Versão em texto deste daf: original e tradução
Sanhedrin 47b — o Talmud em português
Sanhedrin 47b do Talmud Babilônico: tsurat ha-daf com Rashi e Tossafot, tradução e notas. Leia online, de graça.
Texto original — Sanhedrin 47b
אמר ליה אביי: מי קא מדמית
הרוגי מלכות
שנהרגו על ידי הגויים
להרוגי בית דין
כגון עיר הנדחת!?
הרוגי מלכות, כיון דשלא בדין קא מיקטלי
לכן
הויא להו כפרה
.
אבל
הרוגי בית דין, כיון דבדין קא מיקטלי לא הוי להו כפרה
.
ושוב אין ראיה לרבי יוחנן מקרבנות עיר הנדחת שהרי לא נתכפר להם בהריגתן.
תדע
שכן הוא
דתנן
במתניתין על הנהרג על ידי בית דין:
לא היו קוברין אותו בקברות אבותיו
מפני שאין קוברין רשע אצל צדיק.
ואי סלקא דעתך
ש
כיון דאיקטול הויא להו
כפרה
אם כן,
ליקברו
מדוע לא יקברו אותו בקברות אבותיו, שהרי כבר נתכפר לו עונו על ידי הריגתו?
אלא ודאי שהרוגי בית דין אין להם כפרה.
ודוחה הגמרא: אף אם הריגתו מכפרת עליו, מכל מקום
מיתה וקבורה בעינן
שרק ביחד עם הקבורה היא מכפרת, ולכן אין קוברין אותו בקברי אבותיו שהרי קודם הקבורה עדיין לא נתכפר לו.
וחזרה אם כן הראיה לרבי יוחנן מעיר הנדחת שאין מקריבין את הקרבנות שלהם ואף לא לאחר קבורתם, ועל כרחך משום שהואיל ונדחו ידחו.
מותיב רב אדא בר אהבה
על מה שאמרנו שהקבורה עם המיתה מכפרת בהרוגי בית דין, דתנן במתניתין:
לא היו מתאבלין
על הרוגי בית דין
אלא אוננין
בלבד
שאין אנינות אלא בלב
.
ואי סלקא דעתך
ש
כיון דאיקבור הויא להו כפרה
, אם כן,
ליאבלו
מדוע לא יתאבלו הקרובים עליהם שהרי כבר נתכפר להם על ידי הקבורה?
ומתרצת הגמרא:
בעינן נמי עיכול בשר
לא די בקבורה אלא צריך גם שיתעכל הבשר ורק אז מתכפר להם.
דיקא נמי
וכך מדוייק גם ממשנתנו
דקתני: נתעכל הבשר מלקטין את העצמות וקוברין אותן במקומן
בקברי אבותיו, משום שכבר נתכפר לו על ידי עיכול הבשר .
שמע מינה!
רב אשי אמר
: לעולם אין צריך עיכול הבשר אלא די במעט צער של חיבוט הקבר כדי שיתכפר לו. ומכל מקום לא קשיא מדוע לא ינהגו אבילות מיד לאחר הקבורה?
משום ש
אבילות, מאימתי קא מתחלת
ממתי חלים דיני האבילות?
מסתימת הגולל!
מיד ששמים על הארון את כיסויו.
ואילו
כפרה מאימתי קא הויא
ממתי מתכפר להם להרוגי בית דין? רק לאחר מכן
מכי חזו צערא דקברא פורתא
כשירגישו מעט צער חיבוט הקבר.
הלכך הואיל ואידחו ידחו!
מאחר שלא חלה האבילות בתחילת הזמן של האבילות, שהרי עדיין לא נתכפר להם אז, שוב לא תחול לעולם.
ומקשה הגמרא:
אי הכי, למה לי עיכול בשר
למה אומרת המשנה שממתינים עד לאחר שנתעכל הבשר ורק אז מעבירים אותו לקברי אבותיו, והרי מיד לאחר הקבורה מעט אפשר כבר להעבירו לקברי אבותיו? ומתרצת הגמרא:
משום דלא אפשר
משום שכריסו נבקעת בקבר ומסריח, ולכן אי אפשר להעביר אותו רק לאחר שיתעכל הבשר.
קבריה דרב הוו שקלי מיניה עפרא לאישתא בת יומא
אנשים היו נוהגים ליטול מעפר קברו של רב ולהשתמש בו כסגולה לריפוי ממחלת השחפת ביומה הראשון.
אתו
באו ו
אמרו ליה לשמואל
שכך עושים האנשים, והרי אסור ליהנות מהמת וקברו.
אמר להו: יאות עבדין
כדין הם עושים שאין איסור בדבר.
משום שעפר הקבר
קרקע עולם הוא, וקרקע עולם
של המת
אינה נאסרת
בהנאה.
דכתיב
[מלכים ב' כב ו] שיאשיהו ביער את העבודה זרה מבית המקדש "וישרף אתה בנחל קדרון ויצק לעפר
וישלך את עפרה על קבר בני העם
"
מקיש קבר בני העם לעבודת כוכבים
ששניהם נאמרו כאן באותו פסוק -
מה עבודת כוכבים
שהיא
במחובר
לקרקע
לא מיתסרא, דכתיב
[דברים יב ב] "אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגויים
אשר אתם יורשים אתם את אלהיהם על ההרים הרמים
" ודרשינן שרק כאשר
על ההרים אלהיהם
אז אלהיהם נאסרים וצריך לאבדם
ולא
כאשר
ההרים
עצמם
אלהיהם
אין צריך לאבד את ההרים כיון שעבודה זרה המחוברת לקרקע אינה נאסרת.
הכא נמי
בקבר שהוא
במחובר, לא מיתסר
.
מיתיבי
לשמואל: תניא:
החוצב קבר לאביו
לאחר שמת,
ו
לבסוף
הלך וקברו במקום אחר, הרי זה לא יקבר בו
הבן
עולמית
שהואיל והקבר הזה יוחד לצורך מת הוא נאסר בהנאה ואסור להיקבר בו.
הרי שגם קבר המחובר לקרקע נאסר בהנאה, וקשיא לשמואל? ומתרצת הגמרא:
הכא במאי עסקינן: בקבר בנין
. שבנה את הקבר למעלה מהקרקע, שבאופן כזה גם בעבודה זרה הוא נאסר, כי "תלוש ולבסוף חיברו" נחשב כתלוש לענין עבודה זרה, ולכן גם קבר כזה אסור בהנאה.
תא שמע
קושיא לשמואל מהא דתניא:
קבר חדש
שלא חצב אותו לצורך אדם שכבר מת אלא לצורך אדם שעדיין חי, או שחצב אותו סתם כדי לקבור בו כשיהיה לו צורך
מותר בהנאה
, שעדיין אין עליו שם "קבר".
הטיל בו נפל
בתוך הקבר חל עליו שם "קבר" ו
אסור בהנאה
.
הרי שגם דבר מחובר אסור בהנאה.
ומתרצת הגמרא:
הכא נמי
מדובר
בקבר
בנין
מעל הקרקע.
תא שמע
קושיא לשמואל: תניא:
נמצא אתה אומר: שלש קברות הן.
שלשה אופנים של קברים, וכל אחד דין אחר לו:
א.
קבר הנמצא
שבעל השדה מצא פתאום קבר חדש בתוך שדהו שלא נעשה על דעתו אלא בגזילה נקבר שם.
ב.
קבר הידוע
שנקבר שם מדעת בעל השדה.
ג.
קבר המזיק את הרבים
שנמצא במקום שהולכים שם אנשים רבים ונטמאים בטומאת אהל המת.
ואלו הלכותיהם: א.
קבר הנמצא, מותר לפנותו
לפי שלא קנה המת את מקומו.
ולאחר ש
פינהו, מקומו טהור
שאף על פי שגזרו חכמים טומאה על הקבר שיטמא לעולם ואפילו לאחר שפינו משם את המת, מכל מקום בקבר כזה שנעשה שלא ברשות לא גזרו.
ומותר
הקבר
בהנאה
לאחר שפינוהו, ואף שקבר אסור בהנאה לעולם מדאורייתא, כאן אין עליו "תורת קבר" שיאסר בהנאה.
ב.
קבר הידוע, אסור לפנותו
.
ואם
פינהו
את המת מהקבר
מקומו טמא
מדרבנן, שגזרו שיטמא הקבר לעולם כדי שלא יבוא לפנותו.
ו
המקום
אסור בהנאה
מן התורה, ואפילו לאחר שפינו משם את המת.
ג.
קבר המזיק את הרבים, מותר לפנותו
ניתנה רשות לפנותו כדי שלא ינזקו הרבים על ידי שיטמאו ממנו.
ולאחר ש
פינהו מקומו טהור
שלא גזרו חכמים טומאה במקום שרבים ינזקו מכך.
והמקום
אסור בהנאה
משום שאי אפשר להפקיע את האיסור הנאה שהוא מדאורייתא.
הרי שקבר המחובר לקרקע אסור בהנאה, וקשיא לשמואל?
ומתרצת הגמרא:
הכא נמי, בקבר בנין
.
ושואלת הגמרא על הברייתא הזו:
ו
כי
קבר הנמצא מותר לפנותו!?
ומדוע שלא נחשוש
דילמא מת מצוה הוא, ומת מצוה קנה מקומו
. שזה אחד מהתנאים שהתנה יהושע בכניסתן לארץ ישראל, שמקום שנפל שם מת מצוה בשעת מותו, קנאו לקבורה, ואין בעל השדה יכול לעכב עליו?
ומתרצת הגמרא:
שאני מת מצוה, דקלא אית ליה.
יש לו קול, ולכן אין לנו לחשוש שמא היה מת מצוה.
איתמר: האורג בגד למת
לאחר שמת -
אביי אמר
: הבגד
אסור
בהנאה.
ורבא אמר
: הבגד
מותר
בהנאה.
ומבארת הגמרא את טעם מחלוקתם:
אביי אמר אסור,
כי
הזמנה מילתא היא
, שבכך שהזמין את הבגד לצורך המת ונקרא שם המת עליו, נחשב כאילו כבר הלביש בו את המת, ולכן הוא נאסר בהנאה.
ורבא אמר מותר,
כי
הזמנה
בלבד
לאו מילתא היא.
וכל עוד שלא הלביש בו את המת, אינו נחשב כבגד המת ליאסר בהנאה.
ודנה הגמרא:
מאי טעמא דאביי
שהזמנה מילתא היא?
ומבארת הגמרא: משום שאביי
גמר
דורש גזירה שוה "
שם
"
שם
" - מת
מעגלה ערופה
.
שאצל מת נאמר "ותמת שם מרים ותקבר שם" וגם אצל עגלה ערופה נאמר "וערפו שם את העגלה בנחל".
מה עגלה ערופה בהזמנה
בלבד
מיתסרא
שהרי קיימא לן שמיד עם ירידתה של העגלה הערופה לנחל איתן היא נאסרת בהנאה, אף שלא נערפה עדיין,
האי נמי
צרכי המת
בהזמנה
בלבד
מיתסרא
.
ורבא
טעמו, משום ש
גמר
"
שם
" "
שם
"
מעבודת כוכבים
שגם בעבודה זרה נאמר "אשר עבדו שם הגויים".
מה עבודת כוכבים בהזמנה
בלבד
לא מיתסרא
שהאומר על בית שהוא מזמינו שישמש את העבודה זרה אינו נאסר בכך עד שישמש בפועל את העבודה זרה משום שנאמר"אשר עבדו שם הגויים" משמע רק משעה שנעבדו,
הכא נמי
במת
בהזמנה לא מיתסרא
.
ודנה הגמרא:
ורבא מאי טעמא לא גמר מעגלה ערופה?
ומתרצת הגמרא:
אמר לך
רבא: