Versão em texto deste daf: original e tradução
Sucá 42b — o Talmud em português
Sucá 42b do Talmud Babilônico: tsurat ha-daf com Rashi e Tossafot, tradução e notas. Leia online, de graça.
Texto original — Sucá 42b
קטן
היודע לשחוט, אוכלין משחיטתו
אף על פי שאינו בקי בהלכות שחיטה וכפי שיתבאר בסמוך.
אמר רב הונא: והוא שגדול עומד על גביו,
ומשגיח עליו שישחט כראוי, שלא ישהה בשחיטתו, ולא ילחץ את הסכין על צואר הבהמה, שעל ידי זה תאסר משום "דרוסה", לפי שלא מתה רק על ידי חיתוך הסכין אלא גם מחמת הלחץ. אלא מוליך ומביא את הסכין בתנועה של חיתוך בלבד.
קטן ה
יכול לאכול כזית דגן, מרחיקין מצואתו וממימי רגליו ארבע אמות,
אם היה הגדול רוצה להתפלל, היות ומזמן שטועם טעם דגן צואתו מסרחת, ובלבד שאכל כזית דגן.
אמר רב חסדא: והוא שיכול
הקטן
לאוכלו
לכזית דגן
בכדי
זמן
"אכילת פרס".
כי אם שוהה באכילתו יותר משיעור זמן זה, אין אכילתו מצטרפת לשיעור כזית.
זמן "אכילת פרס" הוא הזמן הנדרש לאכילת חצי ככר [של שמונה ביצים, מכאן נגזרת המילה פרס שמשמעותה פרוסה] שהיא שיעור של ארבע ביצים.
הככר השלימה של שמונה ביצים היא הככר שמשערין בה מזון שתי סעודות, שהוא השיעור הנצרך לערובי תחומין.
אמר רב חייא בריה דרב ייבא: וב
צואת
גדול, אף על פי שאינו יכול
הגדול הזה
לאכול
כזית
בכדי אכילת פרס,
יש להתרחק מצואתו,
דכתיב
[קהלת א]:
"ויוסיף דעת יוסיף מכאוב",
שצואתו מסרחת.
קטן ה
יכול לאכול כזית צלי
ממנים אותו עם בני החבורה, ו
שוחטין עליו את הפסח, שנאמר
[שמות יב]:
"איש לפי אכלו",
שיהיה ראוי לאכול.
רבי יהודה אומר: עד שיכול לברר
להבחין מהו הדבר הראוי ל
אכילה.
כיצד?
אם כאשר
נותנין לו צרור
[אבן] מכיר הוא בכך שאין הצרור ראוי לכלום
וזורקו,
ואילו כאשר נותנים לו
אגוז
מכיר הוא בערכו
ונוטלו
לאוכלו, ראוי הוא להמנות על קרבן הפסח.
הדרן עלך פרק לולב הגזול
--- title: "חברותא - סוכה — פרק רביעי - לולב וערבה" source: "https://www.toratemetfreeware.com/online/f02344.html#HtmpReportNum0003L5" chapteranchor: "HtmpReportNum0003L5" --- פרק רביעי - לולב וערבה
Оригинал главы פרק רביעי - לולב וערבה
מתניתין:
א. מצות נטילת
לולב
במקדש, שנוהגת במקדש, מן התורה, בכל שבעת הימים של חג הסוכות.
ו
כן מצות
ערבה
שנוהגת במקדש בשבעת הימים הללו [ויתבאר בגמרא מהו גדרה של הנטילה הזאת, אם היא תקנה של נביאים או רק מנהג שהנהיגו, והאם הכונה היא שנוטלים הכהנים ערבה בידיהם ומקיפים בהליכה ברגליהם את המזבח, או שזוקפים ערבות ומטים את גובהן מסביב למזבח] -
פעמים שאין הלולב והערבה "דוחים" את השבת, ואז מקיימים את מצותם רק במשך
ששה
ימים, מתוך שבעת ימי חג הסוכות.
ו
פעמים שהם "דוחים" את השבת. ואז, הם נוהגים
שבעה
ימים. דהיינו, בכל ימי חג הסוכות.
ויתבאר במשנה בהמשך אימתי הם "דוחים" את השבת, ואימתי לא.
ב. מצות אמירת
ההלל
במלואו, ללא דילוג.
ו
כן מצות
השמחה
באכילת בשר שלמים.
נוהגות בכל
שמונה
הימים, כולל יום שמיני עצרת.
ג. מצות ישיבת
סוכה
,
ו
כן מצות
ניסוך המים
על גבי המזבח -
נוהגות במשך כל
שבעה
הימים של חג הסוכות, אך לא בשמיני עצרת.
ד.
