Sanhedrin 58b — o Talmud em português

"אביו" ו"אמו" משמע באותו ענין, ו"

אביו

"

דומיא ד

"

אמו

",

ו

"

אמו

"

דומיא ד

"

אביו

"

לא משכחת לה

[אין אתה מוצא]

אלא ב

קרובים שלהם על ידי

אחווה

, דהיינו: אחות אביו ואחות אמו.

ומשום, שאם באת לדמותם, ולומר: "אביו" היינו אביו ממש, ואף "אמו" היינו אמו ממש, כך אי אפשר, כי אף על פי ש"אמו" יש לפרש לאחר מיתת אביו, ולא הוי "אשת חבירו", מכל מקום אביו ממש אי אתה יכול לומר, כי אם כן היינו "ולא בזכר" -

ואם באת לדמותם ולומר שניהם על ידי אישות הם, אף זה אי אפשר, כי על ידי אישות לא יתכן לפרש אלא "אשת אביו", ואם תפרש כן את "אביו" לא תוכל לפרש כן את "אמו"; ובהכרח שאם באת לדמותם, אי אתה יכול לפרשם אלא באחוה, דהיינו אחות אביו ואחות אמו, וכדפירשה רבי אליעזר.

ורבי עקיבא

המפרש "אביו" דהיינו אשת אביו, ו"אמו" היינו אמו ממש, ולא חש שיהיו דומים ובאותו ענין - סבר:

מוטב לאוקמיה

ל"אביו"

באשת אביו, ד

היא אכן

איקרי

[נקראת] "

ערות אביו

", [דכתיב גבי ישראל - ויקרא יח ח - "ערות אשת אביך לא תגלה, ערות אביך היא"], ושייך בה לשון "יעזב איש את אביו" -

לאפוקי

[כלומר: מאשר לפרש דהיינו]

אחות אביו

, ומשום

ד

אחות אביו "

שאר אביו

"

איקרי

, [דכתיב - ויקרא יח יב - ערות אחות אביך לא תגלה, שאר אביך היא"], אבל "

ערות אביו

"

לא איקרי

, ואין שייך בה לשון "יעזב איש את אביו".

ומאחר דאי אפשר לפרש את "אביו" אלא ב"אשת אביו", אם כן הרי אי אפשר שתהיה "אמו" דומיא ד"אביו", כי על ידי אישות לא יתכן לפרש ב"אמו" ולומר דהיינו "אשת אביו", כי זו כבר נאסרה ב"אביו"; ומאחר שבלאו הכי אינם דומים, ממילא מתפרש "אמו" אמו ממש, ובאמו מאנוסתו שאינה אשת אביו.

תא שמע

להקשות על רבי אליעזר שאסר לבן נח את אחות אביו מן האם!?

הרי כתיב [שמות ו כ]:

ויקח עמרם

[אבי משה]

את יוכבד דודתו

[אחות קהת אביו] לו לאשה" -

מאי לאו

, האם לא כן שהיתה יוכבד

דודתו

של עמרם

מן האם

, ואם כן הרי מוכח שאחות אביו אפילו מן האם הרי היא מותרת לבן נח, ותיקשי לרבי אליעזר שאסר לבן נח את אחות אביו!?

ומשנינן:

לא

היתה יוכבד דודתו מן האם, אלא

דודתו מן האב

בלבד היתה, שהיתה אחות קהת מן האב ולא מן האם, ואחות אביו מן האב, אפילו רבי אליעזר מודה שאינה אסורה לבן נח.

תא שמע

:

כתיב [בראשית כ]: "ויאמר אברהם אל [על] שרה אשתו, אחותי היא; וישלח אבימלך מלך גרר ויקח את שרה... ויאמר אבימלך אל אברהם, מה ראית כי עשית את הדבר הזה. ויאמר אברהם, כי אמרתי רק אין יראת אלהים במקום הזה והרגוני על דבר אשתי.

