Shabat 4b — o Talmud em português

ובתוך

גובה

עשרה

טפחים ברשות הרבים

פליגי

רבי עקיבא וחכמים!? האמנם כן הוא שפשוט לו לרבה, כאשר נראה ממה שאמר "הא מני רבי עקיבא היא" ולא חכמים, בביאור מחלוקת רבי עקיבא וחכמים:

לדעת רבי עקיבא, הרי הוא חייב מדין "מוציא מרשות היחיד לרשות הרבים", ומשום ש"קלוטה באויר רשות הרבים כמי שהונחה דמיא", ואם כן לא חייב רבי עקיבא אלא כשזרק בתוך עשרה טפחים, שהוא אויר רשות הרבים.

לדעת חכמים הרי הוא פטור, משום שאין הם סוברים "קלוטה כמי שהונחה דמיא"!?

והא מיבעיא בעי לה רבה

[והרי נסתפק רבה בדבר זה, אם אכן כך הוא ביאור מחלוקתם]!?

דבעי רבה

:

האם דוקא כשזרק דרך אויר רשות הרבים

למטה מ

גובה

עשרה

טפחים, שהוא אויר רשות הרבים, הוא ד

פליגי

רבי עקיבא וחכמים,

ובהא פליגי

[וזו היא סברת מחלוקתם]:

דרבי עקיבא סבר: קלוטה

באויר רשות הרבים -

כמי שהונחה דמיא. ורבנן סברי: לא אמרינן קלוטה כמי שהונחה דמיא

-

אבל

אם זרק דרך

למעלה מעשרה

טפחים בגובה אויר רשות הרבים, שלא נקלטה באויר רשות הרבים, ואי אפשר לחייבו משום "קלוטה כמי שהונחה דמיא",

דברי הכל

ואפילו לרבי עקיבא הוא

פטור

-

ודכולי עלמא,

בין רבי עקיבא ובין חכמים,

לא ילפינן

לחייב את ה

זורק

מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים

ממושיט

, ולכך אין הם מחייבים למעלה מעשרה טפחים!

כלומר, אף שמכלל מלאכות הוצאה גם "מושיט מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים", ואפילו כשהושיט למעלה מעשרה, והיא פרשה נפרדת של "מושיט", בכל זאת אינו מתחייב אלא כשהוא מושיט מרשות לרשות, ומשום שכך היתה עבודת הושטה במשכן, שהיו מושיטים מעגלה לעגלה העומדות ברשות הרבים, אבל כשהוא זורק מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים, שלא מצינו עבודה כזו במשכן, אין לדון לחייבו מפרשת "מושיט". ולכן כשזרק למעלה מעשרה טפחים, שאין לחייבו משום "קלוטה", אף מדין "מושיט" אין אנו מחייבים אותו.

או דילמא

דוקא כשזרק בגובה

למעלה מעשרה

טפחים בגובה רשות הרבים הוא ד

פליגי

חכמים ורבי עקיבא,

ובהא פליגי

:

דרבי עקיבא סבר: ילפינן זורק ממושיט

ומשום פרשת "מושיט" הוא מחייבו.

ורבנן סברי: לא ילפינן זורק ממושיט

לחייבו על זריקה מרשות היחיד לרשות היחיד דרך אויר רשות הרבים למעלה מעשרה טפחים מפרשת "מושיט".

אבל

אם זרק

למטה מעשרה, דברי הכל חייב

מפרשת "מוציא מרשות היחיד לרשות הרבים",

מאי טעמא?

כי

אמרינן: קלוטה

כמי שהונחה דמיא

ואפילו לדעת חכמים.

ואם כן תיקשי: האיך אמר רבה בפשיטות שמשנתנו כרבי עקיבא היא בלבד, והרי לפי צד אחד בספיקו של רבה עצמו, אף חכמים מודים בזה!? ומשנינן:

הא לא קשיא! בתר דאיבעי

ליה לרבה,

הדר איפשיטא ליה

[בתחילה אכן נסתפק רבה, ולבסוף פשט לעצמו],

דסבר רבי עקיבא

בלבד:

קלוטה כמי שהונחה דמיא

, אבל חכמים אינם מודים לו. ומשפשט את ספיקו אמר "הא מני רבי עקיבא היא".

תו מקשינן על רבה: מה בכך שמצינו לרבי עקיבא שמחייב בהנחה שלא על גבי מקום ארבעה, והרי ממשנתנו מוכח דבין הנחה ובין עקירה אין צריך שיהא מעל גבי מקום ארבעה, ומשום כך חייבה המשנה את העני או את בעל הבית כשנטלו מיד זה שכנגדם -

ו

הרי

דילמא

אף רבי עקיבא

הנחה הוא דלא בעיא

וכאשר מבואר בדבריו שחייב אף באופן שלא נקלט החפץ אלא באויר רשות הרבים וחייב עליו כמי שהונח,

הא עקירה

מעל גבי מקום ארבעה יש לומר ד

בעיא

אף לרבי עקיבא. ואכתי תיקשי משנתנו שמחייבת אף על עקירה שלא מעל גבי מקום ארבעה!?

אלא, אמר רב יוסף

ליישב את הקושיא על משנתנו המחייבת על עקירה או הנחה מעל גבי היד:

הא מני

משנתנו

רבי היא!

ודנה הגמרא:

הי רבי

, כלומר, מאיזו מימרא של רבי יש ללמוד שהוא אינו מצריך עקירה והנחה מעל גבי מקום ארבעה?

אילימא הא רבי?

דתניא: זרק

חפץ ברשות הרבים מתחילת ארבע אמות לסוף ארבע אמות

ונח

החפץ

על גבי זיז

הרחב אפילו

כל שהוא

שברשות הרבים:

רבי מחייב, וחכמים פוטרין

. ומכאן מוכח שלדעת רבי אין צריך הנחה על גבי מקום ארבעה. כך הרי אי אפשר לומר, כי: דוחה הגמרא אפשרות זו, כי

התם,

במחלוקת רבי וחכמים שנחלקו לגבי זיז, יש לפרש את מחלוקתם

כדבעינן למימר לקמן

[כפי שתפרש הגמרא לקמן ח א], שהיא

כדאביי

, ואין ללמוד משם שבכל מקום אין צריך הנחה על גבי מקום ארבעה

! דאמר אביי

:

הכא,

במחלוקת רבי וחכמים, עסקינן

ב

כגון

אילן העומד ברשות היחיד

, כלומר, עיקרו של האילן שהוא רחב ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, היה עומד ברשות היחיד,

ו

אילו

נופו

שאינו רחב ארבעה על ארבעה

נוטה לרשות הרבים, וזרק

חפץ ברשות הרבים מתחילת ארבע אמות

ונח

החפץ

אנופו

של אילן לאחר ארבע אמות:

דרבי סבר

: הרי הוא חייב - משום מעביר ארבע אמות ברשות הרבים - אף שהחפץ נח על הנוף שאינו רחב ארבעה טפחים, משום ד

אמרינן: שדי

[השלך]

נופו בתר עיקרו

, כלומר, העיקר שהוא רחב ארבעה מחשיב את הנוף שייחשב אף הוא כמקום ארבעה, ונמצא שכאילו זרק ארבע אמות ברשות הרבים ונח החפץ על גבי מקום ארבעה.

ורבנן סברי: לא אמרינן שדי נופו בתר עיקרו

, והיות והנוף אינו רחב ארבעה על ארבעה, אין הוא חייב משום מעביר ארבע אמות ברשות הרבים.

ולפי ביאורו של אביי מתבאר, שאף רבי לא חייב על "זיז כל שהוא" אלא כשיש לו תורת "מקום ארבעה", ואכתי לא שמענו שיסבור רבי: אין צריך הנחה על גבי מקום ארבעה.

אלא

מפרשת הגמרא את דברי רב יוסף, שכוונתו היתה ל

הא רבי

, ממימרא זו של רבי יש ללמוד שאינו מצריך הנחה ועקירה מעל גבי מקום ארבעה

! דתניא

:

זרק מרשות הרבים לרשות הרבים ורשות היחיד באמצע

:

רבי מחייב

, משום דאמרינן "קלוטה - באויר רשות היחיד שהוא עולה עד לרקיע - כמי שהונחה דמיא".

וחכמים פוטרין

, משום שאין הם סוברים "קלוטה כמי שהונחה דמיא".

ואמר רב יהודה אמר שמואל: מחייב היה רבי שתים: אחת משום הוצאה

כשנקלט באויר רשות היחיד וכאילו הונח שם.

ואחת משום הכנסה

, דמאחר שהוא כמונח ברשות היחיד, ממילא חייב על עקירתו משם, והכנסתו לרשות הרבים השניה.

אלמא

, בהכרח ד

לא בעי

לרבי

עקירה ולא הנחה על גבי מקום ארבעה על ארבעה

, שהרי אף על הכנסה מחייבו רבי, לפי מה שפירש רב יהודה את דבריו.

ומקשה הגמרא על ביאור זה במשנתנו:

הא איתמר עלה

דדברי רבי:

רב ושמואל דאמרי תרווייהו

: