Yevamot 64b — o Talmud em português

וכתיב

מיד בהמשך:

הביטו אל אברהם אביכם, ואל שרה תחוללכם

והוא פירוש למה שאמר: הביטו אל צור חוצבתם ואל מקבת בור נוקרתם.

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבהו: שרה אמנו, איילונית היתה

שנאמר: ותהי שרי עקרה "אין לה ולד

".

וכי מאחר שאמר "ותהי שרי עקרה", לא היה לו לומר "אין לה ולד", אלא לכך נאמר, כדי ללמדך:

אפילו "בית ולד

", רחם,

אין לה

, לפי שאיילונית היתה.

אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: לא שנו

במשנתנו שעד עשר שנים יכול לשהות עם אשתו מבלי שתלד,

אלא בדורות הראשונים, ש

היו

שנותיהן

של האנשים

מרובות

.

אבל בדורות האחרונים, ששנותיהן מועטות

, הרי זה שוהה עמה

שתי שנים ומחצה

בלבד,

כנגד

זמן הראוי ל

שלשה עיבורים

.

תשעה חדשים לכל עיבור, הרי כ"ז חודש.

וחודש נוסף לכל עיבור ועיבור, לימי טומאה וטהרה. לפי שהאשה מתעברת סמוך לקבלת וסתה, ולכן צריך להמתין אחרי זמן עיבורה חודש נוסף, שיחלפו בו ימי הטומאה והטהרה, ותתעבר סמוך לוסתה.

הרי לך שלשים חודש, שהם שנתיים ומחצה [רש"י].

אמר

רבה, אמר רב נחמן

: בדורות האחרונים הרי הוא שוהה עמה

שלש שנים, כנגד שלש פקידות

של עקרות שהיו בראש השנה.

שהוא הזמן המסוגל לפקידת עקרות, לשמוע תפלתן, ולגזור עליהן הריון [רש"י].

דאמר מר: בראש השנה נפקדו שרה

אמנו, ו

רחל

אמנו,

וחנה

, אמו של שמואל הנביא.

אמר רבה: ליתנהו להני כללי

[אין הלכה כדברי רב ורב נחמן], אלא אף בדורות האחרונים הרי זה שוהה עמה עשר שנים, כי:

מכדי

הרי

מתניתין

-

מאן תקין?

הרי מי סידר את משנתנו -

רבי

הוא שסידרה.

והא

כבר

בימי דוד אימעוט שני

[בימיו כבר נתמעטו שני האנשים],

דכתיב: ימי שנותינו בהם שבעים שנה

.

ובכל זאת הביא רבי את המשנה ששוהה עמה עשר שנים!

וכאן שבה הגמרא לבאר את דברי הברייתא שהובאה בתחילת הסוגיא: נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה, יוציא ויתן כתובה שמא לא זכה להיבנות ממנה:

ומקשינן:

והאי "שמא לא זכה

הוא

להיבנות הימנה

", צריך ביאור!

למה אנו אומרים שיתן כתובה מפני שהקולר תלוי בו שלא זכה להיבנות הימנה?

ו

הרי

דילמא איהי דלא זכיא

[שמא היא זו שלא זכתה]?

והואיל ואפשר שהקולר תלוי בה, למה יתן כתובה מספק?

ומשנינן:

איהי, כיון דלא מיפקדא אפריה ורביה

[האשה, הואיל ואינה מחויבת בפריה ורביה]

לא מיענשא

[אין היא נענשת] באי לידת בנים כיון שלא איכפת לה. ואם כן הקולר תלוי בו, ולפיכך יתן כתובה.

ועתה מקשה הגמרא על משנתנו, ששנינו בה: נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה אינו רשאי ליבטל מפריה ורביה, אלא ישא אשה אחרת שמא לא זכה להיבנות מן הראשונה ויבנה מן השניה:

איני! והא אמרו ליה רבנן לרבי אבא בר זבדא

שלא היו לו בנים מן האשה הראשונה שנשא:

נסיב איתתא ואוליד בני

[שא אשה והולד בנים] כדי לקיים מצות פריה ורביה.

