Sanhedrin 48a — o Talmud em português

משמשין ממשמשין גמרינן.

עדיף ללמוד מת מעבודה זרה ששניהם "משמשין", שבמת הנידון לגבי משמשי המת, וכן הפסוק "אשר עבדו שם הגויים" מדבר במשמשי עבודה זרה.

לאפוקי עגלה ערופה דהיא גופה קדושה

שאילו עגלה ערופה היא עצמה קדושה, ואינה "משמשין".

ודנה הגמרא:

ואביי מאי טעמא לא גמר מעבודת כוכבים?

ומתרצת הגמרא:

אמר לך

אביי:

מידי דאורחיה ממידי דאורחיה גמרינן

מת ועגלה ערופה שניהם, הדרך שיהיו

לאפוקי עבודת כוכבים דלאו אורחא

אין הדרך לעבוד עבודה זרה, שהרי אפילו בן נח אסור בעבודה זרה, ולכן אין ללמוד משם שהזמנה אינה אוסרת, כי שמא דוקא שם משום שאף שהזמין את הדבר לשימוש עבודה זרה שמא בסוף יתחרט ולא ישתמש בו לעבודה זרה.

[

סימן כפ"ה נפשי"ה דחציב"א נכיס"א דא ומנ"א

] [סימני המשניות והברייתות מהם תדון הגמרא להוכיח במחלוקת אביי ורבא אם הזמנה מילתא היא אם לאו].

מיתיבי

מהא דתנן במסכת כלים:

כפה

מטפחת שהאשה לובשת על ראשה

שהוא טמא מדרס

שאף שהמטפחת אינה מיועדת בעיקרה לישיבה, מכל מקום היא מקבלת טומאת מדרס משום שלפעמים האשה מקפלת אותה ויושבת עליה או שמשעינה את ראשה עליה,

ונתנתו לספר

היא ייחדה את המטפחת לעטוף בה ספר תורה

טהור מן המדרס

נפקעה ממנה טומאת המדרס בלי שום טבילה, שהרי עתה אינה ראויה עוד לישיבה שאסור לשבת על מטפחת של ספר תורה, ובטל ממנה שם "מדרס" שהרי אומרים לו "עמוד ונעשה מלאכתנו".

אבל טמא

[

מגע מדרס

] עדיין נשאר על המטפחת טומאה יותר קלה של מגע מדרס [ויורדת מדרגת אב הטומאה של מדרס עצמו לטמא אדם וכלים לדרגת ראשון לטומאה שמטמא רק אוכלים בלבד].

משום שאף בתור מטפחת של ספרים יש עדיין עליה שם "כלי" לקבל טומאת מגע, והרי המטפחת בנוסף לזה שהיא עצמה היתה טמאה מדרס הרי באותה שעה נגעה המטפחת בעצמה ונטמאה בטומאת מגע מדרס, וטומאה זו נשארת עליה גם לאחר שירדה ממנה טומאת המדרס.

הרי שבייחוד בלבד של המטפחת לספר תורה נפקעה ממנה טומאת מדרס משום שהזמנה מילתא היא, וקשיא לרבא שאומר הזמנה לאו מילתא היא?

ומתרצת הגמרא:

אימא

אמור במשנה שהיא לא רק נתנה את המטפחת וייעדה אותה לספר תורה אלא

נתנתו וכרכתו

שהיא גם כרכה אותה על הספר תורה, שיש כאן מעשה ולא רק הזמנה בלבד.

ושואלת הגמרא:

למה לי נתנתו וכרכתו

מדוע צריך את שניהם שגם תייעד את המטפחת לספר תורה, ולא די בכריכה לבד שהיא מעשה?

ומתרצת הגמרא:

כדרב חסדא, דאמר רב חסדא: האי סודרא דאזמניה למיצר ביה תפילין

סודר שהזמינו להכניס בו תפילין

וצר ביה תפילין

והכניס בו את התפילין

אסור למיצר ביה פשיטי

אסור לשים בו כסף משום שהסודר נעשה תשמישי מצוה.

ודוקא בגלל שהזמין את הסודר וגם צר בו את התפילין, אבל אם רק

אזמניה

לצורך תפילין

ולא צר ביה

בסוף את התפילין, אינו נאסר לצור בו מעות משום שהזמנה לאו מילתא היא.

וכן אם רק

צר ביה ולא אזמניה

לכך מלכתחילה

שרי למיצר ביה פשיטי

משום שהכנסת התפילין שם היתה רק באקראי בעלמא. ולכן אומרת המשנה "ונתנתו" שהאשה צריכה גם לייעד את המטפחת לספר תורה ולא די בכריכה בלבד.

ולאביי דאמר: הזמנה מילתא היא

הוא חלוק על רב חסדא אלא

אזמניה, אף על גב דלא צר ביה

די בכך לאסור מלצור בו מעות משום שהזמנה מילתא היא.

אך אם

צר ביה

בלבד את התפילין, בזה הוא מודה לרב חסדא שרק

אי אזמניה

לכך מלכתחילה

אין

אז הוא נאסר, אבל

אי לא אזמניה, לא

אינו נאסר, משום שזה רק אקראי בעלמא.

ולדעת אביי תתפרש המשנה בכלים כפשוטה, שדי אם האשה נתנתו את המטפחת לספר תורה שיפקע ממנה טומאת מדרס הואיל והזמנה מילתא היא, ואין צריך שגם תכרוך אותה על הספר תורה.

תא שמע

: תניא:

נפש

בנין שעל גבי הקבר

שבנאו לשם

אדם

חי

לקוברו בו כשימות

מותר בהנאה

שעדיין אין עליו שם קבר.

ואם הוסיף בו דימוס אחד

[נדבך אחד של אבנים]

לשם מת

בשביל אדם שכבר מת

אסור בהנאה

.

הרי שבניית הקבר בלבד והזמנתו למת דיה לאסור בהנאה, וקשיא לרבא שהזמנה לאו מילתא היא?

ומתרצת הגמרא:

הכא במאי עסקינן: דרמא ביה מת

שלא רק הזמין את הקבר למת אלא אף קבר בו את המת ולכן הוא נאסר בהנאה.

ומקשה הגמרא:

אי הכי, מאי איריא

מדוע דוקא

הוסיף

דימוס, שהרי גם

כי לא הוסיף, נמי

יאסר, מאחר שקבר שם ממש את המת? ומתרצת הגמרא:

לא צריכא

הברייתא להשמיענו אלא ש

אף על גב דפנייה

אפילו פינה משם אחר כך את המת בכל זאת הקבר נשאר אסור בהנאה בגלל שהוסיף שם דימוס והזמינו לצורך המת, שלולי ההזמנה לא היה הקבר נאסר לאחר הפינוי, כי היינו אומרים שהקבורה היתה רק אקראית, כמו בצר ביה ולא אזמניה בתפילין שלא נאסר לשים בו מעות משום שהכנסת התפילין שם היתה רק באקראי.

אמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא: אם היה מכירו

את אותו דימוס שהוסיף עליו לשם מת

חולצו

מהבנין

ומותר

בהנאה, שהרי ביטל בכך את מעשה ההזמנה.

תא שמע

: תניא:

החוצב קבר לאביו והלך וקברו בקבר אחר, הרי זה לא יקבר בו

הבן

עולמית

.

הרי שבחציבת הקבר בלבד נאסר בהנאה, משום שהזמנה מילתא היא, וקשיא לרבא?

ומתרצת הגמרא:

התם

אין הטעם משום איסור הנאה, אלא

משום כבוד אביו

לכך לא יקבר בו הבן. ואמנם אם חצב את הקבר לצורך מת אחר שאינו אביו יהא מותר לו להיקבר בו.

הכי נמי מסתברא

שכל הטעם רק משום כבוד אביו.

דקתני סיפא

של אותה ברייתא:

רבן שמעון

בן גמליאל אומר: אף החוצב אבנים

מההר לבנות בהם קבר לאביו,

והלך וקברו

בסוף

במקום אחר

, ולא בנה מהם את הקבר לאביו,

הרי זה לא יקבר בהן

הבן

עולמית

.

אי אמרת בשלמא

שהטעם הוא

משום כבוד אביו שפיר

שלכן לא יקבר בהן הבן עולמית משום שאין זה כבוד האב.

אלא אי אמרת

שהטעם הוא

משום הזמנה,

תיקשי: וכי

טווי לאריגה

, מי שטוה פשתן לארוג ממנו בגד למת

מי איכא למאן דאמר

שיאסר!? והלא אפילו אביי אינו אומר שהזמנה מילתא היא אלא רק כאשר ארג את הבגד והשלימו עד שהוא ראוי כך למת, אבל טויה בלבד, ודאי שלא נחשבת אפילו הזמנה?

וגם כאן, חציבת אבנים בלבד אין עליה אפילו שם הזמנה, ומדוע יאסר על הבן להיקבר באותן אבנים? אלא ודאי הטעם הוא רק משום כבוד אביו.

תא שמע

מהא דתניא:

קבר חדש

שעדיין לא קברו בו

מותר בהנאה

.

ואם

הטיל בו נפל

לתוך הקבר

אסור בהנאה

.

ומדייקת הגמרא:

הטיל, אין.

רק אם קבר בו בפועל את המת הוא נאסר. אבל

לא הטיל, לא.

אינו נאסר, ואפילו אם הזמין את הקבר לצורך אדם מת.

וקשיא לאביי שסובר הזמנה מילתא היא?

ומתרצת הגמרא: לעולם

הוא הדין דאף על גב דלא הטיל

בו את הנפל הוא נאסר מיד בהזמנה משום שהזמנה מילתא היא.

ולכן נקטה הברייתא שהטיל בו נפל, כדי להשמיענו שהנפל יש עליו תורת מת לאסור את קברו ואפילו לאחר שפינהו משם.

ולאפוקי מדרבן שמעון בן גמליאל דאמר: אין לנפלים תפיסת הקבר

שאם קברו נפל ופינוהו משם, לא נאסר הקבר בהנאה, משום שנפל אין עליו תורת מת.

קמשמע לן

שהנפל אכן אוסר את קברו.

וקבר חדש שמותר בהנאה היינו שחצבו אותו לאדם חי כדי לקוברו כשימות, או שחצבו סתם כדי להשתמש בו בשעת הצורך. ואין על כך שם של הזמנה.

תא שמע

מהא דתנן במסכת שקלים:

מותר המתים

כסף שנשאר ממגבית צדקה שערכו לצורך מתי מצוה או לצורך עניים מתים, ישתמשו בו

ל

צורך

מתים

אחרים.

מותר המת

אם אספו את הכסף לצורך מת פלוני, הרי המותר

ליורשיו

. היורשים יכולים ליהנות מהכסף שנשאר. הרי שעל אף שהוא הזמין את הכסף לצורך מת פלוני אינו נאסר בהנאה, וקשה לאביי שהזמנה מילתא היא? ומתרצת הגמרא:

הכא במאי עסקינן: שגבו

את הכסף

מחיים

כשפלוני היה עדיין חי, ואין עליו שם של הזמנה ליאסר בהנאה.

ומקשה הגמרא:

הא לא תני הכי!

הרי הברייתא אינה מפרשת כך את המשנה.

דתנן

במשנה "

מותר המתים למתים. מותר המת ליורשיו

".

ותני עלה

, מפרשת הברייתא:

כיצד?

גבו למתים סתם

-

זהו מותר המתים למתים

.

גבו למת זה

-

זהו מותר המת ליורשיו

.

הרי שהברייתא מפרשת שמדובר באופן שגבו לצורך אדם שכבר מת.

אך דוחה הגמרא:

וליטעמיך, אימא סיפא.

עד שאתה מקשה מהרישא יש לך להביא ראיה מהסיפא להיפוך, שבסיפא של אותה משנה נאמר:

רבי מאיר אומר

: מותר המת אינו ליורשיו אלא

לא יגע בהן עד שיבא אליהו

.

רבי נתן אומר: יעשנו דימוס

יבנה ממנו מצבה

על קברו, או

יקנה ממנו יין ויעשה עמו

זילוף

[שידיף ריח טוב]

לפני מטתו

של אותו פלוני שגבו עבורו את הכסף.

הרי שהם סוברים שאסור ליהנות מכסף שהוזמן למת. ואם כן, קשה מזה לרבא שסובר הזמנה לאו מילתא היא?

ומתרצת הגמרא:

אלא אביי מתרץ לטעמיה! ורבא מתרץ לטעמיה!

אביי מתרץ לטעמיה

-

דכולי עלמא

סברי:

הזמנה מילתא היא

אלא ש

תנא קמא סבר

שמותר המת ליורשיו, כי רק

דחזי ליה תפיס

הכסף שנצרך להוצאות הקבורה הוא שנתפס ונאסר בהנאה, ואילו

דלא חזי ליה לא תפיס

מה שנשאר והתברר שהוא אינו נצרך להוצאות המת, מלכתחילה לא נתפס באיסור הנאה ולא חלה עליו ההזמנה.

ורבי מאיר מספקא ליה

בדין זה

אי

הא דלא חזי ליה

תפיס, אי לא תפיס

.

ולכן מספק אסור לתת את המותר ליורשים שיהנו ממנו, אך גם לעשות ממנו דימוס לקברו של המת ללא הסכמת היורשים אי אפשר, כי שמא הדין הוא שלא תפיס ונמצא מפסיד ליורשים את הכסף השייך להם.

הלכך לא יגע בהן עד שיבא אליהו

.

ורבי נתן פשיטא ליה דודאי תפיס

.

הלכך יעשה דימוס על קברו

.

ורבא מתרץ לטעמיה

-

לכולי עלמא הזמנה לאו מילתא היא

ואין חשש של איסור הנאה ממותר הכסף.

אלא שיש כאן חשש שמא המת אינו מסכים שיהנו היורשים מכסף שהוא התבזה עליו.

ובזה נחלקו התנאים -

תנא קמא סבר: כי בזו ליה

למרות שהמת מתבזה בכך שאוספים עבורו כסף, בכל זאת

אחולי מחיל זילותיה גבי יורשין

בעודו בחיים הוא מוחל על בזיונו אפילו רק להנאת היוורשים.

לכן ינתן המותר ליורשיו.

ורבי מאיר מספקא ליה אי

המת

מחיל

על בזיונו בשביל היורשים

אי לא מחיל

.

הלכך

מספק

לא יגע בהן

עד שיבא אליהו.

ורבי נתן פשיטא ליה דלא מחיל

המת על בזיונו בשביל היורשים, אלא רק עד כמה שזה לצורכו.

הלכך יעשה דימוס על קברו או זילוף לפני

מטתו

.

תא שמע

: תניא:

היו אביו ואמו

של המת

מזרקין בו כלים

מתוך חיבה הם זורקים עליו את בגדיהם יותר מהצורך, שמתוך צער הם מוכנים להפסיד את כל ממונם עליו

מצוה על האחרים להצילן

ולהורידם מעליו, שאין לך השבת אבידה גדול מזה.

וקשיא לאביי, שאם הזמנה מילתא היא, מה יועיל שיורידו ממנו את הבגדים, והרי כבר נאסרו על ידי הזמנה בלבד?