Taanit 25a — o Talmud em português

מספרת הגמרא:

הוה רגילא דביתהו למיחמא תנורא כל מעלי דשבתא ושדייא אקטרתא

משום כיסופא

[היתה אשתו של רבי חנינא רגילה להחם את התנור כל ערב שבת, והיתה מניחה בתנור דבר המעלה עשן, כדי שיהיה נראה כאילו היא אופה דברי מאפה לכבוד שבת, ולא יתביישו בכך שאין להם פת לשבת] .

הוה לה הך שיבבתא בישתא

[היתה לה, לאשתו של רבי חנינא, שכנה רעה].

אמרה

אותה שכנה בליבה:

מכדי, ידענא דלית להו ולא מידי

[הרי יודעת אני שאין להם, לרבי חנינא ולאשתו, ולא כלום],

מאי כולי האי

[מהו כל העשן הרב הזה היוצא מארובת תנורם]?

אזלא וטרפא אבבא

[הלכה ודפקה על דלת ביתו של רבי חנינא].

איכספא ועיילא לאינדרונא

[התביישה אשת רבי חנינא לפתוח, כי חששה שתראה בבושתה, ולכן נכנסה לחדר].

כשראתה השכנה הרעה שאין פותחים את הדלת, פתחה בעצמה, ונכנסה לראות.

איתעביד לה נסא

[נעשה לה לאשת רבי חנינא נס],

דחזיא לתנורא מלא לחמא, ואגנא מלא לישא

[שראתה השכנה את התנור מלא בלחם, ולידו עומדת קערה מלאה בצק].

קראה השכנה לאשת רבי חנינא ו

אמרה לה: פלניתא, פלניתא

[פלונית פלונית]

! אייתי מסא, דקא חריך לחמיך

[הביאי מרדה להוציא את הלחם, שהרי הוא מתחיל להחרך ולהשרף]!

אמרה לה

אשת רבי חנינא:

אף אנא להכי עיילי

[אף אני לשם כך נכנסתי לחדר, להביא מרדה].

תנא

: לא רק להצטדק אמרה כך אשת רבי חנינא, אלא

אף היא

באמת, כאשר שמעה שהשכנה דופקת בדלתה, ואם לא תהיה פת בתנור, תגרם לה בושה גדולה,

להביא מרדה נכנסה

לחדר,

מפני שמלומדת בנסים

היתה, וידעה בוודאות שייעשה לה נס כדי שלא תתבייש.

אחרי אותו מעשה,

אמרה ליה דביתהו

[אמרה לו אשתו לרבי חנינא]:

עד אימת ניזיל ונצטער כולי האי

[עד מתי נלך ונצטער כל כך הרבה בעניות]?

אמר לה

רבי חנינא:

מאי נעביד

[ומה נעשה כדי לצאת ממצב זה]?

אמרה לו אשתו:

בעי רחמי דניתבו לך מידי

[בקש רחמים מהשמים, שיתנו לך דבר מה שנוכל להתפרנס ממנו]!

בעא רחמי

[ביקש רבי חנינא רחמים].

נעשה לו נס, ו

יצתה

מהשמים

כמין פיסת יד, ויהבו ליה חד כרעא דפתורא דדהבא

[ונתנו לו מן השמים רגל אחת של שלחן זהב].

בלילה לאחר מכן, עוד קודם שהספיקו לעשות דבר מה עם אותה רגל זהב,

חזיא בחלמא עתידי צדיקי דאכלי אפתורא דדהבא דאית ליה תלת כרעי, ואיהו אפתורא דתרי כרעי

[ראה רבי חנינא בחלום איך שהצדיקים יושבים בגן עדן לעתיד לבוא. שאר הצדיקים אוכלים על שולחן זהב שיש לו שלש רגלים , והוא אוכל על שלחן שיש לו שתי רגלים].

ורמזו לו בכך מן השמים, שמה שנתנו לו עתה, יחסר לו לעתיד לבוא בגן עדן .

אמר לה

רבי חנינא לאשתו:

ניחא לך דמיכל אכלי כולי עלמא אפתורא דמשלם, ואנן אפתורא דמיחסר

[האם יהא נוח לך בכך, שכולם יאכלו על שלחן שלם, ורק אנחנו נאכל על שלחן חסר, שאינו שלם]?

אמרה ליה

אשתו:

ומאי נעביד

[ומה נעשה עתה], כדי שלא יחסר שולחננו -

בעי רחמי דנשקלינהו מינך

[בקש רחמים שיטלו ממך את רגל הזהב] .

בעי רחמי

-

ושקלוהו

[ביקש רבי חנינא רחמים, ונטלו את רגל הזהב].

תנא: גדול היה נס אחרון,

שנטלו ממנו את רגל הזהב -

יותר מן הראשון

.

דגמירי

[כי כך מקובלנו מרבותינו]:

דמיהב יהבי, מישקל

-

לא שקלי

[שנותנין מן השמים. אבל לאחר שנתנו, שוב אין לוקחים בחזרה] .

הגמרא מספרת עוד מעשה ניסים שנעשה ברבי חנינא.

חד בי שמשי

[ערב שבת אחד , בין השמשות]

חזייה לברתיה דהוות עציבא

[ראה רבי חנינא את בתו שהיא עצובה].

אמר לה: בתי! למאי עציבת

[למה את עצובה]?

אמרה ליה: כלי של חומץ נתחלף לי בכלי של שמן,

שרציתי לשפוך שמן אל נרות השבת, וסברתי שכלי החומץ הוא כלי השמן, ושפכתי ממנו לתוך הנר,

והדלקתי ממנו אור לשבת

. והרי ודאי יכבה הנר עוד מעט, שהרי החומץ אינו חומר בעירה .

אמר לה: בתי! מאי אכפת לך

איזה חומר שמת בנר?

מי שאמר לשמן וידלוק,

דהיינו, הקדוש ברוך הוא, שנתן בשמן את תכונת הבעירה,

הוא יאמר

אף

לחומץ

-

וידלוק!

תנא: היה

הנר

דולק והולך

. ולא דלק רק בליל שבת, כפי שהיה דולק בדרך כלל, אלא המשיך ודלק

כל היום כולו

עד מוצאי שבת,

עד שהביאו ממנו אור ל

צורך

הבדלה

.

ועוד מעשה נסים שנעשה לרבי חנינא:

רבי חנינא בן דוסא הוו ליה הנך עיזי

[היו לו עיזים].

אמרו ליה

שכניו:

קא מפסדן עיזיך

[עיזיך מזיקות לשדותינו]!

רבי חנינא, שהקפיד שעיזיו יאכלו רק מן ההפקר, היה בטוח בכך שאינן מזיקות לשדות אחרים, ולכן

אמר

לשכניו:

אי קא מפסדן

-

ניכלינהו דובי

[אם כדבריכם, שהעיזים מזיקות, שיאכלום דובים].

ואי לא, כל חדא וחדא תיתי לאורתא דובא בקרנייהו

[אבל אם לא כן הדבר, בערב כל עז ועז תביא בקרניה דוב].

ואכן כך היה.

לאורתא אייתי כל חדא וחדא דובא בקרנייהו

[בערב הביאה כל עז דוב אחוז בקרניה] .

ועוד מעשה ניסים שעשה רבי חנינא:

הוה ליה ההיא שיבבתא דקא בניא ביתא

[היתה לו שכנה שבנתה לה בית], אבל בטעות הביאה קורות לתקרה שלא במידה הנכונה, והיו קצרים מדי,

ולא מטו כשורי

[ולא הגיעו הקורות מכותל לכותל] .

אתיא לקמיה

[באה השכנה לפניו].

אמרה ליה: בניאי ביתי ולא קמטו כשוראי

[בניתי ביתי, ולא הגיעו הקורות]!

אמר לה

רבי חנינא:

מה שמך?

אמרה ליה: איכו

שמי.

אמר: איכו! נימטו כשוריך

[יהי רצון שיתארכו קורותיך, ויגיעו לאורך המתאים]!

תנא

: אכן כך היה, שהתארכו הקורות ו

הגיעו

לכתלי הבית. ולא עוד, אלא שהאריכו כל כך,

עד שיצאו

ובלטו מחוץ לכתלי הבית,

אמה לכאן,

לצד זה של הבית,

ואמה

לכאן

,

לצדו השני של הבית.

