בשבת אף היא קדושה. כי

אטו שבת,

רק

לברכת היום אהני, לברכת היין לא אהני!?

הלכך, כיון ששניהם מקודשים, מקדימים התדיר.

תא שמע: דאמר רבי יוחנן

: מי שהיו לפניו ביום השבת שתי תפלות להתפלל, מוסף ומנחה

הלכה, מתפלל אדם של מנחה

תחלה,

ואחר כך של מוספין,

כי תפלת מנחה תדירה יותר.

ואף על גב דתפלת מוספין קדישא,

שהרי אינה אלא בשבת ויום טוב.

ודחינן:

אטו שבת,

רק

לתפלת מוספין אהני, לתפלת מנחה לא אהני!?

הלכך כיון דשניהם מקודשים מקדימים התדיר.

תא שמע

: דתנן במתניתין:

שלמים של אמש חטאת ואשם של היום

-

שלמים של אמש קודמין.

ודייקינן:

הא

אם היו

אידי ואידי ביום,

שהשלמים גם הם הובאו היום לעזרה, היינו אומרים

חטאת ואשם קדמי,

כיון שהם מקודשים יותר,

ואף על גב דשלמים תדירי,

כי היות ומביאין אותם בנדר ונדבה הרי הם מצויין תמיד, ובכל זאת מקדימין את הקרבת החטאת ואשם. הרי מוכח שמקודש עדיף מתדיר.

ודחינן:

אמר רבא: מצוי קאמרת?

מה שהבאת משלמים אינה ראיה שהשלמים אינם בגדר "תדיר" שמשמעו שתדירותו חובה, אלא "מצוי" הוא תמיד יותר מחבירו, ואילו אנן, רק

תדיר קמיבעיא לן

אם הוא קודם למקודש או מקודש קודם לו, אבל

מצוי לא קמיבעיא לן.

כי היות שאין תדירותו חובה, אין בו מעלת התדיר, ולגביו, ודאי ש"מקודש" עדיף ממנו וקודם לו .

אמר ליה רב הונא בר יהודה לרבא: אטו "מצוי" לאו

בגדר "

תדיר"

הוא?

והתניא

: יכול

אוציא את הפסח,

שאינו חייב עליו חטאת אם בשוגג עבר ולא הקריבו, אף שבזדונו חייב עליו כרת [שזה הוא הכלל לחיוב חטאת, כל עבירה שעל זדונה חייבים כרת, חייבים על שגגתה חטאת] לפי

שאינו תדיר, ולא אוציא את המילה

[שחייבין עליה כרת אם עבר ולא מל עצמו בזדון],

שהיא תדירה,

בכך שבמצותה היא בכל רגע שחייב למול עצמו ולא להשאר ערל, ויהיו חייבים על ביטולה בשגגה חטאת.

הרי שמילה שהיא "מצוי" בלבד, נקרא "תדיר"?

ומתרצינן:

מאי "תדירה"

שנקטה הברייתא לגבי מילה,

תדירה במצוות,

שנכרתו עליה שלש עשרה בריתות וצוויין, ואין משמעה כמו "תדיר" האמור בסוגיין .

ואיבעית אימא: מילה לגבי פסח,

כיון שהיא מצויה הרבה יותר מפסח, שמצותה בכל רגע ורגע למול עצמו כל זמן שהוא ערל, ואילו פסח אינו אלא פעם אחת בשנה,

כי תדיר דמיא.

אבל "מצוי" של שלמים לגבי חטאת ואשם, אינו נחשב כתדיר.

איבעיא להו: תדיר ושאינו תדיר

שהיו עומדין שניהם להקריב,

וקדם ושחט לשאינו תדיר, מאי?

מי אמרינן, כיון דשחטיה

לשאינו תדיר, הרי עתה

מקריב ליה,

יגמור את עבודתו ויזרוק את דמו אף קודם לשחיטת התדיר, דכיון שהתחיל יגמור.

או דלמא, יהיב

את דמו של האינו תדיר

לאחר, דממרס,

שיערבב

בדמו

כדי שלא יקרש בינתיים,

עד דמקריב ליה

שישחוט ויזרוק

לתדיר. והדר,

לאחר מכן,

מקריב

זורק את הדם

לשאינו תדיר.

אמר רב הונא מסורא: תא שמע

: דתנן במתניתין:

שלמים של אמש וחטאת ואשם של היום

-

שלמים של אמש קודם.

וסברה הגמרא עתה, שמדובר באופן שהשלמים מאמש עומדים היום לפנינו כשהם כבר שחוטין, והחטאת ואשם עדיין לא נשחטו [כי אילו לא נשחטו עדיין השלמים, לא נאמר שיקדמו לחטאת]. ובכל זאת מבואר שטעם לקדימת השלמים הוא דוקא משום שהגיעו אמש. ומדייקת מכך הגמרא:

הא דיום,

אילו הגיעו גם השלמים היום לעזרה, אף באופן שהוא

דומיא דאמש, והיכי דמי,

כגון

דקדים שחטיה לשלמים,

והחטאת ואשם עדיין לא נשחטו, אמרינן

חטאת ואשם קדמי

לזריקת דם השלמים, כיון שהם מקודשים יותר משלמים. ואף שבכך הרי הוא דוחה השלמים.

ומכאן מדייקת הגמרא, כי כשם שמקדימין את המקודש אף באופן שהאינו מקודש כבר שחוט, הוא הדין בתדיר ושאינו תדיר.

ודחינן:

דלמא "שלמים דאמש וחטאת ואשם דיום"

שנאמר במשנה,

היכי משכחת לה,

באופן

דשחטינהו לתרוייהו,

שהחטאת והשלמים שניהם שחוטין ועומדין ליזרק, וכיון שהשלמים הגיעו אמש מקדימין אותם בזריקה.

ו

מה שדייקנו, "הא

דיום דומיא דאמש,

חטאת קודם",

נמי

מדובר באופן

דשחטינהו לתרוייהו,

ובא לימלך איזה דם יזרוק קודם, ואומרים לו שיזרוק את דם החטאת קודם [כיון שסוף סוף צריך למרס בדם של אחד מהקרבנות, מקדימין את המקודש].

אבל,

אם

לא שחטינהו לתרוייהו, תיבעי לך

אם יקדים את המקודש שאינו שחוט למקודש שהוא שחוט. והוא הדין בתדיר ושאינו תדיר.

תא שמע

מהא דתניא לגבי קידוש בשבת:

דבר אחר, ברכת היין תדירה וברכת היום אינה תדירה, ותדיר ושאינו תדיר תדיר קודם.

והרי כאן השאינו תדיר הקדים לבא קודם התדיר, שבתחילת היום של שבת הגיע זמן ברכת היום ועדיין לא היה היין לפניו, ולא הגיע זמן ברכת היין. וזה דומה לקדם ושחט את השאינו תדיר. ובכל זאת, יקדים את התדיר. ונפשוט מכאן ספק הגמרא.

ודחינן:

הכא נמי, דכיון דאתא

אחר כך היין ומזומן הוא לברך עליו,

כמאן דשחיטי תרוייהו דמי.

שהרי עתה הוא מחוייב ביין. ולא תפשוט הספק מכאן.

תא שמע: דאמר רבי יוחנן: הלכה, מתפלל אדם של מנחה

בשבת,

ואחר כך של מוספין.

ואף על פי שזמן המוספין הגיע קודם לזמן מנחה. ודומה לקדם ושחט את שאינו תדיר.

ודחינן:

הכא נמי, כיון דמטי זמן תפלת מנחה,

ועכשיו שתי התפלות לפניו,

כמאן דשחיטי תרוייהו דמי.