החליל
, שמחללים בו, וכן שאר כלי נגינה, שמנגנים בהם ב"שמחת בית השואבה", שהיו עושים אותה לכבוד שאיבת ניסוך המים, לא היה דוחה שבת או יום טוב.
ולכן, כאשר היום טוב הראשון חל באחד מימות החול של השבוע, היו מחללים בו רק במשך
חמשה
ימים, היות ואין לחלל בו, לא ביום טוב הראשון ולא בשבת חול המועד.
ו
אילו כאשר יום טוב הראשון היה חל בשבת, היו מחללים בו במשך
ששה
ימים, מפני שנשארו ששה ימי חול.
ועתה מבארת המשנה כיצד נוהגים הכללים הללו:
זה ששנינו:
לולב
נוהג
שבעה
ימים -
כיצד?
יום טוב הראשון של חג
הסוכות
שחל להיות בשבת
נוטלים
לולב
במקדש במשך
שבעה
ימים.
לפי שמצות נטילת לולב במקדש ביום טוב ראשון "דוחה" את השבת [וה"דחיה" היא בכך שלא גזרו בו חכמים שלא ליטלו, אך אין היא דחיה ממשית של איסור שבת, שהרי אין בנטילת הלולב כל מלאכה, ואילו העברתו ברשות הרבים אכן לא הותרה].
ו
אם חל יום טוב ראשון ב
שאר כל הימים
, נוטלים את הלולב
ששה
ימים בלבד, לפי שגזרו חכמים שלא ליטול לולב בשבת חול המועד אפילו במקדש.
וזה ששנינו: מצות
ערבה שבעה
ימים -
כיצד?
יום השביעי של ערבה
[הנקרא כיום "הושענא רבה"],
שחל להיות בשבת
נוהגת במקדש מצות
ערבה
כל
שבעה
ימים, ולא גזרו בה חכמים שלא לקיימה בשבת מחשש שמא יעבירנה ברשות הרבים, היות ומצות ערבה שבמקדש ביום השביעי דוחה את השבת.
ו
אם חל יום השביעי ב
שאר כל הימים
נוהגת מצות ערבה רק
ששה
ימים, כי שבת חול המועד אינה נדחית מפני מצות ערבה.
וטעם החילוק בין מצות ערבה ביום השביעי שדוחה שבת לבין מצות ערבה בשאר הימים שאינה דוחה שבת, יבואר בגמרא.
ועתה מוסיפה ומבארת המשנה:
מצות לולב
, שנוהגת במקדש אפילו בשבת, כאשר חל יום טוב הראשון בשבת -
כיצד
היו נוהגים בטלטול הלולב?
יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת
-
מוליכין
כל האנשים
את לולביהן
מערב שבת
להר הבית,
לפי שאסור לטלטל את הלולב בשבת ברשות הרבים,
והחזנין
השמשים
מקבלין מהן
את לולביהם,
וסודרין אותן על גבי איצטבא
.
ו
אילו
הזקנים
היו
מניחין את
הלולבים
שלהן בל שכה.
ו
בית הדין היו
מלמדין אותם
, את כולם,
לומר
:
כל מי שמגיע לולבי לידו
-
הרי הוא לו במת נה
.
ותקנו זאת שמא יחליפו לולביהם, וצריך לומר כן כדי שיצאו בו ידי חובה, ולא יהיה הלולב פסול מצד גזול או שאול.
למחר
, היו
משכימין ובאין
למקדש.
והחזנין
היו
זורקין אותם
[את הלולבים]
לפניהם
.
והן מחטפין
או הלולבים,
ו
היו
מכין איש את חבירו
בשעת החטיפה.
וכשראו בית דין שבאו לידי סכנה
-
התקינו שיהא כל אחד ואחד נוטל
את הלולב בשבת
בביתו
, ולא במקדש.
גמרא:
מתבאר במשנה כי לפני התקנה של בית דין שיטול כל אחד את הלולב בביתו, היו נוטלים את הלולב במקדש בשבת רק בשבת שחל בו יום טוב ראשון אך לא בשבת חול המועד סוכות.
והוינן בה:
אמאי
לא דוחה מצות לולב במקדש, שהיא מן התורה כל שבעה, גם את שבת חול המועד? והרי
טלטול
הלולב כטלטול עצים
בעלמא הוא
נחשב,
ו
אם כן,
לידחי שבת
, ומה טעם ראו חכמים לגזור ולבטל את המצוה!?
אמר רבה: גזרה שמא יטלנו
ללולב בשבת
בידו, וילך
ברשות הרבים
אצל
מי שהוא
בקי
בנענוע הלולב או בברכת הלולב, כדי
ללמוד
ממנו את סדר הנענועים או הברכות,