ויש אומרין: סניפין עשאום

. דהיינו, שעל ידי מעשה ניסים נדבקו אל הקורות הקצרות חתיכות עץ קטנות, והאריכום עד הגודל המתאים .

תניא, פלימו אומר: אני ראיתי

את

אותו הבית

של איכו,

והוו קורותיו יוצאות אמה לכאן ואמה לכאן

.

ואמרו לי: בית זה שקירה

[עשה לו תקרה. כלומר, סייע בהעמדת תקרתו]

רבי חנינא בן דוסא בתפלתו

[על ידי תפילתו].

עתה חוזרת הגמרא לדון במעשה הקודם, שסופר בו על עיזיו של רבי חנינא בן דוסא. ותמהה:

ורבי חנינא בן דוסא, מהיכן הוו ליה עזים? והא

אמרנו לעיל ש

עני הוי

[היה], והיה מתפרנס בחרובין מערב שבת לערב שבת!

ועוד

תמוה, היאך גידל רבי חנינא עיזים, והרי

אמרו חכמים

אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל!

ומבארת הגמרא, שאכן לא היו העיזים שייכות לו, אלא החזיק בהן לצורך אדם אחר, משום מעשה שהיה, וכדלהלן.

אמר רב פנחס: מעשה ועבר אדם אחד על פתח ביתו

של רבי חנינא,

והניח שם תרנגולין,

ושכחם שם והלך לדרכו.

ומצאתן אשתו של רבי חנינא בן דוסא

כשהן מונחות על פתח ביתה.

הכניסה את התרנגולין אל הבית.

הטילו התרנגולים ביצים,

ואמר לה

רבי חנינא:

אל תאכלי מביציהן,

שהרי אינן שלנו .

והרבו

התרנגולין

ביצים, ו

בקעו מהן אפרוחים שגדלו והיו ל

תרנגולין

רבים,

והיו מצערין אותם

[את רבי חנינא ובני ביתו] בקרקוריהם ובלכלוך הרב שהיו מביאים.

ו

לכן

מכרן

רבי חנינא,

וקנה בדמיהן עזים

.

פעם אחת עבר אותו אדם שאבדו ממנו התרנגולין

ליד ביתו של רבי חנינא,

ואמר לחבירו: בכאן הנחתי התרנגולין שלי

לפני זמן רב.

שמע רבי חנינא

את דבריו.

אמר לו

לאותו אדם:

יש לך בהן,

באותן תרנגולין,

סימן?

אמר לו: הן

. אכן, יש לי בהן סימן.

נתן לו

לרבי חנינא

סימן

בתרנגולין,

ונטל את העיזין

שקנה רבי חנינא בדמיהן.

ו

אותן עיזים שקנה רבי חנינא בדמי התרנגולים שמצא, והחזיקן ברשותו זמן מה,

הן הן עיזי דאייתו דובי בקרנייהו

[הן אותן עיזים שהביאו דובים בקרניהן].

הגמרא מספרת מעשה נוסף שעוסק במה שאירע מחמת עניותם של חכמי ישראל.

רבי אלעזר בן פדת דחיקא ליה מילתא טובא

[היה דחוק בפרנסתו מאוד].

עבד מלתא

[הקיז דם], ולמרות שנחלש מחמת ההקזה,

ו

היה עליו לאכול סעודה מלאה,

לא הוה ליה מידי למטעם

[מרוב עניותו לא היה לו דבר לאכול].

הדבר היחיד שמצא לאכול, היה חתיכת שום.

שקל ברא דתומא

[נטל רבי אלעזר צלע שום],

ושדייה בפומיה

[והניחו בפיו, ואכלו].

חלש לביה

-

ונים

[התעלף מרוב חולשה - ונרדם].

אזול רבנן לשיולי ביה

[באו החכמים לבקרו].

חזיוהו דקא בכי וחייך

[ראו אותו החכמים בשנתו, שהוא בוכה ולאחר מכן צוחק],

ונפק צוציתא דנורא מאפותיה

[ויוצא ניצוץ אש ממצחו].