וגם אמנה

[כמו אמנם]

אחותי בת אבי היא, אך לא בת אמי

, ותהי לי לאשה" -

ומשמע שכך אמר אברהם: לפיכך לקחתי אותה לי לאשה, אף שאחותי היא, כי בת אבי היא ולא בת אמי היא, ואחות מן האב מותרת -

מכלל ד

אחותו

בת האם

הרי היא

אסורה

, והניחא לרבי אליעזר שאסר אפילו את אחות אביו ואת אחות אמו, כל שכן שאסר את אחותו, על כל פנים כשהיא אחותו מן האם; אבל לרבי עקיבא, הרי לא נאסרו לבן נח אלא חייבי מיתות של ישראל, ולא אחותו שהיא מחייבי כריתות!?

ומשנינן:

ותסברא

, וכי אכן סבור אתה שכוונת אברהם באומרו "אך לא בת אמי" כוונתו היתה לומר: אילו היתה בת אמי, אסורה היתה לי!?

וכי שרה אכן

אחותו

של אברהם

הואי

, שנוכל לומר כוונתו היתה לאיסור!? והרי

בת אחיו הואי

, שהרי שרה בתו של הרן אחי אברהם היתה,

וכיון דהכי הוא

שלא היתה אלא בת אחיו, הרי

לא שנא

אם היה אחיו

מן האב ולא שנא

אם היה אחיו

מן האם שריא

[מותרת] בתו לו, ובהכרח שלא נתכוין אברהם לומר שאסורה היא לו אילו היתה בת אמו -

אלא התם הכי קאמר ליה

אברהם לאבימלך:

לכך קראתיה "אחותי" משום ד

קורבה דאחות אית לי בהדה

[קורבה דרך אחוה יש לי אתה] שהרי בת אחי היא, ונקראת היא "אחותי", משום שהרי בת אחיו בן אביו היא, ו"בני בנים הרי הם כבנים", וכאילו היתה בת אביו שהיא אחותו.

וקורבה זו

מאבא

היא

ולא מאמא

, כי לא היה הרן אחיו של אברהם אלא מאביו תרח ולא מאמו; ולא משום שאילו היתה קרובתי מצד אמי היתה אסורה לי, אלא שכך היה מעשה.

תא שמע

להקשות על רבי עקיבא, שהתיר את האחות אפילו מן האם לבן נח; ממה ששנינו בברייתא:

מפני מה לא נשא אדם

הראשון

את בתו?

כדי שישא קין את אחותו, משום

"

עולם חסד יבנה

" [תחילתו של עולם נבנה בחסד].

הרי משמע:

הא לאו הכי

[אם לא משום החסד]

אסירא

היתה האחות לינשא לקין; הרי משמע שאחותו אסורה לבן נח, ותיקשי לרבי עקיבא שלא אסר אחות לבן נח!?

ומשנינן:

כיון דאישתרי

האחות לקין משום "עולם חסד יבנה",

אישתרי

לעולם.

אמר רב הונא: גוי מותר בבתו

ואם תאמר

: אם כן,

מפני מה לא נשא אדם את בתו

, שהרי מותרת היא לו!?

תשובתך:

כדי שישא קין את אחותו, משום

"

עולם חסד יבנה

".

ואיכא דאמרי

: הכי

אמר רב הונא

:

גוי אסור בבתו, תדע שלא נשא אדם את בתו!

דוחה הגמרא את דברי רב הונא:

ולא היא, התם

גבי אדם שלא נשא את בתו -

היינו טעמא, כדי שישא קין את אחותו

.

אמר רב חסדא

:

עבד

כנעני של ישראל שמל וטבל לשם עבדות: הרי זה

מותר באמו, ומותר בבתו

.

כי

יצא

העבד

מכלל גוי, ולכלל ישראל לא בא

.