אמר ליה רב אחא בריה דרב אשי לרבינא: תא שמע

מהא דתנן:

שחטו

לקרבן פסח

קודם חצות

יום ארבעה עשר,

פסול, מפני שנאמר בו "בין הערבים".

אבל, אם שחטו אחר חצות, אך

קודם לתמיד

של בין הערביים,

כשר, ויהא ממרס בדמו

של פסח

עד שיזרוק דם התמיד.

כיון שלכתחילה מצוה להקדים התמיד לפסח.

הרי שאם קדם לשחוט את המאוחר משהין את זריקתו עד שישחט ויזרוק את הראוי להיות קודם, ונפשטה בעייתנו .

ודחינן:

הכא במאי עסקינן, דקדים, שחטיה לתמיד ברישא,

אחר ששחט הפסח, ושניהם שחוטין עתה ועומד דמם להיזרק, ולכן מקדים לזרוק את דם התמיד [כיון שסוף סוף צריך להשהות זריקת אחד מהם ולמרס בדמו]. אבל אם לא שחט עדיין את התמיד, יש לומר שיזרוק קודם את הפסח, אף שדינו להיות מאוחר, וכן בתדיר ושאינו תדיר.

אמר ליה רב אחא סבא לרב אשי: מתניתין נמי דיקא

שמדובר באופן ששחט כבר את התמיד.

דקתני "עד שיזרוק דם התמיד", ולא קתני "עד שישחוט ויזרוק דם

התמיד", שמשמעותו היא שצריך לשחוט. אלא משמע שכבר נשחט, ולכך יקדים התמיד.

ומסקינן: אכן

שמע מינה.

שנינו במשנה:

ובכולן, הכהנים רשאין

לשנות באכילתן, לאכלן צלוין, שלוקין ומבושלין.

ודנה הגמרא:

מאי טעמא?

ומשנינן:

אמר קרא

במתנות כהונה, "לך נתתים

למשחה",

ותרגום "למשחה" הוא "לרבו", דהיינו

לגדולה,

שיהיו אוכלין אותם

כדרך שהמלכים

המשוחים

אוכלין.

מתניתין:

אמר רבי שמעון: אם ראית שמן שהוא מתחלק בעזרה לכהנים

-

אין אתה צריך לשאול

מהו אותו שמן, אלא ודאי הוא, שהשמן הזה הוא אחד מהשניים:

או שהוא

מותר

השמן שנשאר מהשמן של

רקיקי מנחת ישראל.

דהיינו, המנחה הבאה בצורת רקיקין, נמשחת בשמן לאחר אפייתה. והנותר מאותו השמן מתחלק לכהנים.

ו

כן יתכן, שהוא מותר

לוג שמן של מצורע,

שנשאר לאחר שבע ההזאות, והנתינה על תנוך אוזנו של המצורע ועל בהונותיו, שגם שמן זה מתחלק לכהנים.

ו

אם ראית שמן שהוא ניתן על גבי האישים

-

אין אתה צריך לשאול מהו, אלא ודאי הוא מותר רקיקי מנחת כהנים.

שכל מנחה שהמביא אותה הוא כהן, דינה לישרף כולה על גבי המזבח, ומותר שמן הרקיקין של כהן אף הוא נשרף במזבח.

ו

כן יתכן, שהוא מותר

מנחת כהן משיח.

היינו מותר השמן של מנחת חביתין, שמקריב כהן גדול בכל יום, ויש בה ריבוי שמן. לפי שמביא שלשה לוגין שמן לעשרון אחד סלת. והנותר מן השמן, נשרף במזבח.

ומלבד שמנים אלו לא יתכן שיהא שמן אחר מתחלק לכהנים או נשרף במזבח, לפי

שאין מתנדבין שמן

לבד, ללא סולת, כקרבן מנחה בפני עצמו.

רבי טרפון אומר: מתנדבין שמן

לבד. ולדעתו יתכן שהשמן המתחלק לכהנים או נשרף במזבח הוא של שמן נדבה, וכמו שמפרשת הגמרא .