Sanhedrin 11a — o Talmud em português

הגמרא מביאה ברייתות ושמועות בדיני וסדרי עיבור השנה.

תנו רבנן: אין מעברין את השנה אלא

במזומנין לה,

שהזמין נשיא הסנהדרין את הדיינים מאתמול לשם כך.

מעשה ברבן גמליאל

הנשיא,

שאמר

לחברי הסנהדרין:

השכימו לי

למחרת

שבעה

דיינים

לעלייה!

למקום המיועד לישיבת בית דין.

השכים, ומצא שמונה.

אמר

רבן גמליאל:

מי הוא שעלה שלא ברשות

-

ירד!

עמד שמואל הקטן

על רגליו

ואמר: אני הוא שעליתי שלא ברשות, ולא לעבר השנה עליתי,

להצטרף עמכם בדיון זה,

אלא ללמוד הלכה למעשה הוצרכתי,

כדי להתלמד איך תגמרו את העיבור.

אמר לו

רבן גמליאל:

שב בני, שב, ראויות כל השנים כולן להתעבר על ידך,

וראוי אתה להצטרף עמנו מצד חכמתך,

אלא שאמרו חכמים: אין מעברין את השנה אלא במזומנין לה.

והגמרא מבארת את סיפור הברייתא:

ו

האמת, ש

לא שמואל הקטן היה

האיש שלא הוזמן,

אלא איניש אחרינא

היה, שעלה בלי שהזמינוהו,

ומחמת כיסופא הוא דעביד.

שמואל הקטן עשה כן כדי שלא יכירו מי מביניהם עלה שלא ברשות וילבינו פניו.

הגמרא מספרת עוד סיפור דומה.

כי הא

כמו שהיה אצל רבי,

דיתיב רבי

רבי יהודה הנשיא וקא

דריש

ודרש,

והריח ריח

של

שום, אמר: "מי שאכל שום

-

יצא", עמד רבי חייא

ממקומו

ויצא.

ובעקבותיו

עמדו כולן

כל התלמידים

ויצאו

. למחרת

בשחר, מצאו רבי שמעון ברבי

בנו של רבי

לרבי חייא ואמר ליה

: "האם

אתה הוא שציערת לאבא

שאכלת שום ונדף הריח?"

אמר לו

רבי חייא לרבי שמעון " [

חס

ושלום!

]

לא תהא כזאת בישראל"

, שאני יאכל שום בבואי לבית מדרשו של רבי, אלא כדי שלא להלבין את פניו של אוכל השום - יצאתי, כדי שיצאו כולם, ולא יבינו מי הוא.

מבארת הגמרא:

ורבי חייא מהיכא גמר לה

מאין למד הנהגה זו .

מביאה הגמרא שרבי חייא למד דבר זה -

מרבי מאיר. דתניא

שנינו בברייתא:

מעשה באשה אחת שבאתה לבית מדרשו של רבי מאיר, אמרה לו: רבי! אחד מכם קידשני בביאה

, קידש אותי בקידושי ביאה שהיא אחת הדרכים שהאשה נקנית בהם.

עמד רבי מאיר

על רגליו

וכתב לה ספר כריתות

גט,

ונתן לה

, למרות שידע בעצמו שלא עשה כן, אלא כדי שכולם יגרשוה, ותהיה מגורשת, ולא יפול החשד על אחד מהתלמידים, ואכן כן היה, ו

עמדו כתבו כולם ונתנו לה.

ורבי מאיר מהיכא גמר לה

מאין למד הנהגה זו.

משמואל הקטן

למד את זה, שאמר לרבן גמליאל שהוא הוא שעלה שלא ברשות.

ושמואל הקטן מהיכא גמר לה.

משכניה בן יחיאל

למד הנהגה זו

, דכתיב

[עזרא י] שמסופר שם שסיפרו לעזרא שבני ישראל בגלותם נשאו נשים נכריות והתפלל עזרא לה' ונקבצו אליו מישראל קהל רב מאוד, ונאמר:

"ויען שכניה בן יחיאל מבני עילם, ויאמר לעזרא, אנחנו מעלנו באלהינו ונושב נשים נכריות מעמי הארץ, ועתה יש מקוה לישראל על זאת"

ומייעץ לכרות ברית לאלהינו להוציא כל הנשים, ולמרות שהוא עצמו לא נשא אשה נכרית , אמר בלשון "אנחנו מעלנו".

ושכניה בן יחיאל מהיכא גמר לה,

ממי למד הנהגה זו.

מיהושע,

מהמעשה של יהושע, שעכן מעל בחרם, ולא רצה הקב"ה לגלות לו מי הוא החוטא, ואמר לו בלשון כללי "חטא ישראל".

דכתיב

[יהושע ז]:

ויאמר ה' אל יהושע קום לך, למה אתה נופל על פניך, חטא ישראל!

אמר

יהושע

לפניו

לפני הקב"ה:

רבונו של עולם! מי

מבני ישראל

חטא? אמר לו

הקב"ה:

וכי דילטור

רכיל

אני לך?

אלא

הטל גורלות

ביניהם, ומי שיפול הגורל עליו הוא החוטא. ולא גילה לו בפירוש מי הוא החוטא, כדי שלא יבוש.

ואיבעית

אם תרצה

אימא

אומר לך: שכניה למד כן

ממשה

בשעה שיצאו כמה אנשים מבני ישראל בשבת באיסור ללקוט מן המן ולא מצאו,

דכתיב

שאמר משה לכל העם:

"עד מתי מאנתם"

, בלשון כללי, ואף שרק מקצתם עשו כן.

הגמרא מוסיפה לספר על מעלותיו של שמואל הקטן , ומקודם מספרת על הלל הזקן.

תנו רבנן

שנו חכמינו:

משמתו נביאים האחרונים

והם

חגי זכריה ומלאכי, נסתלקה רוח הקודש

רוח נבואה

מישראל

,

ואף על פי כן היו משתמשין בבת קול,

שהגיעה אליהם מן השמים.

פעם אחת היו

החכמים

מסובין בעליית בית

של איש אחד ששמו

גוריה ב

עיר

יריחו, וניתנה עליהם בת קול מן השמים,

ואמרה:

יש כאן

חכם

אחד ש

הוא

ראוי שתשרה עליו השכינה

[

כמשה רבינו

],

אלא

אין עליו השראת השכינה משום

שאין דורו זכאי לכך

שבימיהם תהיה השראת השכינה. ואף שהבת קול לא אמרה מי הוא החכם, בכל זאת

נתנו חכמים את עיניהם בהלל הזקן,

שהיה ברור להם שכוונת הבת קול אליו.

וכשמת

הלל

אמרו עליו

חכמי דורו דברי הספד: "

הי חסיד

, אוי לנו שנסתלק מאתנו - חסיד.

הי עניו,

אוי לנו שנסתלק מאתנו עניו.

תלמידו של עזרא".

שוב פעם אחת היו

חכמי דור שלאחריהם

מסובין בעליה ב

עיר

יבנה. וניתנה עליהם בת קול מן השמים

ואמרה:

יש כאן

חכם

אחד ש

הוא

ראוי שתשרה עליו שכינה

,

אלא שאין דורו זכאי לכך, נתנו חכמים את עיניהם בשמואל הקטן, וכשמת, אמרו עליו: הי חסיד הי עניו תלמידו של הלל.

ואף הוא

שלא שרתה עליו השכינה משום שאין הדור זכאי לכך, בכל זאת בסוף חייו שרתה עליו השכינה, שהתנבא

ואמר בשעת מיתתו: שמעון וישמעאל לחרבא,

רבי שמעון בן גמליאל הנשיא ורבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול ייהרגו בחרב,

וחבורוהי לקטלא

, חבריהם ייהרגו בשאר מיתות, כגון רבי עקיבא שנהרג במסרקות של ברזל ורבי חנינא בן תרדיון שנהרג בשריפה,

ושאר עמא

יתר העם

לביזא,

יבזזו אותם הרומאים,

ועקן סגיאן

צרות גדולות

עתידין למיתי

לבוא

על עלמא.

וכל נבואותיו התקיימו, הרי שלסוף שרתה עליו השכינה.

ו

כן

על

[

רבי

]

יהודה בן בבא בקשו

המספידין

לומר כן

: הי חסיד הי עניו וכו',

אלא

למה לא הספידוהו כן, מפני

שנטרפה שעה

ולא היה להם זמן לכך

, שאין מספידין על הרוגי מלכות

הרשעה, מפני החשש שמא לא יתן המלך רשות לקוברו, וממהרים לקוברו.

הקדמה לסוגיית עיבור השנה

.

בשנת הלבנה, יש שנים עשר חדשי לבנה, ובהם שלוש מאות וחמישים וארבעה יום בקירוב.

בשנת החמה יש שלוש מאות וששים וחמשה יום בקירוב. נמצא ששנת החמה עודפת על שנת הלבנה באחד עשר יום בקירוב.

שנת החמה מחולקת לארבע "תקופות" השנה. כל תקופה היא תשעים ואחד יום בקירוב, והם: תקופת ניסן שהוא זמן ה"אביב" שהתבואה מלאה באביה. תקופת תמוז, תקופת תשרי, ותקופת טבת.

ציוותה התורה להשוות את שנת הלבנה עם שנת החמה, בכך שציוותה התורה שחג הפסח יהיה תמיד בתקופת האביב. וכיון שקביעותו של פסח היא לפי חודשי הלבנה, הרי יש לקבוע את לוח השנה באופן שפסח יחול בתקופת האביב, זאת, על ידי התאמת חדשי השנה לחדשי החמה, כי רק לפי חדשי החמה מתנהלות תקופות השנה, ולא לפי חדשי הלבנה.

וכן ציוותה התורה שחג הסוכות יהיה בעת "אסיפת" התבואה מן השדות, שהוא קודם זמן ירידת הגשמים, וזמן זה תלוי במערכת החמה. וגם משום כך אנו מצווים להשוות את שנת הלבנה עם שנת החמה.

וכיון שאין מונים לחדשי השנה אלא חדשים שלמים, אי אפשר להוסיף אחד עשר יום לכל שנה משנות הלבנה, מעבר לשנים עשר החדשים, אלא צריך להוסיף מידי פעם חודש שלם. הוספה זו נקראת "עיבור".

בזמן שהיו מקדשין את חדשי השנה על פי הראיה של הלבנה, בבית דין, היו מעברים את השנה על פי הסנהדרין, כמבואר במשנתנו, היינו שהיו דנים מידי שנה בשנה, האם שנה זו ראויה להתעבר.

ובמה דנו:

א. על "עיקר העיבור". על ההשוואה בין שנת הלבנה לשנת החמה, כדי שפסח יחול בתקופת האביב.

ב. "לצורך". אף אם הם פסח הוא בתקופת ה"אביב" לפי החשבון [שהחמה נכנסת למזל טלה], בכל זאת, אם קרה והתאחרו הגשמים, או שקשה לעלות לרגל, או שאין מספיק בהמות לקרבן פסח, וכיוצא בהם "צרכים" אחרים, המבוארים בסוגייתנו.

[עיבור השנה להשוות שנת החמה לשנת הלבנה הוא בודאי דאורייתא. אבל נחלקו הראשונים האם עיבור לצורך הוא מדאורייתא או מדרבנן. ברש"י על התורה משמע שהוא דין דאורייתא, שכן הוא מפרש את הפסוק [ויקרא כג ב] "דבר אל בני ישראל, מועדי ה' אשר תקראו אותם", ומפרש בשם ספרי [כ"ג קל"ט]: עשה מועדות שיהיו ישראל מלומדין בהם, מלמד, שמעברין את השנה על גליות ישראל שנעקרו ממקומן לעלות לרגל ועדיין לא הגיעו לירושלים. וכן כתב היד רמה ועוד ראשונים. אבל רבינו יונה סובר שהוא מדרבנן].

ועתה הגמרא מביאה ברייתות בדיני עיבור השנה.

תנו רבנן: אין מעברין את השנה אלא אם כן ירצה נשיא

הסנהדרין .

ואם הנשיא לא היה עמהם, כגון שהיה בדרך רחוקה, אפשר לעבר על תנאי אם ירצה הנשיא כשיחזור.

ומעשה ברבן גמליאל הנשיא שהלך ליטול

רשות

לדבר על עסקי ציבור

אצל שלטון אחד שבסוריא, ושהה לבוא

לא חזר בזמן העיבור

, ועיברו את השנה על מנת שירצה רבן גמליאל, וכשבא רבן גמליאל ואמר רוצה אני, נמצאת שנה מעוברת

למפרע.

תנו רבנן: אין מעברין את השנה אלא אם כן היתה

השנה

צריכה

להתעבר,

מפני הדרכים ומפני הגשרים

שנתקלקלו מגשמי החורף, ולא הספיקו לתקן אותם ולא יוכלו עולי רגל להגיע לחוג את הפסח בירושלים.

ומפני תנורי

קרבנות

פסחים

שצולין בהם את קרבן הפסח שנמוקו בגשמים וצריכין לבנותן ולייבשם בשמש,

ומפני גליות ישראל

, הגרים בגולה הרחוקה, ושמעו בית דין

ש

כבר

נעקרו ממקומן

והתחילו את עלייתם לרגל להקריב קרבן פסח

ועדיין לא הגיעו

. שעל כל הדברים האלו מעברין, שאם לא יעברו את השנה - לא יבואו עולי רגל לחוג את חג הפסח בירושלים.

אבל לא

מעברין

מפני השלג ולא מפני הצינה,

שאין בהם למנוע לגמרי את עולי רגל מלעלות ,

ולא מפני גליות ישראל ש

עדיין

לא עקרו ממקומן.

תנו רבנן

שנו חכמינו:

אין מעברין את השנה לא מפני הגדיים ולא מפני הטלאים

עיזים וכבשים בני שנה לקרבן פסח שלא גדלו כל צרכן, ורוצים לעבר את השנה כדי שיגדלו - אין מעברין. שאינו צורך גדול כל כך שאפשר להקריבם כמו שהם ,

ולא

מפני הגוזלות

תורים שהיו מביאים אותן מחוסרי כפורים [יולדות זבים וזבות] בעת עלותם לרגל לחוג את חג הפסח

שלא פירחו

שהם עדיין קטנים, מפני שאפשר להקריב יונים קטנים.

אבל,

אף שבעבורם בלבד ולא יעברו את השנה, בכל זאת

עושין אותן סעד

לסיבה סומכת וסועדת - דהיינו צירוף

ל

עבר את ה

שנה

, דאם רוצים לעבר מפני הפירות, והרי שנינו בברייתא הבאה שאיננה סיבה מספקת שעבורה יעברו את השנה, אפשר לצרף אליה את סיבת הגדיים וטלאים או סיבת הגוזלות, כדי שלצורך שני הדברים האלו יעברו את השנה.

כיצד

איך עושים אותם סעד לשנה:

רבי ינאי אומר: משום רבן שמעון בן גמליאל

כמו שעשה רבן שמעון ב"ג שהיה נשיא וראש הסנהדרין, והוא שלח איגרות למקומות רחוקים להודיע להם שהשנה מעוברת, וכן כתב באיגרות: "

מהודעון אנחנא לכון

הננו מודיעים לכם

דגוזליא רכיכין

שהגוזלין רכין

ואימריא דערקין

[ויש גורסין:

דעדקין

] הכבשים דקין,

וזימנא דאביבא לא מטא

עוד לא הגיע זמן האביב, [שהוא אחת משלושת הסיבות שעל שתים מהן מעברין],

ו

לכן

שפרת מילתא באנפאי

יפה הדבר לפני [נראה לי]

ואוסיפת על שתא זו

והוספתי על שנה זו, חדש של

תלתן יומין

שלושים יום.

הרי דרק אחת מה"סיבות" והוא האביב לא הגיע, והוא אינו מספיק שבשבילו יעברו את השנה, אלא שבצירוף עם הכבשים והגוזלות, עיבר את השנה.

מדברי רבי ינאי משמע שהוסיף חדש של שלושים יום, ועל כך מקשה הגמרא:

מיתבי

: שנינו בברייתא:

כמה עיבור השנה

-

שלושים יום

כן סוברים חכמים, ואילו

רבן שמעון בן גמליאל אומר: חדש

שהוא עשרים ותשעה יום.

הרי ישנה סתירה בדברי רבי שמעון בן גמליאל.

ומתרצת הגמרא:

אמר רב פפא

: שמה שאמר רבי שמעון בן גמליאל: "חדש" אין כוונתו לשלול חדש מלא של שלושים יום, אלא,

רצו

הסנהדרין הוסיפו

חדש

של עשרים ותשעה יום, ואם

רצו

הוסיפו

שלושים יום.

הגמרא מוצאת הבדל בין נוסח זה של רשב"ג שאמר: ו"שפירת מילתא באנפאי" שיפה הדבר לפני לעבר השנה, ואילו רבן גמליאל בדורו כתב: "ושפירת מילתא באנפאי ובאנפי חביריי - בפני ובפני חבריי.