Shabat 66b — o Talmud em português

ורבא

אמר: אין להוכיח מברייתא זו, כי

התם

במקל של זקנים,

לתרוצי סוגיא עבידא

שאין עשוי המקל לסמוך עליו אלא רק לזקוף את קומתו ולתקן את פסיעותיו.

הכא

קב של קיטע ל

סמוך עילויה

כל גופו

הוא דעבידא וסמיך עליה

.

שנינו במתניתין: כסא וסמוכות שלו

טמאין מדרס ואין יוצאין בהן בשבת ואין נכנסין בהן לעזרה.

תני תנא קמיה דרבי יוחנן: נכנסין בהן לעזרה

לפי שאינם מנעל.

אמר לו

רבי יוחנן:

אני שונה: אשה חולצת בו

שהוא מנעל,

ואת אמרת נכנסין

בו לעזרה!? והרי אסור להיכנס במנעל.

אלא,

תני: אין נכנסין בהן לעזרה.

שנינו במתניתין:

לוקטמין טהורה.

ומבארינן:

מאי לוקטמין?

אמר רבי אבהו: חמרא דאכפא

דמות חמור הנישא בכתפים שהליצנים עושים אותו ונראה כאילו רוכב עליו.

רבא בר פפא אמר

: לוקטמין האמור במשנה הוא

קשירי

עצים גבוהים שיש בהם מושב לכף הרגל והולכים בהם בטיט, ואין יוצאין בהן בשבת מפני שאין זה דרך מלבוש וטהורין מטומאת מגע שהם פשוטי כלי עץ שאין בהם בית קיבול .

רבא בר רב הונא אמר

: לוקטמין האמור במשנה הוא

פרמי

כעין צורת פרצוף [מסיכה] שנותנים על הפנים להפחיד את התינוקות, ואין זה דרך מלבוש ולכך אסור לצאת בהן בשבת, ואין זה תכשיט וכלי תשמיש ולכך טהורים.

מתניתין:

הבנים יוצאים בקשרים

. בן שיש לו געגועים [קשר רגשי מוגזם] לאביו נוטל האב רצועה ממנעל ימין שלו וקושרו במנעל שמאל של בנו. ורצועת מנעל שמאל שלו קושר במנעל ימין של בנו, וזוהי סגולה שלא יתגעגע לאביו.

והתירו לצאת בזה בשבת מפני שרפואה היא לבן.

ובני מלכים

יוצאין

בזוגין

פעמוני זהב שמחברים למלבושיהם לנוי, וכשמחוברים לבגד לא חששו שיבואו לשלוף אותם .

ו

גם

כל אדם

יוצאים בזוגין אלו ואפילו עני שבישראל,

אלא שדברו חכמים בהווה

שדרך בני מלכים לצאת בזה.

גמרא:

ומבארינן:

מאי קשרים

האמורים במשנה שמותר לצאת בהם?

אמר אדא מרי

כך שמו

אמר רב נחמן בר ברוך אמר רב אשי בר אבין אמר רב יהודה: קשורי פואה

[מין צמח] קושרים בצואר קשרים אלו לרפואה.

אמר אביי: אמרה לי אם

תלתא

שלושה קשרים סגולתם שהם

מוקמי

מעמידים את החולה, ואם עשו

חמשה

קשרים סגולתם מועילה יותר שהם

מסו

מרפאים אותו, ואם עשו

שבעה

קשרים סגולתם מועילה יותר ש

אפילו לכשפים מעלי

להינצל מהם.

אמר רב אחא בר יעקב

: סגולת הקשרים מועילה,

והוא דלא חזי ליה

הצמח פואה שקושרים לרפואה

שמשא וסיהרא

שמש וירח,

ולא חזי מיטרא

, וכן לא יראה גשם,

ולא שמיע ליה

לצמח

קול ברזלא, וקול תרנגולתא, וקול ניגרי

לא ישמע קול של פסיעות.

אמר רב נחמן בר יצחק

: אם רק באופן כזה מועילה סגולת הקשרים -

נפל פותא

בבירא

, נפלה כל רפואתם בבור לפי שאין אדם יכול להזהר בכל אלו.

ומקשינן: אם הקשרים האמורים במשנה הם אלו שעושים לסגולת רפואה, אם כן:

מאי איריא בנים

דוקא,

אפילו בנות

גם כן תצאנה בקשרים אלו.

ועוד קשה:

מאי איריא קטנים

ש"בנים" משמע קטנים דוקא,

אפילו גדולים נמי

יצאו ברפואה זו?

