Taanit 25b — o Talmud em português

מה תמר,

אם חתכו את גזעו -

אין גזעו מחליף

[אין הגזע גדל שוב],

אף צדיק,

הדומה לתמר, כך הוא, ש

חס וחלילה אין גזעו מחליף,

והיינו, שאחרי מותו אין הוא חי שוב בתחית המתים ,

לכך נאמר

שהצדיק דומה אף ל

ארז,

שגזעו מחליף . שאם חותכים את גזעו, צומח תחתיו גזע אחר.

ו

אילו נאמר

רק הדמיון ל

ארז, ולא נאמר

הדמיון ל

תמר, הייתי אומר

כך:

מה ארז

-

אין עושה פירות

[אינו מצמיח פירות ],

אף צדיק חס וחלילה אין עושה פירות,

שאין לו שכר לעתיד לבוא ,

לכך נאמר

הדמיון ל

תמר, ונאמר

גם הדמיון ל

ארז,

לומר לך שהצדיק דומה לתמר, שעושה פירות, ודומה לארז, שגזעו מחליף.

ותמהה הגמרא:

ו

עץ

ארז

-

גזעו מחליף?

והתניא: הלוקח אילן מחבירו

כדי

לקוץ

[לקצוץ] אותו, ולהשתמש בגזע העץ להסקה וכדומה, אינו קוצץ את גזע העץ ממש סמוך לקרקע, אלא

מגביהו מן הקרקע טפח

[כלומר, משאיר גזע בגובה טפח מעל הקרקע ואינו קוצצו],

ו

רק מעל מקום זה

קוצץ

. כי רק באופן כזה יוכל הגזע לגדול שוב, והאילן יוציא שוב פירות. אבל אם יקצוץ ממש סמוך לקרקע, שוב לא יצמח הגזע.

דין זה נאמר ברוב העצים. אבל ישנם עצים שדינם שונה:

בסדן השקמה

[הוא אילן שיקמה שנקצץ כבר כמה פעמים, ולכן גזעו נעשה עבה כסדן] - מניח

שני טפחים

מהגזע בקרקע, וקוצץ את הגזע מעל מקום זה. כי רק באופן כזה יגדל הגזע שוב.

בבתולת השקמה

[נטיעה שלא נקצצה מעולם] - מניח

שלשה טפחים

בקרקע, וקוצץ.

בקנים ובגפנים

קוצץ רק

מן הפקק

[הוא הקשר התחתון ביותר שבגזע]

ולמעלה

.

בדקלים ובארזים,

לא רק שאינו צריך להניח מהגזע מעל הקרקע, אלא אף

חופר למטה

בתוך האדמה,

ומשריש

[ועוקר את הגזע עם השרשים]. והטעם,

לפי שאין גזעו

של דקל וארז

מחליף

[מתחלף] בכל מקרה. שאם קוצצין אותו, אף אם אין קוצצין את כולו, אלא מניחין חלק מחובר בקרקע, שוב אין הגזע צומח מחדש.

הרי לנו, שאין גזעו של הארז מחליף. ואיך אמרנו שדימה הפסוק את הצדיק לארז, משום שגזעו מחליף?

ומתרצת הגמרא: באמת גזעו של ארז רגיל, המכונה "ארז" סתם - מחליף.

ו

הכא,

כאן, מה ששנינו בברייתא שאין גזעו של הארז מחליף,

במאי עסקינן

[במה אנו עוסקים, במה מדובר] -

בשאר מיני ארזים

. שיש עץ ארז ששמו "ארז", וגזעו מחליף. ויש עוד תשעה מיני ארזים, שיש להם שמות אחרים. ועצים אלו - אין גזעם מחליף. ו

כדרבה בר הונא

[כפי שאמר רבה בר הונא].

דאמר רבא בר הונא: עשרה מיני ארזים הן

.

שנאמר: "אתן במדבר ארז שטה והדס וגו'"

. [כך הוא לשון המקרא: "אתן במדבר ארז שטה והדס ועץ שמן אשים בערבה ברוש תדהר ותאשור יחדיו". בפסוק זה מוזכרים שבעה סוגי ארזים. והגמרא במסכת ראש השנה אומרת, שהוסיפו עליהם עוד שלשה סוגים: אלונים, אלמונים, ואלמוגים].

תנו רבנן: מעשה ברבי אליעזר שגזר שלש עשרה תעניות על הצבור

-

ולא ירדו

גשמים

.

ב

תענית ה

אחרונה

מאותן שלש עשרה תעניות, כיון שראו שלא נענו עד עתה,

התחילו הצבור לצאת

מבית הכנסת.

אמר להם

רבי אליעזר לציבור: וכי

תקנתם

כבר

קברים לעצמכם?

הרי תמותו כולכם ברעב חס ושלום!

מאחר ששמעו הציבור דברים קשים אלו -

געו

[צעקו]

כל העם בבכיה,

ו

על ידי כך

ירדו גשמים

.

שוב מעשה ברבי אליעזר שירד לפני התיבה

להתפלל ביום תענית הגשמים,

ואמר

את

עשרים וארבע

ה

ברכות

הנאמרות ביום התענית -

ולא נענה

.

ירד רבי עקיבא אחריו

לפני התיבה,

ואמר

רק את הדברים דלהלן:

"אבינו מלכנו אין לנו מלך אלא אתה, אבינו מלכנו למענך רחם עלינו"

, ו

מיד

ירדו גשמים

.

הוו מרנני רבנן

[כיון שראו החכמים כך, שרבי אליעזר לא נענה, ואילו רבי עקיבא נענה מיד, היו מרננים אחר רבי אליעזר, שאינו גדול כל כך כרבי עקיבא].

יצתה בת קול ואמרה

: מה שרבי עקיבא נענה, ורבי אליעזר לא נענה,

לא מפני שזה,

רבי עקיבא,

גדול מזה,

מרבי אליעזר.

אלא

מפני

שזה,

רבי עקיבא,

מעביר על מידותיו, וזה,

רבי אליעזר,

אינו מעביר על מדותיו

. ולכן נענה רבי עקיבא יותר מרבי אליעזר .

תנו רבנן: עד מתי יהו הגשמים יורדין, ו

אז יהיו

הצבור פוסקין מתעניתם

[מפסיקים מלהתענות]? כלומר, כמה גשמים צריכים לרדת כדי שיפסיקו את תענית הגשמים?

אומרת הברייתא: השיעור הוא -

כמלא ברך

המחרישה

. דהיינו, אם טשטשו הגשמים את הקרקע בעומק של מענית המחרישה [היינו, ג' טפחים].

דברי רבי מאיר

.

וחכמים אומרים: ב

קרקע

חרבה

ויבשה - השיעור הוא

טפח

. שאם חדרו הגשמים לעומק טפח בקרקע חרבה וקשה, ודאי ריבוי גשמים הוא.

ב

קרקע

בינונית,

שאינה יבשה לגמרי, וגם אינה תחוחה לגמרי - השיעור הוא

טפחיים

. שאם חדרו הגשמים לעומק טפחיים, ודאי ריבוי גשמים הוא.

ואילו

ב

קרקע

עֲבוּדָה,

חרושה ["עבודה" היינו שהיא מעובדת] - השיעור הוא

שלשה טפחים

. שאם חדרו מי הגשמים לעומק שלשה טפחים, ודאי ריבוי גשמים הוא. אבל אם חדרו רק טפח או טפחיים, אין זה ריבוי גשמים. כי היות והקרקע מעובדת ותחוחה, חודרים אליה המים בקלות.

תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: אין לך טפח

מי גשמים הבא

מלמעלה, שאין

מי

תהום יוצא

ומתגבר

לקראתו

בגובה

שלשה טפחים

.

ומקשה הגמרא:

והא תניא

[והרי שנינו] שתהום יוצא לקראת הטפח הבא מלמעלה

טפחיים!

ומתרצת הגמרא:

לא קשיא

.

כאן,

מה ששנינו בברייתא שהתהום יוצא לקראתו טפחיים - היינו

ב

קרקע

עבודה

. כיון שכך, שהקרקע חרושה ותחוחה, אין צריך גשמים מרובים כדי לחדור טפח בקרקע. ולכן, היות ולא ירדו גשמים מרובים, אין התהום יוצא לקראתם אלא טפחיים.

ואילו

כאן,

מה ששנינו שהתהום יוצא לקראתו שלשה טפחים - היינו

ב

קרקע

שאינה עבודה

. שהיות והקרקע קשה ויבשה, יש צורך בגשמים רבים כדי לחדור טפח בקרקע, ולכן התהום יוצא לקראתם שלשה טפחים.

אמר רבי אלעזר: כשמנסכין את המים

בחג

הסוכות,

תהום אומר לחבירו: אבע מימיך

[לשון נביעה. כלומר: הוצא מימיך], כי

קול שני ריעים אני שומע

. דהיינו, ניסוך המים וניסוך היין.

שנאמר: "תהום אל תהום קורא לקול צנוריך וגו'"

. והיינו, שמים עליונים קוראים למים תחתונים, ואומרים ששומעים את קול אותם שני ספלים של ניסוך. ניסוך המים וניסוך היין .

אמר רבה: לדידי חזי לי האי רידיא

[אני עצמי ראיתי את אותו מלאך הממונה על הגשמים , ששמו "רידיא"] ,

דמי לעיגלא

[דומה הוא לעגל],

ופירסא שפוותיה

[ושפתיו פרוטות וסדוקות] ,

וקיימא בין

תהומא תתאה לתהומא עילאה

[ועומד הוא בין תהום העליון, הרקיע, ובין התהום התחתון, האוקיינוס. במקום שהרקיע והאוקיינוס נושקים].

וכך עושה אותו מלאך:

לתהומא עילאה

[לתהום העליון], לרקיע,

אמר ליה

[אומר לו המלאך]:

חשור מימיך

[הַשֵר, הורד מימיך אל הקרקע].

ואילו

לתהומא תתאה

[לתהום התחתון], לאוקיינוס,

אמר ליה

[אומר לו המלאך]:

אבע מימיך

[הוצא מימיך אל פני האדמה].

שנאמר: "הנצנים נראו בארץ וגו'"

[וסוף הפסוק: "עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו"].

וכך דורשים את המקרא: "הנצנים נראו בארץ", דהיינו, כשאותן שני ניסוכין, הדומים לניצנים, שכפי שהניצנים באים רק משנה לשנה, כך הניסוכין באים רק אחת לשנה, בחג הסוכות, נראו בארץ.

"עת הזמיר הגיע", דהיינו, זמירות החג -

אז "קול התור", קולו של המלאך הדומה לשור [כפי שאמרנו לעיל, שאותו מלאך דומה לעגל. ותרגום של שור הוא "תורא"], נשמע בארצנו. שהוא אומר לתהום העליון: "חשור מימיך", ולתהום התחתון: "אבע מימיך" .

שנינו במשנתנו:

היו מתענין וירדו גשמים קודם הנץ החמה כו'

.

תנו רבנן: היו מתענין, וירדו להם גשמים

ביום תעניתם,

אם ירדו הגשמים

קודם הנץ החמה

-

לא ישלימו

הצבור את תעניתם. שהרי ירדו הגשמים לפני שחלה עליהם התענית כלל [כי התענית מתחילה רק מזמן הנץ החמה].

אבל אם ירדו הגשמים

לאחר הנץ החמה,

שכבר חלה עליהם התענית, אפילו רק במקצת -

ישלימו

תעניתם.

דברי רבי מאיר

.

רבי יהודה אומר

: אם ירדו הגשמים

קודם חצות

היום, שהוא זמן הסעודה -

לא ישלימו

תעניתם. כיון שירדו קודם זמן הסעודה, אין ניכר עדיין שחלה עליהם התענית, שהרי מה שלא אכלו עד עתה, היינו משום שלא הגיע הזמן הרגיל לאכילה.

אבל אם ירדו הגשמים

לאחר חצות

היום, שכבר ניכר שחלה עליהם התענית, שהרי לא אכלו את הסעודה הקבועה בחצות היום -

ישלימו

תעניתם.

רבי יוסי אומר

: אם ירדו גשמים

קודם תשע שעות

ביום -

לא ישלימו

תעניתם. כי יש בני אדם, כגון בני מלכים, שאינם סועדים סעודתם עד תשע שעות. כי הם ישנים עד שלש שעות ביום על מיטתם. ולאחר מכן, כשקמים ממיטתם, שוהין שש שעות - ואז סועדים. והיות וכך, עד תשע שעות עדיין לא ניכר שחלה התענית.

אבל אם ירדו הגשמים

לאחר תשע שעות,

שאז כבר עבר זמן סעודה של כל העולם, ואפילו של בני מלכים, וניכר לכל שחלה התענית -

ישלימו

תעניתם.

שכן מצינו באחאב מלך ישראל

,

שהתענה מתשע שעות ולמעלה. שנאמר כאשר בא אליו אליהו הנביא לאחר שהרג את נבות היזרעאלי, ואמר לו "הרצחת וגם ירשת וגו' במקום אשר לקקו הכלבים את דם נבות ילקו הכלבים את דמך גם אתה": "ויהי כשמע אחאב את הדברים האלה, ויקרע בגדיו, וישם שק על בשרו, ויצום וגו'", ונאמר לאחר מכן שאמר הקדוש ברוך הוא לאליהו:

"הראית כי נכנע אחאב וגו'"

.

רבי יהודה נשיאה גזר תעניתא

[רבי יהודה הנשיא גזר תענית מחמת שלא ירדו גשמים],

וירדו להם גשמים לאחר הנץ החמה

.