ואמר

ענה

להו

רבי אבא בר זבדא:

אי זכאי

-

הוו לי מקמייתא

[לו הייתי זכאי לפני ה' שיהיו לי בנים, הייתי זוכה לכך מן הראשונה], אלא שאיני זכאי, ומה יוסיפו לי נשואין עם אשה אחרת.

ומשנינן:

התם

, לא משום כך נמנע רבי אבא בר זבדא מלישא אשה אחרת, אלא

דחויי קא מדחי להו לרבנן

[דחה את דברי החכמים בלא כלום].

דרבי אבא בר זבדא איעקר מפירקיה דרב הונא

[נעשה עקר בשעה שהעמיד עצמו מלהטיל מי רגלים בעת דרשתו הארוכה של רב הונא], ומשום כך לא היתה תועלת בנשיאת אשה אחרת.

רב גידל

אף הוא

איעקר מפרקיה דרב הונא

.

רבי חלבו

אף הוא

איעקר מפרקיה דרב הונא

.

רב ששת

אף הוא

איעקר מפרקיה דרב הונא

.

רב אחא בר יעקב

שהיה אף הוא מתלמידי רב הונא,

אחדתיה סוסכינתא

[אחז בו חולי שנבע מעצירת השתן, שאדם נעקר הימנו].

תליוה

לרב אחא בר יעקב

בארזא דבי רב

, על עץ גבוה,

ונפק מיניה

, ויצא ממנו השתן

כ

מו

"הוצא ירקא

".

אמר רב אחא בר יעקב

על כך:

שיתין סבי הוינא

[ששים זקנים היינו],

וכולהו איעקור מפרקיה דרב הונא

[וכולם נעקרו מדרשתו הארוכה של רב הונא],

לבר מאנא, דקיימי בנפשאי

[חוץ ממני שקיימתי בעצמי:]

"החכמה תחיה בעליה

", שבקשתי לתלות אותי על עץ גבוה, וכך יצא ממני השתן.

שנינו במשנה:

גירשה מותרת

לינשא לאחר, ורשאי הבעל השני לשהות עמה עשר שנים: ודייקינן: רק הבעל ה

שני, אין

, אכן מותר לשאתה ואף לשהות עמה עשר שנים.

אבל אם שהתה עשר שנים גם עם הבעל השני ולא ילדה, הרי הבעל ה

שלישי לא

יכול לשאתה, אם לא קיים עדיין מצות פריה ורביה, הואיל והוחזקה על ידי שניהם כאשה שאינה בת בנים.

מתניתין מני?

-

רבי היא

, הסובר שבשתי פעמים הוי חזקה.

דתניא

: אם

מלה

אשה את בנה

הראשון, ומת

מחמת מילה, ומלה אף את בנה ה

שני, ומת

אף הוא מחמת המילה, הרי את בנה ה

שלישי

-

לא תמול, דברי רבי

, הואיל והוחזקה לילד בנים המתים מחמת מילה.

רבן שמעון בן גמליאל אומר

: גם את ה

שלישי תמול

. כי בשתי פעמים לא הוי חזקה, ורק אם מת אף השלישי אז הוי חזקה, ואת ה

רביעי לא תמול

.

ושואלת הגמרא:

והתניא איפכא!

הרי מצאנו ברייתא בה הוחלפו דברי רבי ורבן שמעון בן גמליאל, שרבי אומר בשלש פעמים הוי חזקה, ורבן שמעון בן גמליאל אומר בשתי פעמים הוי חזקה. והיינו, שחזרו בהם והחליפו את שיטתם, ומעתה יש לנו להסתפק:

הי מינייהו אחריניתא

, איזו ברייתא נשנית באחרונה, כדי שנדע את דעתם הסופית בענין!?