אלא, מאי קשרים

האמורים במשנה?

כי הא דאמר אבין בר הונא אמר רבי חמא בר גוריא: בן שיש לו געגועין על אביו נוטל

האב

רצועה ממנעל של ימין

שלו

וקושר לו בשמאלו

של בנו.

אמר רב נחמן בר יצחק: וסימניך

כעין

תפילין

שיד ימין קושרת על זרוע שמאל.

וחילופא

אם יקשור רצועת שמאל של האב ברגל ימין של בנו

סכנתא

שיתגברו געגועיו.

ומביאה הגמרא מאבין בר הונא כמה דיני רפואה.

אמר אבין בר הונא אמר רב חמא בר גוריא: סחופי כסא אטיבורי בשבתא שפיר דמי.

החושש במעיו מותר לכפות על הטבור כוס שעירו ממנו מים חמים ואוחז הכוס את הבשר ומושך אליו את המעיים ומושיבן במקומן .

ואמר אבין בר הונא אמר רב חמא בר גוריא מותר לסוך שמן ומלח

בכפות ידיו ורגליו

בשבת

שכך היו עושים לשיכורים להתפכח משכרותם, ואין בזה גזירת רפואה בשבת .

כי הא דרב הונא

כאשר היה בא

מבי רב, ו

כן

רב

שהיה בא

מבי רבי חייא, ו

כן

רבי חייא

שהיה בא

מבי רבי

והיו חוזרים מבית רבותיהם

כי הוו מיבסמי

כשהם שכורים, שהיו משקים יין את התלמידים, ולפי שחשובים היו עושין להם דבר להפיג את היין,

מייתי משחא

[שמן]

ומילחא

[מלח] ומערבים אותם

ושייפי להו לגוייתא דידיהו ולגוייתא דכרעייהו

לכפות ידיהם ורגליהם,

ואמרי: כי היכי דציל האי משחא

כשם שהשמן הזה הולך ונעשה צלול כשהוא על האדם מחום הבשר כך

ליציל חמריה דפלניא בר פלניתא

שיעשה השותה צלול מיין ההוא.

ואי לא

היו מתפכחים משכרונם עדיין

מייתי שיעא דדנא

היו מביאים מגופה שמכסים בה את פי החבית

ושרי ליה במיא, ואמר: כי היכי דליציל האי שיעא

שהמגופה נעשית צלולה כל שעה בהיותה במים,

כך ליציל חמריה דפלניא בר פלניתא.

ואמר אבין בר הונא אמר רב חמא בר גוריא: מותר לחנק בשבת.

מי שהתפרקה חוליא של מפרקת צוארו ונופלת בגרונו תולים אותו בראשו כדי שיהא צוארו נפשט ודומה לחניקה.

ואמר אבין בר הונא אמר רב חמא בר גוריא: לפופי ינוקא בשבתא שפיר דמי

, מותר לכרוך בבגדים את התינוק שנתפרקו אבריו בחבלי הלידה, ואין בזה מלאכת מתקן .

רב פפא מתני "בנים". ורב זביד מתני

"בן

".

רב פפא אמר כי שתי השמועות לעיל העוסקות בקטנים הם מדברי אבין בר הונא משמיה דרב חמא בר גוריא. ורב זביד חולק עליו וסובר שרק שמועה אחת העוסקת בקטנים היא מדברי אבין בר הונא כפי שיבואר להלן.

רב פפא מתני בנים, ותרוייהו

שתי השמועות לעיל: דין געגועין על אביו, ודין לפופי ינוקא,

מתני להו ב

שם

אבין בר הונא.

רב זביד מתני בן

, סבר שרק שמועה אחת היא מדברי אבין בר הונא.

קמייתא

, דין געגועין,

מתני באבין בר הונא

.

והא

: דין לפופי ינוקא,

מתני לה ב

שם

רבה בר בר חנה.

דאמר רבה בר בר חנה: לפופי ינוקא בשבתא שפיר דמי.

אמר אביי: אמרה לי אם: כל מנייני

כל לחישות שעושים לסגולה, [ונקראו מניני לפי שכופלים אותם ג' פעמים ויש יותר] מזכירים את שמו של האדם שלוחשים עבורו

בשמא דאימ א.

ועוד אמרה:

וכל קטרי

כל הסגולות שעושין על ידי קשרים

בשמאלא.

