Shabat 54a — o Talmud em português

ומשנינן:

כדכתיב "והנה אשה לקראתו,

שית זונה ונצורת לב

" ו"שית זונה" הוא נוטריקון של "שחוזות".

שנינו במתניתין:

הרחלים יוצאות כבולות

.

והוינן בה:

מאי "כבולות

"?

ומפרשינן:

שמכבלין

[קושרים] את

האליה שלהן למטה, כדי שלא יעלו עליהן הזכרים

.

וקרויות "כבולות", על שם שעל ידי כן אינן מעמידות ולדות.

והוינן בה:

מאי משמע דהאי "כבול

",

לישנא דלא עביד פירי הוא?

ומשנינן:

דכתיב

"אז יתן המלך לחירם עשרים עיר בארץ הגליל. ויצא חירם מצר לראות את הערים אשר נתן לו שלמה, ולא ישרו בעיניו. ויאמר:

מה הערים האלה אשר נתת לי אחי, ויקרא להם ארץ כבול עד היום הזה".

והוינן בה: מאי "ארץ כבול

"?

ו

אמר רב הונא: ארץ שהיו בה בני אדם שמכובלין

[מעוטפין ומקושרין]

בכסף ובזהב

.

ואמר ליה רבא: אי הכי

, איך יתפרש הפסוק,

היינו דכתיב "ולא ישרו בעיניו

"!? וכי

מפני שמכובלין בכסף ובזהב לא ישרו בעיניו?

אמר ליה רב הונא: אין. כיון דעתירי

[עשירים] הם

ומפנקי, לא עבדי עבידתא

של המלך.

ומכאן למדנו ש"כבול" הכונה היא שאינו עושה פירות.

רב נחמן בר יצחק אמר: ארץ חומטון

[מלוחה ומתבקעת]

היתה. ואמאי קרי לה "כבול

" -

משום דמשתרגא בה כרעא עד

כבלא

[שטובעת בה הרגל עד הפרק התחתון].

ו

על כן

אמרי אינשי, "ארעא מכבלא

", על קרקע

דלא עבד פירי

. שהרי ארץ חומטון היתה, כאמור. ולכן נקראות רחלות שלא יולדות, "מכובלות".

שנינו במשנה: הרחלות יוצאות

כבונות

.

והוינן בה:

מאי "כבונות

"?

ומפרשינן:

שמכבנין

[עוטפים אותו סביב]

אותו

את הולד ביום הולדו, כדי שלא יטנף צמרו. כדי

ל

עשות מצמר זה כלי

מילת

. ו"כבינה" הוא קרס. ועל כן קראו לכך "מכבנין", משום שעושים קרסים כדי לחבר את הבגד סביב הרחלים.

כדתנן: שאת

[אחד ממראות נגעים],

כצמר הלבן

.

והוינן בה:

מאי "צמר לבן

"?

אמר רב ביבי בר אביי: כצמר נקי בן יומו, שמכבנין אותו למילת

.

שנינו במשנה:

והעזים יוצאות צרורות

.

איתמר: רב אמר: הלכה כרבי יהודה

שדוקא צרורות ליבש יוצאות. אבל לא צרורות ליחלב.

ושמואל אמר: הלכה כרבי יוסי

שאוסר לצאת בכל האמורים במשנה חוץ מן הרחלים הכבונות.

ואיכא דמתני להא שמעתא באפי נפשא,

כמימרא בפני עצמה, ולא על המשנה .

וכך הוא שונה:

רב אמר

: עזים שהן צרורות

ליבש, מותר

שיצאו בשבת. אבל

לא לחלב

.

ושמואל אמר: אחד זה ואחד זה

[בין ליבש ובין לחלב]

אסור

.

ואיכא דמתני לה אהא

שכך נאמרה מימרא זו.

עיזים יוצאות צרורות ליבש אבל לא לחלב.

משום רבי יהודה בן בתירא אמרו: כך הלכה

, שליבש מותר ולחלב אסור, והיינו כרבי יהודה.

אבל מי מפיס

[מטיל גורל] ומבחין ביניהן,

איזו

עז צרורה כדי

ליבש ואיזו

צרורה

ל

צורך ה

חלב?!

ואם נתיר בצרורות ליבש, הרואה יאמר שלחלב הוא, ויבואו להתיר הכל.

ומתוך שאין מכירים

ביניהן,

אחד זה ואחד זה אסור.

אמר שמואל, ואמרי לה, אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבי יהודה בן בתירא

, שאחד זה ואחד זה אסור .

כי אתא רבין, אמר משמיה דרבי יוחנן: הלכה כתנא קמא

דמתניתין שמתיר בין ליבש ובין לחלב.

מתניתין:

ובמה

הבהמה

אינה יוצאה?

לא יצא הגמל במטולטלת

[מרדעת] משום דחיישינן שמא תפול, ויטלטלנה ברשות הרבים .

וכן

לא

יצא הגמל כשהוא

עקוד

[שידיו כבולות לרגליו],

ולא

כשהוא

רגול

[שידו כפופה וקשורה על זרועו, והוא מהלך על שלש רגלים. ועושים כן כדי שלא יברח] .

וכן שאר כל הבהמות

, לא יצאו עקודות ורגולות.

ולא יקשור גמלים זה בזה, וימשוך

את כולם על ידי משיכת אחד מהם. ובגמרא מפרש .

אבל מכניס

הוא את ה

חבלים

של כל הגמלים

לתוך ידו, וימשוך. ובלבד שלא יכרוך

את כל החבלים יחד. ובגמרא יבואר.

גמרא:

תנא: לא יצא הגמל במטולטלת הקשורה לו בזנבו

, שמא תפול, ויטלטלנה.

אבל יוצא הוא במטולטלת הקשורה לו בזנבו ובחוטרתו

[חטוטרת שלו] שכיון שהיא קשורה בשניהם, לא תיפול.

אמר רבה בר רב הונא: יוצא הגמל במטולטלת הקשורה לה בשלייתה

, ששם לא תתנתק מהקשר, משום שההתנתקות תכאיב לה.

שנינו במתניתין:

לא עקוד ולא רגול

.

אמר רב יהודה

: לא "עקוד", היינו

עקידת יד ורגל

זו עם זו.

כ

עקידת

יצחק בן אברהם

.

ולא

"רגול

", היינו

שלא יכוף ידו

של הגמל

על גבי זרועו, ויקשור

אותם זו לזו כדי שיהלך הגמל על שלש רגלים, ולא יברח.

מיתיבי: "עקוד

", היינו קשירת

שתי

ה

ידים

זו לזו, או

שתי

ה

רגלים

זו לזו. ו

"רגול

", היינו

שלא יכוף ידו על גבי זרועו, ויקשור

.

הרי שעקוד אינו כיצחק בן אברהם כמו שאמר רב יהודה.

ומשנינן: רב יהודה

הוא דאמר כי האי תנא

.

דתניא: "עקוד

" -

עקידת יד ורגל, או שתי ידים ושתי רגלים. "רגול

" -

שלא יכוף ידו

על זרועו ויקשור

.

ושוב מקשינן:

ואכתי לא דמי

שיטת התנא לגמרי לשיטת רב יהודה.

דבשלמא רישא

שאמר: עקוד היינו עקידת יד ורגל,

וסיפא

שאמר: רגול - שלא יכוף זרועו על ידו,

ניחא

.

אלא

מציעתא

, שאמר ש"רגול" היינו שתי ידים ושתי רגלים,

קשיא

לרב יהודה.

ומסקינן:

אלא

רב יהודה

הוא דאמר כי האי תנא

.

דתניא:

עקוד

-

עקידת יד ורגל, כיצחק בן אברהם. רגול

-

שלא יכוף ידו על זרועו ויקשור

.

שנינו במשנה:

ולא יקשור גמלים

זה בזה וימשוך.

והוינן בה:

מאי טעמא?

אמר רב אשי: משום דמיחזי כמאן דאזיל

עם גמליו

לחינגא

[למוכרם בשוק. ונקרא השוק "חינגא", על שם שסובבין אותו מחולות עגולות של בני אדם].

שנינו במשנה:

אבל מכניס

חבלים לתוך ידו וימשוך, ובלבד שלא יכרוך.

אמר רב אשי

: מה ששנינו "שלא יכרוך",

לא שנו

כן לענין שבת.

אלא לענין כלאים

.

והוינן בה:

כלאים דמאי

, באיזה סוג כלאים אמר רב אשי?

אילימא כלאים דאדם

, שכאשר הוא כורך את החבלים סביב ידו, נמצא הוא קשור עם הגמלים. ולפעמים הם מושכים משהו, ונמצא שהוא מנהיג עמם יחד. ועובר בכך על "לא תחרוש בשור וחמור יחדיו". שהרי אף אדם ובהמה שני מינים הם -

ו

הרי אי אפשר לפרש כך.

ד

התנן: אדם מותר עם כולם לחרוש ולמשוך

. שלא אסרה תורה כלאים אלא בשני מיני בהמה, ולא בהמה ואדם .

אלא

, מדובר לענין

כלאים דחבלים

. שאם יש בהם חבלי צמר וחבלי פשתים והם כלאים כיון שידו מתחממת בהן, אסור משום "בגד כלאים לא יעלה עליך".

ואף שאין הוא מתכון להנאת חימום, סבר התנא כרבי יהודה שדבר שאינו מתכון אסור .

ודחינן:

ו

הרי אי אפשר לפרש כך.

ד

התניא: התוכף

צמר בפשתים

בתכיפה אחת

של מחט,

אינו חיבור

לכלאים, משום שלא אסרה תורה אלא חיבור יפה המתקיים, כדכתיב "צמר ופשתים יחדיו". ובפחות משתי תכיפות המחט, אין החיבור מתקיים.

וכן אם קשר צמר ופשתים בקשר אחד, אינו מתקיים. ולא קרינן ביה "יחדיו". ואם כן, מדוע אסור לו לכרוך חבלי צמר ופשתים בידו?

ומשנינן:

לעולם

לענין

כלאים דחבלים

מדברת המשנה.

והכי קאמר: ובלבד שלא יכרוך ויקשור

את חבלי הצמר והפשתים סביב ידו, שהכריכה עם הקשירה נחשב כשתי תכיפות .

אמר שמואל

: מה ששנינו "אבל מכניס חבלים לתוך ידו וימשוך", מותר לעשות כן,

ובלבד שלא יצא חבל מתחת ידו טפח

. שאם נותר מקצה החבל המרוחק מהגמל אורך טפח מיד האדם ולחוץ, אסור. שזה נראה כמו שנושא את החבל בידו, ומוציאו ברשות הרבים. ולא ניכר שהוא מאפסר הגמל.

ומקשינן:

והא תנא דבי שמואל

: ובלבד שלא יצא חבל מתחת ידו

טפחיים!?

אמר אביי: השתא דאמר שמואל טפח,

ותנא דבי שמואל טפחיים

, יש לומר, ד

שמואל

-

הלכה למעשה אתא לאשמועינן

. ובאמת מן הדין, עד טפחיים מותר. אלא שהבא לימלך לפנינו הלכה למעשה, אמרינן ליה עד טפח כדי שלא להקל באיסורים .