תא שמע: דאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן

:

מעשה בארבע אחיות בציפורי, שמלה

האחות ה

ראשונה

את בנה

ומת

, והאחות ה

שניה

מלה אף היא את בנה

ומת

, וכן ה

שלישית

מלה את בנה

ומת

.

וכשילדה האחות ה

רביעית

את בנה,

באת

היא

לפני רבן שמעון בן גמליאל

.

אמר לה: אל תמולי

את בנך, מפני שהוחזקה המשפחה שימותו בניהם מחמת מילה.

ומעשה זה ודאי בא לפני רבן שמעון בן גמליאל בסוף ימיו, שאם לא כן, לא היה רבי יוחנן, שהיה אמורא, וחי בסוף תקופת התנאים, יכול להעיד עליה שראה את המעשה.

הרי למדת שדעת רבן שמעון בן גמליאל בזקנותו כברייתא הראשונה, שבשלש פעמים הוי חזקה.

ומקשינן על ההוכחה מן הברייתא:

ודילמא

גם

אי אתיא שלישית

[לו היתה באה גם השלישית לשאול],

נמי הוה אמר לה

רבן שמעון בן גמליאל: אל תמולי!

כי לדעתו בשתי פעמים הוי חזקה. אלא מעשה שהיה כך היה שלא באה לישאל אלא האחות הרביעית?!

ומשנינן:

אם כן

, כדבריך,

מאי אסהדותיה

[עדותו]

דרבי חייא בר אבא

בשם רבי יוחנן?

הרי ודאי נתכוין להעיד שאין חזקה אלא בשלש פעמים?!

ואכתי מקשינן, ודחינן את הראיה:

ודלמא, הא קא משמע לן

רבי חייא בר אבא בשם רבי יוחנן בעדותו:

ד

אפילו

אחיות מחזקות

זו את זו. ולא בא רבי חייא בר אבא בשם רבי יוחנן ללמד בכמה פעמים הוי חזקה?!

אמר רבא: השתא דאמרת "אחיות מחזקות

"

\-

לא ישא אדם אשה לא ממשפחת נכפין

[חולין שנופלין מרוב כובד החולי, נמוקי יוסף], כלומר: ממשפחה שהוחזקו בניה לילד נכפין.

ולא ממשפחת מצורעים

.

והוא דאתחזק תלתא זימני

[ובלבד שהוחזקה המשפחה בכך שלש פעמים], על ידי שלשה מבני המשפחה שילדו נכפין או מצורעים.

ועתה, לאחר שדחתה הגמרא את ההוכחה, שאותה ברייתא האומרת בדעת רבן שמעון בן גמליאל שאין חזקה אלא בשלש פעמים, היא זו שנשנית באחרונה.

יש להסתפק:

מאי הוי עלה?

איך נוהגים בשאלה זאת הלכה למעשה?

כי אתא רב יצחק בר יוסף אמר: עובדא הוה קמיה דרבי יוחנן

, ב

"כנישתא דמעון", ביום הכפורים שחל להיות בשבת, ו

באה אשה אשר כבר

מלה

בעבר פעם

ראשונה

, את בנה הראשון,

ומת

, וכן פעם

שניה

מלה בעבר את בנה השני,

ומת

. ועתה, בפעם ה

שלישית

, היא

באה לפניו

לישאל על מילת בנה השלישי, שחל להיות באותו יום.

ו

אמר לה

רבי יוחנן:

לכי ומולי

אותו.

אמר ליה אביי

לרב יצחק בר יוסף:

חזי

[ראה ותן ליבך לדקדק בעדותך יפה, ריטב"א]

ד

הרי

קשרית סכנתא ואיסורא

[כי אתה מתיר איסור וסכנה], כי מלבד הסכנה לחיי התינוק, הרי שאתה מתיר לחלל שבת ויום הכפורים על מילת תינוק שהוחזק למות בשתי פעמים.

ואפילו הכי

סמך עלה

על דברי רב יצחק בר יוסף שאמר משמו של רבי יוחנן: בשתי פעמים לא הוי חזקה -

אביי

עצמו שלא לחוש לסכנה בשתי פעמים.

ואזל

אביי - על סמך זה - ו

נסבה לחומה

[הלך ונשא את האשה ששמה חומה],

ברתא

[בתו של]

דאיסי בריה דרב יצחק בריה דרב יהודה, דנסבה רחבה דפומבדיתא, ושכיב

[שנישאה בעבר לרחבה דפומבדיתא, ומת].

והלכה ונישאה בשנית ל

רב יצחק בריה דרבה בר בר חנה, ושכיב

[מת] אף הוא.

ו

בכל זאת

נסבה הוא

[אביי], מפני שסמך על רב יצחק בר יוסף, שלא הוחזקה חומה כאשה קטלנית בשתי פעמים.

ו

אולם, לבסוף

שכיב

[מת] אף אביי.

אמר

תמה

רבא

על אביי:

ומי איכא דעביד עובדא בנפשיה כי האי

[וכי יש מי שעושה מעשה ומסכן את נפשו בכגון דא]?

והא איהו

, והרי אביי עצמו הוא

דאמר: אבין דסמכא

[רבי אבין בר סמכא הוא] במה שאומר משמו של רבי יוחנן, אבל

יצחק סומקא

[יצחק האדום, הוא רב יצחק בר יוסף]

לאו בר סמכא

הוא לאמר דברים בשם רבי יוחנן, היות ן

אבין

-

ישנו בחזרה

[חוזר הוא על תלמודו], אבל

יצחק סומקא

-

אינו בחזרה!?

ואם כן, האיך סמך אביי עליו לסכן את עצמו בנשיאת חומה?!

ועוד

לא גרסינן

וכאן שבה הגמרא לתחילת הסוגיא, מיהו התנא של משנתנו הסובר שלענין נישואין בשתי פעמים הוי חזקה - והעמדנו שהוא רבי, שאמר לענין מילה, בשתי פעמים הוי חזקה.

ומקשה על כך הגמרא:

אימר דפליגי

רבי ורבן שמעון בן גמליאל אם די בשתי פעמים להיות חזקה -

לענין מילה

, אבל

בנישואין, מי פליגי?

והרי יתכן שאף רבן שמעון בן גמליאל מודה לרבי, שלענין נשואין בשתי פעמים הוי חזקה.

ומשנינן:

אין

, אכן נחלקו אף לענין נישואין.

והתניא

[בניחותא, ואכן כך למדנו]: אם

ניסת

אשה

ל

בעל ה

ראשון, ומת

, וניסת

ל

בעל ה

שני ומת

אף הוא - הרי

ל

בעל

שלישי לא תנשא, דברי רבי

רבן שמעון בן גמליאל אומר

: אף

לשלישי תנשא

, ורק

לרביעי לא תנשא

, אם מת אף השלישי.

ומקשינן בין על רבי ובין על רבן שמעון בן גמליאל:

בשלמא גבי מילה

ניחא, כי מאחר שהוחזקה המשפחה למות מחמת מילה, תולים אנו שימותו בניהם מחמת מילה.

היות ו

איכא משפחה דרפי דמה

, שדמה רפוי, דליל, שאינו נקרש, ויש סכנה בדימום של המילה למיתת התינוק,

ואיכא משפחה דקמיט דמה

, שהדם סמיך ונקרש, ואין סכנה למולו.

ומאחר שהוחזקה, תולים אנו שמשפחה זו רפי דמה, וימותו בניהם מחמת מילה.

אלא נישואין

[נישואי אשה שהוחזקה להיות קטלנית]

מאי טעמא

, כלומר: כיצד יתכן להחליט על אשה שבעליה מתים, וכי בה הדבר תלוי?!

אמר ליה רב מרדכי לרב אשי: הכי אמר אבימי דהגרוניא משמיה דרב הונא

:

מעין

, מקורה של האשה, הוא ה

גורם

לאנשים הבאים עליה, שימותו.