סבר

רבי יהודה

לאשלומינהו

[להשלים את התענית].

אמר ליה רבי אמי

: הרי

"קודם חצות" ו"אחר חצות" שנינו!

דהיינו, שאם ירדו גשמים קודם חצות - לא ישלימו תעניתם, ורק אם ירדו לאחר חצות - ישלימו. והרי ירדו גשמים לאחר הנץ החמה, קודם חצות היום, ואם כן, אין צריך להשלים את התענית!

עוד מספרת הגמרא:

שמואל הקטן

גזר תעניתא

משום שלא ירדו גשמים,

וירדו להם גשמים קודם הנץ החמה

.

כסבורין

היו

העם לומר,

שזה שירדו גשמים קודם הנץ החמה, עוד לפני שהתחילו להתענות -

שבחו של צבור הוא

. שעדיין לא הספיקו להתפלל, וכבר נענו להם מן השמים, וירדו גשמים .

אמר להם

שמואל הקטן:

אמשול לכם משל, למה הדבר דומה

-

לעבד שמבקש פרס

[מתנה]

מרבו

[מאדונו], אבל עדיין לא בא לפני אדונו לבקש את בקשתו.

מששמע האדון על כך,

אמר להם

למשרתיו:

תנו לו

לעבד מיד את מה שמבקש, וילך מכאן,

ואל אשמע קולו,

כי איני אוהבו, ואינני רוצה לשמוע אותו.

כך גם כאן, נענה הקדוש ברוך הוא מיד, והוריד גשמים עוד קודם שהתחיל הציבור להתפלל, כדי שלא ישמע דבריהם ותפילתם.

אם כן, אין הדבר שבח לציבור, אלא אדרבה - גנאי הוא להם!

שוב

היה מעשה ב

שמואל הקטן,

ש

גזר תעניתא, וירדו להם גשמים לאחר שקיעת החמה

. דהיינו, עם סיום התענית.

כסבורים

היו

העם לומר

עתה, שודאי

שבחו של צבור הוא

. שהרי המתין הקדוש ברוך הוא עד שסיימו להתענות ולהתפלל, ורק לאחר מכן ירדו גשמים. הרי שרצה הקדוש ברוך הוא לשמוע את תפילת העם.

אמר להם שמואל: לא שבח של צבור הוא

.

אלא אמשול לכם משל, למה הדבר דומה

-

לעבד שמבקש פרס מרבו

.

האדון רצה לצער את עבדו,

ו

לכן

אמר להם

האדון לעבדיו: אל תתנו לו מיד, אלא

המתינו לו

[תנו לו להמתין] זמן רב,

עד שיתמקמק

ויצטער, ו

רק

אחר כך תנו לו

.

כך גם כאן, נענה הקדוש ברוך הוא רק בסוף יום התענית, כדי שיתמקמקו העם ויצטערו כל היום בצום ותענית.

ותמהה הגמרא: ל

שיטתו של

שמואל הקטן,

שבין אם נענה הקדוש ברוך הוא מיד בתחילת היום, אין זה שבחו של צבור. ובין אם נענה בסוף היום, אין זה שבחו של צבור.

שבחו של צבור

-

היכי דמי,

באיזה אופן יהיו העם נענים, כדי שנדע שרצה הקדוש ברוך הוא בהם ובתפילתם?!

ומבארת הגמרא: באופן ש

אמר

הציבור

"משיב הרוח"

-

ו

מיד לאחר מכן

נשב זיקא

[נשבה הרוח].

אמר

הציבור

"מוריד הגשם"

\-

ו

מיד לאחר מכן

אתא מיטרא

[בא הגשם]. באופן כזה מוכח שרצה הקדוש ברוך הוא בתפילתם.

שלכן המתין להם עד שיתפללו, ולא הוריד את הגשם עוד קודם לכן, כי רצה לשמוע את תפילתם. ומצד שני, לא המתין עד סוף היום שיתמקמקו בצערם, אלא הוריד להם את הגשם מיד.

שנינו במשנתנו:

מעשה וגזרו תענית בלוד כו'

[המשך דברי המשנה: "וירדו להם גשמים קודם חצות. אמר להם רבי טרפון: צאו ואכלו ושתו ועשו יום טוב. ויצאו ואכלו ושתו ועשו יום טוב, ובאו בין הערביים וקראו הלל הגדול"] .

ותמהה הגמרא: למה הלכו קודם לביתם ואכלו ושתו, ורק אחר כך חזרו לבית הכנסת ואמרו הלל?

ונימא הלל מעיקרא

[שיאמרו הלל מתחילה, כשהם עדיין בבית הכנסת בתעניתם]!