ואמר אביי: אמרה לי אם: כל מנייני דמפרשי

סגולות שעל ידי לחישה חוזרים עליהם מספר פעמים

כדמפרשי

כפי שכתוב מפורש כמה פעמים לאומרם,

ו

אותם אלו הלחישות

דלא מפרשי

שלא מפורש כמה פעמים לאומרם יש לאומרם

ארבעין וחד זימני.

תנו רבנן: יוצאין באבן תקומה בשבת,

שהיא סגולה לשמירת הריון.

משום רבי מאיר אמרו

: יוצאים

אף במשקל

ששקלו כנגד

אבן תקומה

, שגם זו סגולה בדוקה .

ו

ההיתר לצאת באבן תקומה הוא

לא

בדוקא לאשה

ש

כבר

הפילה

-

אלא

אפילו אשה שלא הפילה מותרת לצאת בו כדי למנוע את החשש

שמא תפיל

.

ו

כמו כן

לא

בדוקא אשה

שעיברה

יוצאת בו,

אלא

גם אשה שעדיין אינה יודעת שהיא מעוברת, לפי שיש לחשוש לה

שמא תתעבר ותפיל.

אמר רב יימר בר שלמיא משמיה דאביי

: זה שיוצאים אפילו בדבר אחר שנשקל כנגד אבן תקומה אינו בכל צורת משקל ששקלו כנגדו, אלא -

והוא, דאיכוון ואיתקל.

שכאשר שמו אותו בצדו השני של המשקל של אבן תקומה, הוא היה במשקל מכוון כנגד משקלה, ולא שהיו צריכים להוסיף עליו או לחסר ממנו כדי שיהיה משקלו שווה לה.

בעי אביי: משקל דמשקל

, ששקלו דבר כנגד דבר שנשקל כנגד אבן תקומה -

מאי

, האם יוצאים בו?

ומסקינן:

תיקו.

ואמר אביי, אמרה לי אם: לאשתא

לחום

בת יומא

, מידי יום -

לישקול זוזא חיוורא

צרוף חדש

וליזיל למלחתא

, בריכות שמייבשים בהם מים לייצור מלח.

וליתקול מתקליה מילחא,

וישקול מלח כמשקל אותו הזוז,

ולצייריה

ויצרור את המלח וישימו את הצרור

בחללא דבי צואר

, תחת גרונו, כשהוא תלוי

בנירא ברקא

, בציצת שערו.

ואי לא

יכול לעשות כן,

ליתוב

שישב

אפרשת דרכים, וכי חזי שומשמנא גמלא

נמלה גדולה

דדרי

שנושאת

מידי,

משהו,

לישקליה ולישדייה

שיקח את הנמלה, וישים אותה

בגובתא דנחשא,

בשפופרת של נחושת,

וליסתמיה באברא,

ויסתמנה בעופרת,

וליחתמי בשיתין גושפנקי,

ויחתום אותה בששים חותמות.

[וכתב רש"י לאו דוקא ששים, אלא שיסתום אותה בסתימות רבות מכל הסוגים, משעוה ומזפת ועופרת וטיט, האחת על השניה].

ולברזוליה

, וינענע את הנמלה שבתוך השפופרת מנחושת,

ולידריה,

וישאנה,

ולימא ליה

לנמלה:

טעונך עלי

המטען שאת היית נושאת אני אטען,

וטעונאי עלך

, ומה שאני טוען [דהיינו, החולי שלי] יהיה מעתה טעון עליך. ובזה יסור ממנו החום.

אמר ליה רב אחא בריה דרב הונא לרב

אשי: ודילמא

הרי יש לחשוש שמא

איניש

אחרינא

אשכחיה

מצא כבר את הנמלה הזאת

ואיפסק ביה

, והטעינה בדרך הזאת את חוליו, ונמצא שעתה הוא מקבל על עצמו את מטען חוליו של אותו אדם!?

אלא לימא ליה

הכי:

טעונאי וטעונך

-

עלך.

שיהא עליך המשא שלי בנוסף על המשא שלך.

ואי לא

-

לישקול כוזא חדתא

כלי חרס קטן חדש

וליזיל לנהרא, ולימא ליה

לנהר:

נהרא נהרא, אוזפן

הלוה לי

כוזא דמיא לאורחא

עבור האורח [חולי החום]

דאיקלע לי.

וליהדר שב זימני על רישיה

, שיסובב את הכלי עם המים שבע פעמים על ראשו,

ולשדיין

ויזרוק את המים אל הנהר

לאחוריה

.

ולימא ליה: נהרא נהרא, שקול מיא דיהבת לי,

כיון

דאורחא דאיקלע לי ביומיה אתא וביומיה אזל.