ורב אשי

עצמו

אמר: מזל

של האשה

גורם

לבעליה שימותו.

מאי בינייהו?

איכא ביניהו

במקום

דאירסה

השלישי ,

ומית

מת קודם שנשאה.

שהרי אין אתה יכול לומר "מעין גורם" כיון שעדיין לא בא עליה, ולדעת הסובר "מעין גורם" מותרת לינשא לרביעי.

אי נמי

, כגון

דנפל מדיקלא ומית

[נפל הבעל מן הדקל ומת], שהרי אי אתה יכול לומר מעיינה של האשה גרם שיפול מן הדקל, כיון שלא מת מחולי.

אמר ליה רב יוסף בריה דרבא, לרבא

:

פעם אחת

בעאי

שאלתי

מיניה מרב יוסף

: האם

הלכה כרבי?

ואמר לי

רב יוסף:

אין

, אכן הלכה כרבי.

ופעם אחרת שאלתי ממנו האם

הלכה כרבן שמעון בן גמליאל?

ואמר לי

רב יוסף:

אין

, אכן הלכה כרבן שמעון בן גמליאל.

וכמדומה אני, ש

אחוכי אחיך בי

[היתל בי] רב יוסף.

אמר ליה

רבא לרב יוסף בריה:

לא

היתל בך רב יוסף, אלא, אכן פעמים שהלכה כרבי, הסובר בשתי פעמים הוי חזקה, ופעמים שהלכה כרבן שמעון בן גמליאל, הסובר בשלש פעמים הוי חזקה [כדמפרש ואזיל]. כי

סתמי נינהו

, סתם משניות יש פעמים כרבי, ופעמים כרבן שמעון בן גמליאל, ובהתאם לכך נפסקה ההלכה.

ו

הכי

פשיט לך

רב יוסף:

לענין

נישואין

של אשה קטלנית, ושל אשה שהוחזקה כאשה שאינה בת בנים ,

ו

כן לענין

מלקיות

[מפרש לה ואזיל] -

הלכה

כרבי

, שבשתי פעמים הוי חזקה.

ואילו ב

וסתות, ושור המועד

[מפרש להו ואזיל] -

הלכה

כרבן שמעון בן גמליאל

, שבשלש פעמים הוי חזקה.

ומפרשת הגמרא מה הן המשניות הסתומות, כפי שאמרנו:

נישואין

:

הא דאמרן

בתחלת הסוגיא, לדייק ממשנתנו שבשתי פעמים הוי חזקה. והטעם, משום שאזלינן לחומרא .

מלקות

:

דתנן: מי שלקה ושנה

שתי פעמים על אותה עבירה עצמה, והיא לאו שיש בה כרת [גמרא סנהדרין פא ב], הרי, אם חטא באותה עבירה בשלישית:

בית דין כונסין אותו לכיפה

[מקום סגור],

ומאכילין אותו שעורים, עד שתהא כריסו נבקעת

כי על ידי שתי פעמים שלקה, מחזיקים אנו אותו ברשע, והואיל ועבירה זו יש בה כרת, מקרבים אנו עליו את מיתתו .

וסתות

:

א. אשה הרואה דם נדה, חששו חכמים שמא יצא הדם ממקורה אף קודם ראותה אותו, אלא ש"כותלי בית הרחם" העמידוהו מלצאת החוצה, ולפיכך מטמאת היא את כל הטהרות שנגעה בהם, מעת לעת למפרע, מזמן ראייתה.

ב. ואולם אשה הרואה דם בזמן וסתה הקבוע, אין אנו מטמאים את הטהרות למפרע, אלא דיה שתטמא את הטהרות בשעת ראיית הדם, כי חזקה היא שאורח בזמנו בא.

ג. אשה שיש לה וסת קבוע, שהורגלה לראות דם בפרק זמן קבוע, ולא בדקה בזמן וסתה אם טהורה היא, הרי היא טמאה , כי תולים אנו שאורח בזמנו בא.