Shabat 4a — o Talmud em português

כאן

הברייתא האוסרת - עוסקת בדין העברת הפירות שבידו

לחצר אחרת

.

ו

כדבעא מיניה רבא מרב נחמן

[וכאשר שאל רבא את רב נחמן]:

היתה ידו מלאה פירות, והוציאה לחוץ, מהו להחזירה לאותה

חצר?

אמר ליה

רב נחמן לרבא:

מותר

להחזירה לאותה חצר.

חזר ושאל רבא את רב נחמן: להחזירה

לחצר אחרת, מהו?

אמר ליה

רב נחמן לרבא:

אסור

להחזירה לחצר אחרת.

שאל רבא את רב נחמן:

ומאי שנא

[מה חילוק יש ביניהם]?

אמר לו רב נחמן לרבא: אענה לך

"לכי תיכול עלה כורא דמילחא"

[לכשתמדוד לי כור של מלח אומר לך טעמו של דבר]. והחילוק הוא:

התם,

כשמחזירה לאותה חצר ממנה פינה את החפץ,

לא איתעבידא מחשבתו

[לא נעשתה מחשבתו] לפנות את החפץ ממנה.

הכא,

כשמחזירה לחצר אחרת,

איתעבידא מחשבתו

, נעשתה מחשבתו לפנות את החפץ מן החצר בו היה, ויש לגזור שמא ישליך את החפץ לרשות הרבים, לשם הושיט את ידו.

גופא: בעי רב ביבי בר אביי: הדביק פת בתנור

בשבת, האם

התירו לו לרדותה קודם שיבוא לידי חיוב חטאת, או לא התירו?

אמר,

הקשה

ליה רב אחא בר אביי לרבינא: היכי דמי,

מה שאמר רב ביבי בר אביי שספיקו הוא כדי להצילו מחטאת, איך מדובר!?

אילימא בשוגג ולא אידכר ליה

[אם תאמר שהנידון הוא כששגג, וכגון שלא ידע ששבת היום, ועדיין לא נזכר], כך הרי אי אפשר לומר, כי

למאן התירו

[למי אנו דנים האם התירו]? כלומר, אם אינו יודע ששבת היום, הרי אינו שואל אותנו מה לעשות, ולא יתכן לדון האם התירו לו לרדותה או לא התירו לו לרדותה.

ואלא לאו

, אלא בהכרח שהנידון הוא בכגון

דאיהדר ואידכר

[חזר ונזכר] ששבת היום. והרי אף כך אי אפשר לומר, כי

מי מחייב

חטאת, אם נזכר קודם שנאפתה הפת שהכניס בתנור שהוא גמר מלאכת "אופה"!?

והתנן

[קב א]:

כל חייבי חטאות, אינן חייבין עד שתהא תחלתן

[תחילת העבירה, שהיא בעניננו הכנסת הפת לתנור]

שגגה, וסופן

[סוף העבירה, שהיא בעניננו האפיה עצמה]

שגגה

, ואם כן, זה שנזכר קודם שנאפתה הפת, הרי אף אם לא ירדנה לא יתחייב חטאת, והאיך נסתפק רב ביבי אם מותר לו לרדותה קודם שיבוא לידי חיוב חטאת, הרי בכל אופן לא יבוא לידי חיוב חטאת!?

ומתרצת הגמרא:

אלא,

ספיקו של רב ביבי לא היה לענין חיוב חטאת, אלא בכגון שהכניס את הפת

במזיד

, ו

קודם שיבא לידי איסור

שחייבים עליו

סקילה

אם התרו בו,

מיבעי ליה

לרב ביבי.

אמר

תירץ

רב שילא

[כלומר, רב שילא תירץ באופן אחר]:

לעולם

היה ספיקו של רב ביבי בכגון שהכניס את הפת

בשוגג

, ולא נזכר.

ו

דקשיא לך:

למאן התירו!?

אימא לך:

לאחרים

הוא שנסתפק רב ביבי, האם מותר להם לרדות את הפת, כדי שלא יבוא האופה לידי חיוב חטאת.

