Sanhedrin 59a — o Talmud em português

ומקשינן עלה:

והא

מצות "

דינין

"

קום עשה הוא

לעשות דין,

ו

מכל מקום

קא חשיב

ליה התנא בכלל שבע מצוות!?

ומשנינן: לכך שנה התנא "דינין", כי הם "

קום עשה

",

ו

גם "

שב

ו

אל תעשה

"

נינהו

, כי ציותה התורה אותם לעשות משפט, וציותה עוד שישבו ולא ידונו דין עול.

ואמר רבי יוחנן

:

גוי שעוסק בתורה

, הרי זה

חייב מיתה, שנאמר

:

"

תורה צוה לנו משה, מורשה

קהלת יעקב", ונחלקו בדבר אמוראים:

יש מי שדורש "מורשה" מלשון ירושה, ויש מי שדורש "מורשה" כאילו אמרה תורה "מאורשה", ובין כך ובין כך

מורשה

היא

לנו ולא להם;

ויתבאר בגמרא לקמן, למה חייבים הם מיתה על שלקחו את זו שאינה מורשה להם.

ומקשינן עלה:

וליחשבה

תנא - לגוי שעוסק בתורה -

גבי שבע מצוות!?

ומשנינן: ל

מאן דאמר

"

מורשה

" כפשוטו, ומלשון ירושה, הרי כשעוסק הוא בתורה

מיגזל קא גזיל לה

לישראל שירושה היא להם, ואם כן בכלל מצות גזל הוא.

ול

מאן דאמר

"מורשה" לשון "

מאורסה

", הרי שממילא

דינו כנערה המאורסה, דבסקילה

היא, ובכלל גילוי עריות היא.

מיתיבי

לדברי רבי יוחנן האוסר לגוי לעסוק בתורה, ממה ששנינו בברייתא:

היה רבי מאיר אומר

:

מניין שאפילו גוי ועוסק בתורה, שהוא ככהן גדול, שנאמר

[ויקרא יח ה]:

"ושמרתם את חוקותי ואת משפטי

אשר יעשה אותם האדם וחי בהם

", "אשר יעשו אותם

כהנים לויים וישראלים

" - דמשמע ישראל בלבד -

לא נאמר, אלא

"אשר יעשה אותם

האדם

", ובכלל זה כל בני אדם,

הא למדת: שאפילו גוי ועוסק בתורה, הרי הוא ככהן גדול

.

ותיקשי מברייתא זו לרבי יוחנן, שאמר "גוי שעוסק בתורה חייב מיתה"!?

ומשנינן:

התם

בברייתא שהחשיבה את הגוי העוסק בתורה ככהן גדול - בגוי העוסק

בשבע מצוות דידהו

[של בני נח], אבל כשעוסק בשאר התורה הרי הוא חייב מיתה.

כאן שבה הגמרא לפרש את הברייתא דלעיל נו א: תנו רבנן שבע מצוות נצטוו בני נח: דינין... ואבר מן החי,

רבי חנינא בן גמליאל אומר: אף הדם מן החי

:

תנו רבנן

:

כתיב במאמר הקב"ה לנח: "

אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו

" -

זה אבר מן החי

, שכך אמר הכתוב: כל זמן שנפשו בו לא תאכלו הבשר.

רבי חנינא בן גמליאל אומר: אף הדם מן החי

בכלל הפסוק הוא, ואסור הוא לבני נח.

הגמרא מפסיקה באמצע דברי רבי חנינא בן גמליאל ומפרשת את טעמו:

מאי טעמא דרבי חנינא בן גמליאל?

קרי ביה

"

בשר בנפשו לא תאכל

", "

דמו בנפשו לא תאכל

".

ורבנן

, מה יעשו הם בתיבת "דמו"!?

ןמפרשינן:

ההוא

"דמו"

למישרי

אבר מן החי ד

שרצים הוא דאתא

[להתיר אבר מן החי של שרצים בא הכתוב].

כאן שבה הגמרא, ומביאה את המשך דברי רבי חנינא בן גמליאל שבברייתא:

כיוצא בדבר אתה אומר

, כלומר, כשם שבני נח הוזהרו על דם מן החי כמו על אבר מן החי, כך ישראל הוזהרו על דם מן החי משום שהוא "מן החי", וכמו שנאמר "

רק חזק לבלתי אכל הדם, כי הדם הוא הנפש

, [זה הוא איסור דם],

ולא תאכל הנפש עם הבשר

[זה הוא איסור אבר מן החי] ", ולכך נסמכו מצוות אלו, לומר: לא תאכל הדם הנזכר בראש המקרא, בעוד הנפש עם הבשר, ולאסור "דם מן החי".

ורבנן

, איך יפרשו הם את הסמיכות!?

ומפרשינן את שיטתם:

ההוא

קרא ד"לא תאכל הנפש עם הבשר" -

לדם הקזה שהנשמה יוצאה בו הוא דאתא

-

כלומר: כדי ללמד על איסור דם, שלא תאמר: כיון שהוקש איסור דם ל"וזבחת מבקרך וצאנך", אם כן רק דם שחיטה הוא שאסור משום דם, אבל דם שמקיזים מן הבהמה אינו דם לחייב עליו משום דם, קא משמע לן שאף הוא אסור משום דם, שלכך הקישתו תורה לאבר מן החי: מה אבר מן החי יש בו איסור, אף דם מן החי יש בו איסור, ומיהו כל אחד משום איסורו הוא אסור, זה משום שהוא "מן החי", וזה משום שהוא דם, ובלבד שיהא הדם "דם הנפש"

\- וכמאמר הכתוב "אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו - והוא הדם שהנפש יוצאת בו.

ומקשינן על עיקר פרשת אבר מן החי בבן נח ובישראל:

למה לי למיכתב

איסור אבר מן החי

לבני נח, ולמה לי למשני בסיני!?

היינו: למה הוצרכה התורה לחזור ולומר לבני ישראל "ולא תאכל הנפש עם הבשר", שהוא איסור אבר מן החי; והרי מאחר שכתבה תורה איסור זה לבני נח, ממילא מחוייבים בה גם ישראל, שהרי ודאי לא מסתבר שיצאו ישראל בקבלתם את התורה מכלל המצוות הראשונים שהיו מחוייבים בהם!?

ומשנינן:

לכדרבי יוסי ברבי חנינא

, כלומר: משום דברי רבי יוסי ברבי חנינא, שאמר: מצוה שלא נשנית בסיני, שוב אין מצווים בה אלא ישראל -

דאמר רבי יוסי ברבי חנינא

:

כל מצוה שנאמרה

בתחילה

לבני נח, ונשנית

לישראל

בסיני

, כי אז:

לזה ולזה נאמרה

, כלומר: מעתה חייבים בה הן בני נח והן בני ישראל.

וכל מצוה שנאמרה בתחילה

לבני נח ו

שוב

לא נשנית בסיני

, כי אז:

לישראל נאמרה ולא לבני נח

, כלומר, נעתקה המצוה החל ממעמד הר סיני מבני נח, ושוב אין מצווין בה אלא ישראל מחמת המצוה שנאמרה בסיני.

נחלקו רבי יהודה וחכמים בחולין [ק ב] בפירוש מה שכתבה תורה בפרשת וישלח, אצל יעקב שנאבק עם המלאך ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו: "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה":

רבי יהודה סובר: באותה שעה נאסר לבני יעקב מלאכול את גיד הנשה.

וחכמים אומרים: "בסיני נאמר, אלא שנכתב במקומו", כלומר: עד סיני לא הוזהרו, אלא שנכתב במקומו, לאחר שנאמר בסיני וכתב וסידר משה את התורה, כתב המקרא הזה על המעשה "על כן הוזהרו בני ישראל אחרי כן, שלא יאכלו גיד"; רש"י.

מוסיף רבי יוסי ברבי חנינא ואומר:

ואנו אין לנו

, כלומר: אין מצוה שנאמרה לבני נח ולא נשנית בסיני,

אלא

מצות

גיד הנשה, ואליבא דרבי יהודה בלבד

, הסובר: מצוה זו נאסרה לבני ישראל עוד בהיותם בני נח.

אמר מר: כל מצוה שנאמרה לבני נח ונשנית בסיני, לזה ולזה נאמרה

: ומקשינן עלה:

אדרבה

, הרי להיפך יש לנו לומר:

מדנשנית בסיני

בהכרח ש

לישראל נאמרה, ולא לבני נח

, שהרי אם לשניהם נאמרה, היה לו לכתוב לשתוק, וממילא היו מתחייבים ישראל במצוה, מכח המצוה הראשונה שנאמרה לכולם ובכללם ישראל!?

ומשנינן:

מדאיתני

[מדנשנית] איסור

עבודת כוכבים בסיני, ואשכחן דענש גויים עילווה

[ומצאנו שענש הקב"ה את הגויים - אף לאחר מעמד הר סיני], אם כן מוזהרים הם על עבודת הכוכבים, הרי

שמע מינה

: אף כל המצוות שנאמרו ונשנו

לזה ולזה נאמרה

.

אמר מר:

לבני נח, ולא נשנית בסיני, לישראל נאמרה, ולא לבני נח

[ואנו אין לנו אלא גיד הנשה ואליבא דרבי יהודה]: ומקשינן:

אדרבה

, הרי להיפך יש לנו לומר:

מדלא נשנית

גיד הנשה לישראל

בסיני

בין שאר המצוות, אם כן אכן אין הם מצווים בה יותר, ו

לבני נח נאמרה ולא לישראל

, כלומר: לא נצטוו בה "בני ישראל" [כמאמר הכתוב "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה"], אלא עד שבאו לסיני, אך משבאו לסיני, פקעה מצוה זו מהם!?

ומשנינן: אי אפשר שתהא מצוה מן המצוות נעתקת מישראל ונותרת אצל בני נח, כי

ליכא מידעם, דלישראל שרי, ולבני נח אסור

[אין דבר שישראל מותרים בהם, והגויים אסורים בהם].

ומקשינן על כלל זה:

ולא

, וכי אין מה שמותר לישראל, ואסור לבני נח!?

והרי

אשת איש

יפת תואר

כך הוא דינה: מותרת לישראל במלחמה, ואסורה לגויים משום גזל!?

ומשנינן:

התם

יפת תואר, משום כך לא הותרה לגוי -

משום דלאו בני כיבוש נינהו

, לא ניתנה ארץ לכבוש, כי אם לישראל; ואף לישראל הרי לא הותרה יפת תואר אלא במלחמה על ידי כיבוש.

ואכתי מקשינן על כלל זה:

והרי

גזל

פחות משוה פרוטה

, שהגוי אסור בה, וישראל מותר בה אפילו כשגוזל מישראל!?

ומשנינן:

התם

גבי גוי שהוא אסור בגזל אף פחות משוה פרוטה,

משום ד

הגויים

לאו בני מחילה נינהו

, שאכזרים הם ואינם מוחלים, מה שאין כן ישראל. כאן שבה הגמרא לעיקר דברי רבי יוסי ברבי חנינא, שאמר:

כל מצוה שנאמרה לבני נח ונשנית בסיני, לזה ולזה נאמרה;

ומקשינן עלה: