Versão em texto deste daf: original e tradução
Pessachim 7b — o Talmud em português
Pessachim 7b do Talmud Babilônico: tsurat ha-daf com Rashi e Tossafot, tradução e notas. Leia online, de graça.
Texto original — Pessachim 7b
כי פליגי, ב
נוסח של
"על ביעור"
-
מר,
רב פפי
סבר
: נוסח זה
מעיקרא משמע,
שהוא מברך על ביעור שכבר עשה. ולכן אין לו לברך כך, שהרי הוא עדיין לא בדק בשעת הברכה.
ומר,
רב פפא
סבר
: גם נוסח זה
להבא משמע,
ואפשר לברך כך.
מיתיבי
מהא דתניא: המל, מברך
"ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על המילה"
. הרי שנוסח של "על המילה" משמע להבא, שהרי מברכים קודם המילה. וקשיא לרב פפי, הסובר ש"על" משמע לשעבר?
ומשנינן:
התם,
במילה, על כרחך מברך המוהל "על המילה", כי
היכי נימא?
כיצד הוא יכול לברך?
נימא
"למול"?
הרי אי אפשר לברך כן, כי מלשון זה משמע שהמוהל הוא שמחוייב למול את התינוק הזה. וכי
לא סגיא,
האם לא יתכן,
דלאו איהו מהיל!?
והרי אין המצוה מוטלת על המוהל אלא על אבי הבן. לכן הוא מברך "על המילה". אבל בדיקת חמץ, שכל אחד בודק בעצמו את החמץ שלו, ועליו מוטלת המצוה לבדוק, יכול לברך "לבער". ולכן אין לו לברך "על ביעור", שמשמע לשעבר.
ושוב מקשינן: התינח כשהמוהל הוא אדם אחר, אבל כשהוא
אבי הבן
עצמו,
מאי איכא למימר?
הרי אז הוא יכול לברך "למול". ומדוע מתירים לו לברך "על המילה" שמשמע לשעבר?
ומשנינן:
אין הכי נמי!
ולרב פפי, אב שמל בעצמו את בנו, אכן מברך "למול".
מיתיבי
מהא דתניא: השוחט, מברך
"ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על השחיטה"
. והרי מברכים קודם השחיטה, ובכל זאת הנוסח הוא "על". וקשיא לרב פפי הסובר ש"על" משמע לשעבר?
ומשנינן:
התם נמי,
אין השוחט יכול לברך אחרת. כי
היכי נימא,
איך יאמר השוחט בברכתו?
נימא
"לשחוט"
, הרי לשון זה משמע שהוא עצמו מחוייב לשחוט. וזה לא יתכן, שהרי,
לא סגיא,
וכי לא יתכן,
דלאו איהו שחט!?
הרי אין המצוה שדוקא הוא ישחוט [ואפילו הוא בעל הבהמה], אלא שהבהמה תישחט לפני אכילתה.
ושוב מקשינן: התינח בשחיטת חולין. אבל בשחיטת
פסח וקדשים,
שהבעלים נצטוו שהם בעצמם או שלוחם ישחטו את קרבנם [כמו שנאמר "וסמך ידו" - "ושחט],
מאי איכא למימר?
מדוע לא יברך על שחיטתם "לשחוט"?
ומשנינן:
אין הכי נמי!
אכן לפי רב פפי, בשחיטת פסח וקדשים מברכים "לשחוט".
מיתיבי
: תניא:
העושה
[האוגד]
לולב לעצמו
בערב סוכות,
מברך
"שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה"
.
נטלו לצאת בו
מצות נטילת לולב, מברך ו
אומר
"אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת לולב"
.
וקשיא לרב פפי, הסובר ש"על" משמע לשעבר?
ומשנינן:
שאני התם,
בלולב,
דבעידנא דאגבהה,
מרגע שהגביה את הלולב,
נפק ביה,
כבר יצא ידי חובתו. נמצא שהברכה בלולב היא תמיד לאחר שקיים את המצוה. ולכן יש לומר בו "על", שהוא לשון לשעבר. ושוב מקשינן:
אי הכי,
אם כדבריך, שבלולב הוא מברך אחרי הנטילה, מדוע אומרת הברייתא "נטלו
לצאת בו"
, שמשמע מכך שהוא מברך קודם שיצא? והרי "נטלו ו
יצא בו", מיבעי ליה
למיתני!?
ומשנינן:
אין הכי נמי!
והלשון אינה מדוייקת.
ומשום דקא בעי למיתנא
ב
סיפא
של אותה ברייתא לשון "נכנס
לישב בסוכה"
, הלכך
תנא
ב
רישא
גבי לולב
נמי
"נטלו
לצאת בו"
.
דקתני סיפא: העושה סוכה לעצמו, אומר
"ברוך אתה ה'
אלהינו מלך העולם
שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה"
.
נכנס לישב בה, אומר
"ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו לישב בסוכה"
.
ומסקינן:
והלכתא
כרב פפא ומברך
"על ביעור חמץ"
, שאף לשון זה משמע להבא.
והוינן בה: מכל המשא ומתן בגמרא בענין נוסח הברכות, משמע,
דכולי עלמא מיהא
מודים ש
מעיקרא בעינן לברוכי,
שצריך לברך על המצוות קודם לעשייתן.
ודנה הגמרא:
מנלן
זאת?
ומשנינן:
דאמר רב יהודה אמר שמואל: כל המצות מברך עליהן עובר
[קודם]
לעשייתן.
והוינן בה על לשון רב יהודה אמר שמואל "עובר לעשייתן":
מאי
[מהיכן]
משמע, דהאי
"עובר", לישנא דאקדומי הוא?
אמר רב נחמן בר יצחק
: מהא
דאמר קרא
[שמואל - ב יח כג]
"וירץ אחימעץ דרך הככר ויעבר את הכושי"
. דהיינו, שהקדים את הכושי.
אביי אמר, מהכא
שמעינן לה: ממה שנאמר אצל יעקב [בראשית לג ג]
"והוא עבר לפניהם"
, שהקדים ועבר לפני האמהות והילדים לגשת אל עשיו.
ואיבעית אימא, מהכא
שמעינן לה: שנאמר בנבואת מיכה [ב יג] על ישראל, שלעתיד לבוא
"ויעבר מלכם לפניהם וה' בראשם"
, שהמלך יקדים ללכת בראש.
בי רב אמרי
: כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן
חוץ מן הטבילה ו
תקיעת
שופר.
שבמצות אלו מברך לאחריהן.
והוינן בה:
בשלמא טבילה,
ניחא שמברך לאחריה, כי קודם הטבילה,
אכתי
[עדיין]
גברא לא חזי
לברך. וכגון, בטבילת בעל קרי, שהבעל קרי אסור לומר ברכות ודברי תורה עד שיטבול, מתקנת עזרא. ולכן הוא אינו יכול לברך אלא לאחר הטבילה. ומשום אותה טבילה, כבר תיקנו בכל הטבילות לברך לאחריהן.
אלא
תקיעת
שופר, מאי טעמא
הוא מברך לאחריה, ולא עובר לעשייתה?
וכי תימא,
לכן הוא מברך לאחריה
משום
דחיישינן
דילמא מיקלקלא
ה
תקיעה,
ולא יצא בה ידי חובתו, ונמצא מברך לבטלה?
אי הכי, אפילו שחיטה ומילה, נמי
יברך לאחריהן, דילמא יתקלקלו השחיטה והמילה?
ומשנינן:
אלא אמר רב חסדא
: לא כך אמרי בי רב. אלא
"חוץ מן הטבילה"
בלבד
איתמר
בי רב שמברכים לאחריה, מן הטעם האמור לעיל. אבל תקיעת שופר דינה ככל המצוות, שמברכים עליה עובר לעשייתה.
תניא נמי הכי,
שמברכים בטבילה לאחריה:
טבל ועלה
מן המים,
בעלייתו
הוא
אומר
"ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על
הטבילה"
.
שנינו במשנה: אור לארבעה עשר בודקין את החמץ
לאור הנר
.
והוינן בה:
מנא הני מילי
שהבדיקה צריכה להיות לאור הנר? ומשנינן:
אמר רב חסדא: למדנו
גזירה שוה
"מציאה"
מ"מציאה"
.
ו"מציאה"
מ"חיפוש"
.
ו"חיפוש"
מ"חיפוש"
.
ו"חיפוש"
מ"נרות"
.
ו"נרות"
מ"נר"
!
ומבארינן: למדנו
"מציאה"
האמורה בחמץ
מ"מציאה"
האמורה בגביע בנימין.
כתיב הכא
בחמץ [שמות יב יט]
"שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם"
.
וכתיב התם,
בגביע [בראשית מד יב]
"ויחפש בגדול החל ובקטן כלה, וימצא
הגביע באמתחת בנימין".
ומציאה
זו של הגביע, אנו למדים
מחיפוש דידיה,
מחיפוש האמור אצלו. כלומר, למדנו שמציאת הגביע היתה על ידי חיפוש. ושוב אנו למדים למציאה האמורה בחמץ שאף היא על ידי חיפוש.
וחיפוש
של הגביע למדנו
מ
חיפוש שנאמר בירושלים, שהוא ב
נרות
.
דכתיב
[צפניה א יב]
"בעת ההיא אחפש את ירושלים בנרות"
. כך גם חיפוש הגביע היה בנרות. וממילא גם חיפוש החמץ הוא על ידי נר.
ו"נרות"
למדנו
מ"נר", דכתיב
[משלי כ כז]
"נר ה' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן"
[ותיכף תבאר הגמרא מדוע צריך את הדרשה הזאת].
תנא דבי רבי ישמעאל: ליל י"ד בודקים את החמץ לאור הנר
. ו
אף על פי שאין ראיה
ממש
לדבר
זה שהבדיקה צריכה להיות לאור הנר [שהרי הלימוד הוא מפסוקים שנאמרו בנ"ך, "ודברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן"]. מכל מקום, יש
זכר לדבר
.
שנאמר
"שבעת ימים שאור לא ימצא"
.
ואומר
"ויחפש בגדול החל ובקטן כלה"
.
ואומר
"בעת ההיא אחפש את ירושלים בנרות
.
ואומר
"נר ה' נשמת אדם חופש
כל חדרי בטן".
ודנה הגמרא:
מאי
"ואומר"?
איזה צורך יש לנו ללמוד מדברי הכתוב "נר ה' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן"? והרי כבר למדנו מהפסוק "בעת ההיא אחפש את ירושלים בנרות" שחיפוש הוא בנרות?
ומשנינן: הכי קאמר:
וכי תימא,
אי אפשר ללמוד מ
האי
קרא ד
"בעת ההיא"
שדי לבדיקת חמץ באור מועט של נרות בלבד. כי
קולא הוא
, לפי שלגבי בדיקת ירושלים מעונותיה רצה הקדוש ברוך הוא להקל בדינה,
דקאמר רחמנא: לא בדיקנא לה
ב
עונות
ירושלים בנהורא דאבוקה, דנפיש נהורא טובא,
שאורה רב,
אלא
אבדקנה
בנהורא דשרגא,
לאור הנר,
דזוטר נהורא טפי,
שאורו מועט,
ד
על ידי כן, רק
עון רבה,
עוונות חמורים
משתכח
בה,
ו
אילו
עון זוטר לא משתכח
בה. מה שאין כן בדיקת חמץ, צריך דוקא לאור האבוקה. לכן מוסיפה הברייתא ואומרת,
תא שמע
מהפסוק של
"נר ה' נשמת אדם"
, שמשמע ממנו שבדיקת נר היא בדיקה מעולה, שהרי הפסוק אומר שהוא "חופש כל חדרי בטן". ואף בבדיקת חמץ די בבדיקה כזו.
תנו רבנן: אין בודקין
את החמץ
לא לאור החמה,
ולא לאור הלבנה, ולא לאור האבוקה, אלא לאור הנר
בלבד.