Shabat 54b — o Talmud em português

ותו מקשינן:

והתניא

: מותר למשוך בחבל הגמל,

ובלבד שיגביה

את ראש החבל

מן הקרקע שיעור טפח

.

משמע שיכול להוציא את החבל מתחת ידו כמה שירצה, ואף יותר מטפחיים. ובלבד שיהיה גבוה מן הקרקע טפח. וקשה על שמוא ל.

ומשנינן:

כי תניא ההיא

ברייתא שמותר אף כשיוצא החבל מידו יותר מטפח, מדובר

בחבלא דביני

ל

ביני

[שבינו לביו הבהמה]. שלא אסרו במה שחלק החבל שבין ידו לגמל ארוך מאד. ובלבד שיהיה גבוה מן הקרקע טפח. שאם הוא פחות מטפח לא ניכר שהבהמה נמשכת בו. ונראה כאדם שנושא חבל בידו. אבל שמואל דיבר על החבל היוצא מתחת ידו לחוץ, שלא כלפי הבהמה, ואם הוא יוצא יותר מטפח, זה נראה שהאדם נושא את החבל.

מתניתין:

אין חמור יוצא במרדעת, בזמן שאינה קשורה לו

. ונתבאר לעיל, שאינו קשורה לו מערב שבת. וכיון שלא גילה מאתמול שהוא צריך לכך, לא נחשב מלבוש.

ו

כן

לא

יוצא החמור

בזוג

[פעמון],

אף על פי שהוא פקוק

ואין הענבל שבו משמיע קול. ובגמרא מפרש.

ולא

יצא

בסולם שבצוארו, ולא ברצועה שברגלו.

והגמרא מפרשת מה הם.

ואין התרנגולים יוצאין בחוטין, ולא ברצועה שברגליהם

.

ואין האילים הזכרים יוצאין בעגלה שתחת האליה שלהן

. שראש זנב האיל רחב כמין כר ואין בו עצם אלא שומן. והיא ה"אליה". וכיון שהיא עבה וכבדה. הרי היא נשרטת כשהיא נגררת על הארץ. לפיכך, עושים לו קרון קטן שמתגלגל עמו כשהאיל הולך, והזנב קשור עליו.

והסיבה שאסור בכל אלו, שמא הם יפלו, והבעלים עלול לטלטלם ברשות הרבים .

ואין הרחלים יוצאות חנונות

. בגמרא מפרש.

ואין העגל יוצא בגימון

[עול קטן שמניחים לו בצוארו, ללמדו שיכוף את ראשו כשיגדל].

ולא

יוצאת

הפרה בעור הקופר

[מין שרץ שנימיו חדים כמחט. וקושרים בעורו את דדי הפרה, כדי שלא יינקו ממנה שרצים],

ולא ברצועה שבין קרניה

משום שמשאוי הוא לה. ובגמרא מפרש.

פרתו של רבי אלעזר בן עזריה היתה יוצאה ברצועה שבין קרניה,

והיה הדבר

שלא ברצון חכמים!

גמרא:

שנינו במשנה: אין חמור יוצא במרדעת, בזמן שאינה קשורה לו.

והוינן בה:

מאי טעמא?

ומשנינן: שהטעם הוא

כדאמרן

לעיל, שצריך שיגלה מערב שבת, שהיא מלבוש החמור .

שנינו במשנה:

ולא בזוג אף על פי שהוא פקוק

.

ומפרשינן: סיבת האיסור הוא

משום דמיחזי

כמאן דאזיל

עמו

ל

מוכרו ב

חינגא

[שוק] ותולה לו את הזוג כדי לנאותו, שיקפצו עליו לוקחים .

שנינו במשנה:

ולא בסולם שבצוארו

.

אמר רב הונא

: היינו

בי לועא

, שקושרים אותו לו אצל לחיו.