מתקיף לה רב ששת

על תירוצו של רב שילא:

וכי אומרים לו לאדם "חטא, כדי שיזכה חבירך

"!? כלומר, אם אין הנידון להציל את עצמו מאיסור אלא להציל את חבירו, הרי פשיטא שלא יעבור אדם איסור ואפילו איסור קל, כדי שלא יעבור חבירו איסור חמור!?

אלא, אמר רב אשי: לעולם

היה ספיקו של רב ביבי בכגון שהכניס את הפת

במזיד

, ואכן אין הנידון לענין חטאת,

ואימא

: התירו לו לרדותה

קודם שיבא לידי איסור סקילה

.

רב אחא בריה דרבא מתני לה בהדיא

, היה שונה את דברי רב ביבי בלשון פשיטות ולא בתורת ספק, ולענין איסור סקילה:

אמר רב ביבי בר אביי: הדביק פת בתנור, התירו לו לרדותה קודם שיבא לידי איסור סקילה

.

שנינו במשנה:

פשט העני את ידו

לפנים, ונתן לתוך ידו של בעל הבית, או שנטל מתוכה והוציא, העני חייב:

ומקשה הגמרא:

אמאי חייב

העני על שהניח בתוך ידו של בעל הבית או על שעקר ממנה?

והא בעינן עקירה והנחה מעל גבי

מקום ארבעה

טפחים

על ארבעה

טפחים,

ו

אילו כאן, שעקר מידו של בעל הבית או הניח על ידו של בעל הבית, הרי

ליכא

מקום ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, ומדוע חייב העני על הנחה בתוכה או על עקירה ממנה!?

אמר

תירץ

רבה: הא מני

, כדעת מי היא משנתנו? -

רבי עקיבא

היא,

דאמר: לא בעינן מקום ארבעה על ארבעה

.

דתנן: הזורק מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים

עוברת

באמצע

, בין שתי רשויות היחיד,

רבי עקיבא מחייב

על הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים.

וחכמים פוטרים

.

ומבארת הגמרא את טעמיהם:

רבי עקיבא

סבר, אמרינן "קלוטה כמי שהונחה דמיא

".

ורבנן סברי, לא אמרינן "קלוטה כמי שהונחה דמיא

".

הרי למדנו מדברי רבי עקיבא, שאין צריך הנחה על גבי מקום ארבעה, כי אויר רשות הרבים אינו מקום ארבעה, ובכל זאת חייב על הוצאה לשם.

א. אויר רשות הרבים, עד גובה עשרה טפחים בכלל רשות הרבים הוא, אבל אויר בגובה למעלה מעשרה טפחים אינו נחשב "רשות הרבים", ולפיכך המוציא מרשות היחיד לרשות הרבים למעלה מעשרה טפחים אינו חייב.

ב. שתי רשויות היחיד הבולטות מעל רשות הרבים מעברו האחד של רשות הרבים ["דיוטא אחת"], והושיט מרשות היחיד זו לרשות היחיד שכנגדה, הרי זה חייב משום "מושיט", שכן היו הלויים במשכן מושיטים מעגלה לעגלה שהיו עומדות בעברו האחד של רשות הרבים. ברם הזורק מזו לזו שנינו במשנה לקמן בהזורק צו א שאינו חייב, כי עבודת הלויים היתה דרך הושטה ולא דרך זריקה. ובפרט זה דנה סוגייתנו.

ג. המושיט חייב כשהושיט בגובה למעלה מעשרה טפחים, ומשום שאף הושטת הלויים במשכן היתה מרשות היחיד לרשות היחיד דרך למעלה מעשרה טפחים, כי הושטתם הלוא היתה מעגלה לעגלה, וגובה העגלה עשרה טפחים ויותר הוא.

מקשה הגמרא על שאמר רבה "הא מני רבי עקיבא היא", דמשמע: חכמים חלוקים עליו בדין "קלוטה כמי שהונחה דמיא", ומשנתנו לא תיתכן כשיטתם:

למימרא דפשיטא ליה לרבה

[האמנם כן הוא שפשוט לו לרבה],

דבקלוטה כמי שהונחה דמיא

-