כי אתער

[כאשר התעורר משנתו לבסוף],

אמרו ליה: מאי טעמא קבכית וחייכת

[למה בכית וצחקת בשנתך]?

אמר להו: דהוה יתיב עמי הקדוש ברוך הוא

[כי היה הקדוש ברוך הוא יושב עמי] .

ואמרי ליה

[ואמרתי לו]:

עד מתי אצטער בהאי עלמא

[עד מתי אצטער בעניות בעולם הזה]?

ואמר לי

הקדוש ברוך הוא:

אלעזר בני, ניחא לך דאפכיה לעלמא מרישא

[האם נוח לך שאהפוך את העולם מתחילתו] ,

אפשר דמתילדת בשעתא דמזוני

[שאז אולי תיוולד בשעה ובמזל של מזון בריוח]?!

אמרי לקמיה

[אמרתי לפני הקדוש ברוך הוא]:

כולי האי,

כל כך הרבה עשית בעולמך,

ו

עדיין אתה אומר רק ש

אפשר,

שספק הוא, שמא איוולד במזל של מזון?

אמרי ליה

[אמרתי ושאלתי לפניו]:

דחיי טפי

[האם השנים שחייתי כבר - מרובות על השנים שאחיה, כלומר, האם עברתי כבר את רוב ימי חיי],

או

שמא

דחיינא

[השנים שאחיה מכאן ואילך - מרובות על השנים שחייתי כבר]?

אמר לי

הקדוש ברוך הוא:

דחיית

[החיים שחיית כבר, מרובות על החיים שתחיה מכאן ולהלן].

אמרי לקמיה

[אמרתי לו]:

אם כן,

שנותרו לי מעט שנים,

לא בעינא

[אינני רוצה שתחריב את העולם ותבראהו מחדש לצורך אותן מעט שנים] .

אמר לי: בהאי אגרא דאמרת לא בעינא

[בשכר שאמרת כך, שאינך רוצה שאחריב את העולם],

יהיבנא לך לעלמא דאתי תליסרי נהרוותא דמשחא אפרסמון

, דכיין כפרת ודיגלת, דמענגת בהו

[אתן לך לעולם הבא שלש עשרה נהרות שמן אפרסמון , טהורים כנהרות פרת וחדקל, שתתענג בהן].

וזהו שבכה רבי אלעזר בשנתו, על שהודיעו הקדוש ברוך הוא שנותרו לו מעט שנים. וצחק ושמח על כך שבישרו הקדוש ברוך הוא על אותן שלש עשרה נהרות אפרסמון.

אמרי לקמיה

[אמרתי לפניו]:

האי, ותו לא

[רק זה תתן לי, ולא יותר]?

אמר לי: ו

אם אתן לך יותר,

לחברך מאי יהיבנא

[לחבריך, החכמים האחרים, מה אתן]?

אמרי ליה: ואנא מגברא דלית ליה בעינא

[וכי אני מבקש את הבקשה מבשר ודם, שהוא מוגבל באפשרויות הנתינה שלו]? והרי אני מבקש ממי שהכל שלו, ובידו לתת גם לי וגם לחברי!

מחיין באסקוטלא אפותאי

[היכני הקדוש ברוך הוא על מצחי על ידי הכאת אצבע באצבע ],

ואמר לי: אלעזר ברי, גירי בך, גירי

[הכיתי בך בחיצים]!

וזהו שיצא ניצוץ של אש ממצחו בתוך שנתו, מחמת הכאתו של הקדוש ברוך הוא .

עתה חוזרת הגמרא לענין תענית גשמים, ומביאה מעשה נוסף בענין זה.

רבי חמא בר חנינא גזר תעניתא

כדי שירדו גשמים -

ולא אתא מיטרא

[ולא ירדו גשמים].

אמרו ליה: והא

[והרי]

רבי יהושע בן לוי גזר תעניתא

-

ואתי מיטרא

[ובא גשם]!

אמר להו: הא אנא, הא בר ליואי

[הרי אני, והרי רבי יהושע בן לוי]. כלומר, אי אפשר להשוות בינינו. הוא עדיף ממני, ולכן נענה בתפילתו .

אמרו ליה: דניתי וניכוין דעתין, אפשר דתברי ציבורא לבייהו דאתי מיטרא

[נבוא ונכוון דעתינו בתפילה, שמא ישבר ליבם של הציבור, ויבוא מטר].

בעון רחמי

-

ולא אתי מיטרא

[בקשו רחמים - ולא בא מטר].

אמר להו

לציבור:

ניחא לכו שיבא מטר בשבילנו

[האם נוח לכם, ומסכימים אתם לדעה אחת, שיבוא מטר בשבילנו]?

אמרו ליה: הן

.

אמר

רבי חמא בר חנינא:

רקיע רקיע, כסי פניך

בעננים, וירד מטר!

לא איכסי

[לא נתכסו פני הרקיע בעננים].

אמר

רבי חמא:

כמה עזין

[חצופים]

פני רקיע,

שאינם מתכסין בעננים למרות שהציבור התפללו על כך!

לאחר שאמר רבי חמא דברים אלה,

איכסי בעיבא

[נתכסו פני הרקיע בעננים],

ואתא מיטרא

[וירד מטר].

ממשיכה הגמרא ומספרת:

לוי גזר תעניתא, ולא אתא מיטרא

.

אמר לפניו

[לפני הקדוש ברוך הוא]:

רבונו של עולם! עלית וישבת במרום, ואין אתה מרחם על בניך!

על ידי אותם דברים שאמר לוי כלפי הקדוש ברוך הוא - אירעו שני דברים:

אתא מיטרא

[בא מטר],

ו

גם

איטלע

[נעשה לוי צולע], שנענש על הדברים שהטיח כלפי מעלה.

אמר רבי אלעזר: לעולם אל יטיח

אדם דברים כלפי מעלה

.

שהרי אדם גדול

הטיח דברים כלפי מעלה

-

ואיטלע

[ונעשה צולע].

ומנו

[ומיהו אותו אדם] -

לוי,

כפי שסופר לעיל.

ותמהה הגמרא:

והא גרמא ליה

[וכי דבר זה גרם לו] לכך שנעשה צולע?

והא לוי אחוי קידה קמיה דרבי

[החוה קידה לפני רבי . קידה היינו שנועץ גודליו בקרקע, ושׁוֹחֶה עד שפניו מגיעות אל הרצפה] -

ואיטלע

[ועל ידי כך נעשה צולע ]!

הרי לנו, שנעשה צולע משום שהחוה קידה! ואמרינן:

הא והא,

שני הדברים, גם המעשה שהחוה קידה, וגם המעשה שהטיח דברים כלפי מעלה,

גרמא ליה

[גרמו לו] שנעשה צולע.

והיינו, שהחטא שחטא, שהטיח דברים כלפי מעלה, גרם לו שנעשה צולע על ידי הקידה. שלולא החטא, לא היה ניזוק על ידי הקידה .

רבי חייא בר לולייני שמעינהו להנך ענני דקאמרי

[שמע את העננים כשהם אומרים זה לזה]:

ניתו וניתבי מיא בעמון ומואב

[בואו וניתן מים בעמון ומואב].

אמר

רבי חייא

לפניו

[לפני הקדוש ברוך הוא]:

רבונו של עולם, כשנתת תורה לעמך

ישראל, חזרת על כל אומות העולם

-

ולא קיבלוה

, ועכשיו אתה נותן להם

לאומות העולם

מטר?

שדו הכא

[שישליכו העננים מימיהם כאן, במקומנו]!

ואכן כך עשו העננים,

שדיוה אדוכתיהו

[הורידו את מימיהם במקומו של רבי חייא].

דרש רבי חייא בר לולייני: מאי דכתיב,

מהו ביאור הפסוק:

"צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה"?

אם נאמר

שהצדיק יפרח כעץ

תמר, למה נאמר

בהמשך הפסוק שישגה כעץ

ארז?

ואם נאמר

שהצדיק דומה ל

ארז, למה נאמר

שדומה

תמר?

למה דימתה התורה את הצדיק גם לתמר וגם לארז?

אלא, ש

אילו נאמר

רק שהצדיק דומה

תמר ולא נאמר

הדמיון ל

ארז, הייתי אומר

כך: