Yevamot 64a — o Talmud em português

הרי הכתוב

מלמד, שאין השכינה שורה על פחות משני אלפים ושני רבבות מישראל

.

הרי שהיו ישראל שני אלפים ושני רבבות חסר אחד, וזה לא עסק בפריה ורביה

, וכי

לא נמצא זה גורם לשכינה שתסתלק מישראל!?

אבא חנן אמר משום רבי אליעזר

: כל מי שאינו עוסק בפריה ורביה הרי זה

חייב מיתה

.

שנאמר

"וימת נדב ואביהוא לפני ה', בהקריבם אש זרה לפני ה' במדבר סיני.

ובנים לא היו להם

".

הא

אם

היו להם בנים

-

לא מתו

.

אחרים אומרים

: כל מי שאינו עוסק בפריה ורביה הרי זה

גורם לשכינה שתסתלק מישראל

.

שנאמר "להיות לך לאלהים, ולזרעך אחריך

".

בזמן שזרעך אחריך

, הרי

שכינה שורה

בישראל.

אין זרעך אחריך, על מי שורה

השכינה, וכי

על העצים ועל האבנים?

מתניתין:

נשא

אדם

אשה, ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה

-

אינו רשאי ליבטל

ממצות פריה ורביה. אלא, או יגרשנה, או ישא אחרת עמה. כי שמא לא זכה להיבנות מן הראשונה, ויבנה מן השניה.

ואם

גירשה

משום שלא ילדה,

מותרת

היא

לינשא לאחר

שעדיין לא קיים מצות פריה ורביה. שאין אומרים עקרה היא, אלא שמא הראשון לא זכה להיבנות הימנה.

ורשאי השני לשהות עמה

עוד

עשר שנים

.

ואם הפילה

-

מונה

עשר שנים

משעה שהפילה

.

גמרא:

תנו רבנן

: אם

נשא

אדם

אשה ושהה עמה עשר שנים, ולא ילדה

, הרי זה

יוציא

את אשתו

ויתן כתובה

, כי

שמא לא זכה להיבנות ממנה

.

כלומר: תולים אנו שאינה יולדת משום שהוא זה שלא זכה להיבנות הימנה, ולפיכך יתן כתובה.

אף על פי שאין ראיה

גמורה

לדבר

, יש

זכר לדבר

ממה שנאמר: ותקח שרי אשת אברם את הגר המצרית שפחתה

"מקץ עשר שנים לשבת אברם בארץ כנען

" ותתן אותה לאברם אישה לו לאשה.

הרי למדת שעד עשר שנים אינו חושש לפריה ורביה.

ו

ללמדך

עוד:

שאין ישיבת חוץ לארץ

שיש לומר עוון זה הוא שגרם למניעת הריונה -

עולה לו מן המנין

.

וכפי שמצינו באברהם, שנתחיל למנות את עשר שנותיו החל מישיבתו בארץ כנען, ולא הביא במנין את כל השנים הרבות שהיה בפדן ארם. ומאחר שלמדנו שאין ישיבת חוץ לארץ עולה מן המנין, כי תולים אנו את מניעת הריונה בעוון ישיבת חוץ לארץ,

לפיכך

:

אם

חלה הוא

חלק מאותן שנים,

או שחלתה היא, או

שהיו

שניהם חבושים בבית האסורים

, הרי אותם שנים

אין עולין לו מן המנין

. כי אנו תולים את מניעת הריונה באותו עוון שגרם להם לחלות ולהיחבש.

אמר

הקשה

ליה רבא לרב נחמן: וליליף מיצחק

ששהה עשרים שנים עד שילדה אשתו, ולא נשא אחרת?!

דכתיב: ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה בת בתואל הארמי, וכתיב: ויצחק בן ששים שנה בלדת אותם

.

הרי שעברו עשרים שנה ולא נשא יצחק אשה אחרת.

אמר ליה

רב נחמן לרבא:

יצחק עקור היה

[כדיליף לקמן], ואינו יכול לקיים מצות פריה ורביה.

ותמהינן:

אי הכי

, אף מאברהם אין ללמוד שיכול להמתין עשר שנים, כי הרי

אברהם נמי עקור היה!

ומשנינן: מכל מקום יש ללמוד מאברהם, כי אם לא בא הכתוב ללמד שיכול אדם להמתין עשר שנים עד שנושא אחרת, אם כן למה אמר הכתוב "מקץ עשר שנים"?

אבל

ההוא

קרא "ויצחק בן ששים שנה בלדת אותם" אינו מיותר, אלא הוא בא כדי ללמד שעד עשרים שנה אדם שוהה.

כי ההוא קרא,

מיבעי ליה לכדרבי חייא בר אבא

.

דאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: למה נמנו שנותיו של ישמעאל

, וכי מה לנו למנות את שנות הרשעים? -

כדי לייחס בהן שנותיו של יעקב

.

שעל ידי מנין שנות ישמעאל אנו למדין באיזה פרק משנותיו של יעקב עברו עליו כל הקורות והמוצאות אותו.

אמר רבי יצחק: יצחק אבינו, עקור היה

שנאמר "ויעתר יצחק לה'

לנוכח אשתו

כי עקרה היא".

"על" אשתו לא נאמר

, שיהיה משמע שיצחק אבינו הוא שהתפלל על רבקה והיא לא התפללה עליו,

אלא "לנוכח

" אשתו, הוא שאמר הכתוב. ומשמע שאף היא התפללה על יצחק.

מלמד

הכתוב

ששניהם עקורים היו

, והתפללו האחד על השני.

ופרכינן:

אי הכי

, אם תאמר כדבריך, ששניהם התפללו זה על זה, תיקשי הא דכתיב: ויעתר יצחק לה',

ויעתר "לו

" ה', ותהר רבקה אשתו.

למה נאמר ויעתר "לו", הרי

ויעתר "להם

" ה' [ליצחק ורבקה],

מיבעי ליה

לומר!

ומשנינן:

לפי שאינו דומה תפילת

יצחק, שהיה

צדיק בן צדיק, לתפילת צדיק בן רשע

, כרבקה בת בתואל.

אמר רבי יצחק: מפני מה היו אבותינו עקורים?

מפני שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים

.

ואמר רבי יצחק: למה נמשלה תפלתן של צדיקים לעתר

[קלשון ], וכמו שנאמר: "ויעתר" יצחק לה' לנכח אשתו, ונאמר: "ויעתר" לו ה', [רש"י סוכה]?

מה עתר זה מהפך

את

התבואה ממקום למקום

-

כך תפלתן של צדיקים מהפכת

את

מדותיו של הקב"ה ממדת רגזנות למדת רחמנות

.

אמר רבי אמי: אברהם ושרה טומטומין היו

[זכרותם ונקבותם, מכוסין בעור היו ],

שנאמר: הביטו אל צור

חוצבתם

[נעשה לו זכרות],

ואל מקבת בור נוקרתם

[נעשה לה נקבות].