ולמאי עבדי ליה

לחמור סולם זה? -

להיכא דאית ליה

לחמור

מכה. ד

על ידי הסולם הקשור בו אינו יכול להפנות את צוארו, ו

לא הדר וחייך

[מחכך]

ביה

בשיניו את המכה .

שנינו במשנה:

ולא ברצועה שברגלו

.

ומפרשינן: רצועה

דעבדי ליה

לחמור

לגיזרא

, שבהמה שפסיעותיה קצרות, והיא מכה ברגליה זו על זו, קושרים לה טבעות מעל פרסותיה.

שנינו במתניתין:

ואין התרנגולין יוצאין בחוטין!

ומפרשינן: היינו חוטין

דעבדי ליה

לתרנגולין לצורך

סימנא, כי היכי דלא ליחלפו

תרנגוליו בתרנגולי חבירו.

שנינו במשנה:

ולא ברצועה

שברגליהן.

ומפרשינן: היינו רצועה קצרה

דעבדי ליה

לתרנגול, שקושרים בה את שני רגליו שלא יוכל להגביהם,

כי היכי דלא ליתברו מאני

[שלא ישברו כלים] ברגליהם .

שנינו במשנה:

ואין הזכרים יוצאין בעגלה

שתחת האליה שלהן.

ומפרשינן: היינו עגלה שקושרים להם

כי היכי דלא לחמטן

[שלא תלקה בסלעים]

אלייתיה

.

שנינו במשנה:

ואין הרחלים יוצאות חנונות

.

יתיב רב אחא בר עולא קמיה דרב חסדא,

ויתיב וקאמר

לפרשה:

משעה שגוזזין אותה

[את הרחל],

טומנין לה עזק

[צמר גפן או כל דבר רך]

בשמן, ומניחין לה על פדחתה

[מצחה],

כדי שלא תצטנן

. והיינו "רחלים חנונות" ששנינו במשנה. שלא יצאו עם העזק על פדחתן.

אמר ליה רב חסדא: אם כן, עשית

ברחל זו מנהג חשיבות,

כ

חשיבותו של

מר עוקבא

[שהיה עשיר ואב בית דין]. וכי דרך חשיבותה בכך?

אלא יתיב רב פפא בר שמואל קמיה דרב חסדא, ויתיב וקאמר: בשעה שכורעת לילד, טומנין לה שני עזקין בשמן ומניחין לה, אחד על פדחתה, ואחד על הרחם, כדי שתתחמם

. ואלו הן "רחלים חנונות".

אמר ליה רב נחמן: אם כן, עשיתה

חשובה

כ

מו

ילתא

[אשת רב נחמן]. וכי דרך חשיבותה בכך?

אלא אמר רב הונא: עץ אחד יש בכרכי הים ו"חנון" שמו. ומביאין

ממנו

קיסם, ומניחין לה בחוטמה. כדי שתתעטש, ויפלו דרני

[תולעים] שיש בה על

ראשה.

וזו כונת המשנה "רחלים חנונות" שלא יצאו עם קיסם זה.

ומקשינן:

אי הכי,

ב

זכרים נמי

תכתוב המשנה "חנונים". ומדוע נקטו דוקא רחלות נקבות?

ומשנינן: זכרים אין צריכים לכך. ד

כיון דמנגחי זכרים בהדדי

[זה את זה]

ממילא נפלי

הדרני שבראשם.

שמעון נזירא אמר

: "חנונות" - שמונח בחוטמן

קיסמא דריתמא

[קיסם של רותם].

ומקשינן:

בשלמא

ל

דרב הונא

, מובנת המשנה ו

היינו דקתני "חנונות

". על שם קיסם עץ ה"חנון".

אלא ל

שאר הפירושים שאמרו

רבנן

, בעזק או בקיסם של רותם,

מאי "חנונות

"? מהו לשון זה, והיכן מרומז בו העזק והקיסם?

ומשנינן: לפי

דעבדינן להו

הא

מילתא

, משום

דמרחמינן עלייהו.

וחנונות מלשון רחמים.

שנינו במשנה:

ואין העגל יוצא בגימון

.

והוינן בה:

מאי "עגל בגימון

"?

אמר רב הונא: בי נירא

. עול קטן שמניחין לעגל בצוארו, כדי שיהיה למוד לכוף את ראשו כשיגדל.

אמר רב אלעזר: מאי משמע דהאי "גימון" לישנא דמיכף הוא?

-

ד

הא

כתיב "הלכוף כאגמון ראשו

". שהאגמון הוא מין מחט כפוף, שצדים בו דגים. [רש"י שם. ובמצודת דוד פירש, שהוא צמח הגומא. והוא רך וכפוף].

שנינו במשנה:

ולא פרה בעור הקופר

.

ומפרשינן:

דעבדי לה

לפרה כיס מעור סביב דדיה,

כי היכי דלא למציוה יאלי

[שלא יינקוה עלוקות].

שנינו במשנה:

ולא ברצועה שבין קרניה

.

ומפרשינן: שני מיני רצועות יש לפרה, האחת עשויה לנוי בלבד. והאחת, כדי לשמרה שלא תברח.

ונחלקו לעיל [נב, א] רב ושמואל.

אי לרב, בין

ברצועה

לנוי

ו

בין

ברצועה העשויה

לשמר אסור

אוסרת המשנה. ומשום שפרה לא צריכה שמירה, והוא סובר שנטירותא יתירתא משאוי הוא. ואף רצועה לנוי נחשבת משא, משום שאין דרכה של הבהמה בכך.

ואי לשמואל

"רצועה" שבמשנה היינו

לנוי

. שדוקא בה

אסור

. אבל ברצועה העשויה

לשמר, מותר

שתצא בו. שהוא סובר שנטירותא יתירתא לא נחשב למשא.

שנינו במשנה:

פרתו של רבי אלעזר בן עזריה

וכו':

ותמהינן:

ו

כי

חדא פרה

בלבד

הויא ליה

לרבי אלעזר בן עזריה!?

והא אמר רב, ואמרי לה אמר רבי יהודה אמר רב: תריסר אלפי

עגלי הוה מעשר רבי אלעזר בן עזריה מעדריה כל שתא ושתא

, למעשר בהמה .

ומשנינן:

תנא: לא שלו היתה

פרה זו,

אלא של שכינתו

היתה

.

ומתוך שלא מיחה בה

שיצאה בשבת ברשות הרבים ברצועה שבין קרניה, היתה

נקראת על שמו

.

רב, ורבי חנינא, ורבי יוחנן, ורב חביבא מתנו

למימרא המובאת בסמוך -

ו

בכוליה

[בכל מקום]

דסדר מועד

שנאמרה שמועה משמיה

דכל כי האי זוגא

[כל ארבעתם יחד]

חלופי

[יש מי שמחליפים] ולא מונים את

רבי יוחנן ומעייל

תחתיו את

רבי יונתן

.

וכך אמרו:

כל מי שאפשר לו למחות לאנשי ביתו

על חטא שבידם,

ולא מיחה

בהם,

נתפס על

חטא

אנשי ביתו

.

וכל מי שאפשר לו למחות

באנשי עירו

, ולא מיחה בהם,

נתפס על

חטא

אנשי עירו

.

וכל מי שיכול למחות

בכל העולם

כולו, כגון מלך או נשיא שהכל יראין מפניו ומקיימים דבריו, ולא מיחה,

נתפס על

חטא

כל העולם כולו

.

אמר רב פפא: והני דבי ריש גלותא, נתפסו על כולי עלמא

. שלפי שהשררה בידם, יכולים למחות בכל.

כי הא דאמר רבי חנינא: מאי דכתיב "ה'

במשפט יבא עם זקני עמו ושריו

"! וזקנים היינו סנהדרין.