כלומר: קיימא לן דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי, ומעיקר הדין מותר הוא בקרובותיו, אלא שגזרו חכמים לאסור באותן עריות שאף גוי אסור בהן, וכדי שלא יאמרו "באים מקדושה חמורה לקדושה קלה", וכמבואר בברייתא שבעמוד א; ומיהו עבד שמל וטבל לשם עבדות, אם כי יש לו דין "גר שנתגייר כקטן שנולד דמי", מכל מקום אינו ישראל גמור, ולא גזרו חכמים עליו כשם שגזרו על ישראל משום "שמא יאמרו", ולפיכך מותר הוא בקרובותיו, ואף אלו שנאסרו על הגוי.

כי אתא רב דימי

[כאשר בא רב דימי מארץ ישראל],

אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא: בן נח שייחד שפחה

להיות אשה

לעבדו, ובא

האדון

עליה

, הרי זה

נהרג עליה

. שואלת הגמרא:

מאימת

[ממתי] חשובה היא מיוחדת לו?

אמר

פירש

רב נחמן

:

מדרגיל למיקרי לה

"

רביתא דפלניא

", מעת שבנות העיר רגילות לקרוא לה "ילדתו של פלוני העבד".

ו

מאימת התרתה

[ממתי מותרת היא לכל אדם]?

אמר רב הונא: משפרעה ראשה בשוק

, כי דרכן של הנשואות הגויות היה לכסות ראשן, וזו שפרעה ראשה בשוק גילתה בעצמה שהיא שוב אינה אשתו של העבד.

אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא

:

בן נח שבא על אשתו

שלא כדרכה, חייב; שנאמר

:

"

ודבק

באשתו" ומשמע דרך דיבוק, ששניהם נהנים,

ולא שלא כדרכה

שאין האשה נהנית.

אמר

תמה

רבא

על דין זה:

מי איכא מידי דלישראל שרי

ולגוי אסור

[וכי יש מה שמותר לישראל ואסור רק לגוי]; וביאה שלא כדרכה לא נאסרה לישראל, ואי אפשר שתהא אסורה לגוי בלבד!?

אלא אמר רבא

:

בן נח שבא על אשת חבירו שלא כדרכה

, הרי זה

פטור

מדין אשת איש.

מאי טעמא?

כי מקור איסור אשת איש לבן נח, הלוא הוא משום דכתיב: "ודבק

באשתו

"

ולא באשת חבירו

, והרי הקדים הכתוב ואמר "ודבק", ומשמע:

ודבק ולא שלא כדרכה

, כלומר: לא אסר הכתוב לבן נח את אשת חבירו אלא דרך דיבוק, ולא שלא כדרכה.

אמר רבי חנינא

:

גוי שהכה את ישראל, חייב מיתה

.

שנאמר

אצל משה במצרים:

"ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם, וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו.

ויפן כה וכה, וירא כי אין איש, ויך את המצרי

ויטמנהו בחול", הרי שנתחייב המצרי מיתה על שהכה איש מישראל.

ואמר

עוד

רבי חנינא

:

הסוטר

[מכה]

לועו של ישראל, כאילו סוטר

הוא

לועו של שכינה; שנאמר

: "

מוקש אדם ילע קודש

", ודרשינן לה: הנוקש את האדם - היינו ישראל שנקראו "אדם" - כאילו לועה את הקודש, דהיינו: כאילו סטר לועו של שכינה.

[

מגביה, עבדו, שבת; סימן

למימרותיו הבאות של ריש לקיש]:

מגביה:

אמר ריש לקיש: המגביה ידו על חבירו

,

אף על פי שלא הכהו

, הרי זה

נקרא

"

רשע

",

שנאמר

אצל משה במצרים:

"ויצא [משה] ביום השני, והנה שני אנשים עברים נצים,

ויאמר לרשע למה תכה רעך

", והרי:

"

למה הכית

"

לא נאמר, אלא

"

למה תכה

", ואף על פי כן קראו משה "רשע"; הרי למדנו:

אף על פי שלא הכהו, נקרא רשע

.

זעירי אמר

בשם

רבי חנינא

:

המגביה ידו על חבירו

נקרא

"

חוטא

",

שנאמר

:

"גם בטרם יקטירון את החלב [של הקדשים על המזבח, להתיר את הבשר באכילה], ובא נער הכהן ואמר לאיש הזובח תנה [עכשיו] בשר לצלות לכהן... ויאמר אליו האיש, קטר יקטירון כיום החלב ו[אז] קח לך כאשר תאוה נפשך, ואמר לו [נער הכהן: לא הכן, אלא] כי עתה תתן

ואם לא

[תתן]

לקחתי בחזקה

[אקח ממך בחוזק יד]; ואיום זה שאמרו, הוא כמו מגביה ידו על חבירו

וכתיב

על זה בפסוק הסמוך "

ותהי חטאת

הנערים גדולה מאד

".

רב הונא אמר

:

תיקצץ ידו

של מגביה את ידו על חבירו,

שנאמר

: "

וזרוע רמה

הרגיל לרום ידו על חבירו -

תישבר

".

רב הונא קץ ידא

[קצץ את ידו] של אדם שהיה רגיל להכות את חבירו.

רבי אלעזר אומר

:

אין לו תקנה

למגביה ידו על חבירו -

אלא קבורה

, כלומר: ראוי להמיתו ולקוברו,

שנאמר

:

ואיש זרוע

[איש שמניף את זרועו]

לו הארץ

[מותקנת לקבורה].

ואמר

עוד

רבי אלעזר

:

לא נתנה קרקע אלא לבעלי זרועות

, כלומר: אין ראוי לקנות קרקע אלא לבני זרוע, מפני שהתיגרה רבה על ידי קרקע, שבאות בהמות ומפסידות, וגנבים באים וגונבים, וצריך שיהא חזק כדי לעמוד נגדם.

שנאמר

: "

ואיש זרוע

-

לו הארץ

[לו ראוי לקנות את הארץ]".

עבדו:

ואמר

עוד

ריש לקיש

:

מאי דכתיב

"

עובד אדמתו ישבע לחם

", ללמדך:

אם עושה אדם עצמו כעבד לאדמה

לעסוק בה תמיד לחרישה השקאה ניכוש ועידור, כי אז

ישבע לחם, ואם לאו לא ישבע לחם

.

שבת:

ואמר

עוד

ריש לקיש

:

גוי ששבת

ממלאכה יום שלם, הרי זה

חייב מיתה, שנאמר

:

"

ויום ולילה לא ישבותו

", ודרשינן לה על בני האדם, שלא ישבתו יום שלם יום ולילה -

ו

מאחר שהוזהרו בני נח על כך, הרי הם חייבים מיתה אם עברו עליה, שהרי

אמר מר

:

אזהרה שלהן

[של בני נח]

זו היא מיתתן

, כלומר: די באזהרה שהזהירתם תורה כדי שימותו, ואין צריך שיהא כתוב במפורש, שחייבים עליה מיתה.

אמר רבינא

:

זו שאסרה תורה לגוי לשבות, אל תאמר, דהיינו דוקא כששבת לשם חובה, וכגון ששבת בשבת שהוא יום שביתה לישראל או ששבת ביום ראשון שהוא יום שביתה שעשו להם הגויים, אלא

אפילו

אם שבת ב

שני בשבת

הרי הוא חייב מיתה, כי אסרה עליהם התורה להתבטל ממלאכה.

ומקשינן: הרי שנינו בברייתא לעיל נו א "שבע מצוות נצטוו בני נח... ", ואם כדברי ריש לקיש שאף זו מצוה היא להם -

וליחשבה

התנא לאיסור שביתה של בני נח

גבי שבע מצוות

שנאמרו לבני נח, ויהיו שמונה מצוות!?

ומשנינן:

כי קא חשיב

התנא מצוות שהן "

שב ואל תעשה

", שאסרם הקב"ה מלעשות איזה מעשה, אבל מצוות שהן "

קום עשה

"

\- וכגון מצוה זו, שחייבים הם לעבוד -

לא קא חשיב

.