Pessachim 5b — o Talmud em português

שמע מינה מדרבי עקיבא,

שהוא מוכיח ש"ביום הראשון" היינו ערב יום טוב מכך שהבערה אסורה ביום טוב,

תלת,

שלשה דברים:

א.

שמע מינה: אין ביעור חמץ אלא שריפה,

וכדעת רבי יהודה לקמן [כא א], ולמדה מנותר. כי אם היה רבי עקיבא סובר כרבנן, שאפשר לבער חמץ בכל דרך שהיא, הרי אפשר לבער גם ביום טוב עצמו בדרך מותרת, כגון, על ידי השלכה לים או

להאכיל לכלבים, ומה הראיה ש"ביום הראשון" היינו ערב פסח. ב.

ושמע מינה: הבערה לחלק יצאת

.

שנחלקו תנאים במה שנאמר "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת". שהרי הבערה היא אב מלאכה, וכבר אמרה תורה "לא תעשה כל מלאכה", ומדוע היתה צריכה התורה לחזור ולכתוב איסור הבערה בפני עצמו?

רבי יוסי סובר, הבערה ללאו יצאת. דהיינו, התורה הוציאה את ההבערה משאר כל המלאכות, לומר, שאין בה חיוב סקילה כשאר המלאכות, אלא רק עונש מלקות על עבירת איסור לאו בלבד.

ורבי נתן סובר, הבערה לחלק יצאת. שלא תאמר, אדם שעשה בשוגג כמה אבות מלאכות בשבת בהעלם אחד [בשכחה אחת] לא יהא חייב אלא חטאת אחת, שהרי על המלאכות כולן נאמר רק לאו אחד וחיוב כרת אחד, לכן בא הכתוב ופירט איסור לאו מיוחד למלאכת הבערה, ללמד על כל המלאכות: כשם שהבערה חלוקה משאר מלאכות וחייבים עליה חטאת בפני עצמה, כך כל אבות המלאכות, חלוקים זה מזה, וחייבים חטאת על כל אב מלאכה בפני עצמו.

ומכך שרבי עקיבא קורא להבערה "אב מלאכה", מוכח שהוא סובר כרבי נתן, ולא כרבי יוסי הסובר שהבערה אינה אב מלאכה, אלא רק איסור לאו בלבד. ג.

ושמע מינה: לא אמרינן הואיל והותרה הבערה

ביום טוב

לצורך

אוכל נפש,

הותרה נמי שלא לצורך

אוכל נפש.

שנחלקו בזה בית שמאי ובית הלל במסכת ביצה [יב א]. לפי בית שמאי אין אומרים "מתוך", ורק מלאכת אוכל נפש מותרת ביום טוב. ובית הלל סוברים שכל המלאכות השייכות לאוכל נפש [כגון, הבערה והוצאה ושחיטה ואפיה ובישול] הותרו לגמרי ביום טוב, ואפילו שלא לצורך אוכל נפש, כי מתוך שהותרו לצורך, הותרו נמי שלא לצורך.

וכיון שרבי עקיבא סובר שהבערת חמץ אסורה ביום טוב, מוכח שהוא סובר כבית שמאי. כי לפי בית הלל מותר לשרוף חמץ ביום טוב, אף שאין בזה צורך אוכל נפש.

תנו רבנן

: זה שאמר הכתוב [שמות יב יט]

"שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם", מה תלמוד לומר?

והלא כבר נאמר

[שם יג ז]

"לא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור בכל גבולך"

, ובכלל "גבולך" גם בתים, ואם כן, למה נכתב שוב "לא ימצא בבתיכם"?

לפי, ש

אילו היה

נאמר

רק

"לא יראה לך שאור"

, הייתי אומר, כשם שאנו דורשים מזה שנאמר "לך", שרק חמץ

שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה

חמץ

של אחרים,

דהיינו, שמותר לישראל להחזיק בביתו חמץ של נכרי,

ושל גבוה,

חמץ שהקדישו לבדק הבית, שמותר לך להשהותו בגבולך, כך גם

יכול,

שנלמד מפסוק זה ש

יטמין

את החמץ שלו במקום שלא יראנו, ודיו בכך, שהרי נאמר "לא יראה".

ו

כן הייתי אומר ש

יקבל פקדונות

של חמץ

מן הנכרי,

ולא יעבור עליו משום שאינו שלו?

תלמוד לומר

"שבעת ימים שאור

לא ימצא"

. ללמד שאסור להטמין את החמץ, שהרי אף שהוא אינו נראה הרי הוא נמצא. וכמו כן נלמד מכאן שאסור לקבל פקדונות של חמץ מן הנכרי, שהרי בפסוק זה לא נאמר "לך" למעט של אחרים.

[ולהלן תבאר הגמרא את הסתירה בין הדרשות, אם למעט חמץ של אחרים או לא].

ועדיין,

אין לי

שיהא אסור לקבל חמץ בפקדון מן הנכרי

אלא בנכרי שלא כיבשתו

תחת ידך,

ואין

הוא

שרוי עמך בחצר

.

אבל

נכרי שכיבשתו

תחת ידך, שממונו כממונך, או אפילו נכרי שלא כיבשתו תחת ידך אלא שהוא

שרוי עמך בחצר, מנין

שאף על חמצו שהפקידו אצלך אתה עובר?

[ולקמן תשאל הגמרא שאיפכא מסתברא, שבאופן כזה כל שכן שעובר]?

תלמוד לומר

"לא ימצא בבתיכם"

. ולקמן יבואר.

ואם היה כתוב רק "שאור לא ימצא בבתיכם",

אין לי

שיהא אסור להשהות

אלא

חמץ

שבבתיכם,

מפני שהוא מצוי אצלו תמיד. אבל חמץ ש

בבורות

ו

בשיחין ובמערות

,

מנין

שאסור להשהותו?

תלמוד לומר

"לא יראה לך שאור

בכל גבולך"

, ואפילו אינו בבית.

ו

אף על פי שנאמרו שני הכתובים הללו,

עדיין אני אומר

, רק

בבתים

הוא

עובר משום

"בל יראה"

ו"בל ימצא"

ו

משום

"בל יטמין"

, שהרי הכתוב "לא ימצא", שממנו אנו למדים שאסור אפילו להטמין, נאמר רק "בבתיכם". וכמו כן רק בבתים עוברים ב

"בל יקבל פקדונות מן הנכרי"

, שגם זה נלמד מהפסוק של "שאור לא ימצא בבתיכם", משום שלא נאמר בו "לך".

אבל

בגבולין,

דהיינו, בבורות שיחין ומערות, אין איסור לקבל פקדונות מן הנכרי, שהרי בפסוק של "כל גבולך" נאמר "לך". ודרשינן מיניה, שרק חמץ

שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה

. וכן לא יהא אסור להטמין בגבולין, שהרי בגבולין נאמר "לא יראה", שמשמע רק חמץ הנראה לעין, ולא הטמון.

מנין ליתן את האמור של זה בזה,

שהחומרא שנאמרה בבתים תנהג גם בגבולין,

ושל זה בזה,

שהקולא שנאמרה בגבולין, שרק שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה, תנהג גם בבתים?

תלמוד לומר

"שאור שאור"

לגזירה שוה

.

נאמר

"שאור"

בבתים,

"שבעת ימים

שאור לא ימצא בבתיכם"

.

ונאמר

"שאור"

בגבולין,

"לא יראה לך שאור

בכל גבולך".

הרי אני דן:

מה שאור האמור בבתים, עובר

עליו

משום בל יראה, ובל ימצא, ובל יטמין, ובל יקבל פקדונות מן הנכרי

-

אף שאור האמור בגבולין, עובר

עליו

משום בל יראה, ובל ימצא, ובל יטמין, ובל יקבל פקדונות מן הנכרי

.

ומה שאור האמור בגבולין

דרשינן ביה, רק חמץ

שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה

בגבולך -

אף שאור האמור בבתים

, דוקא

שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה.

[וכאמור, תיכף תבאר הגמרא את הסתירה, שהברייתא נקטה את הדין של חמץ של אחרים, פעם לאיסור ופעם להיתר].

ומבארת הגמרא את דברי הברייתא:

אמר מר

: יכול יטמין ויקבל פקדונות מן הנכרי? תלמוד לומר "לא ימצא".

אין לי אלא בנכרי שלא כיבשתו ואין שרוי עמך בחצר

.

נכרי שכיבשתו ושרוי עמך בחצר, מנין?

תלמוד לומר

"לא ימצא

בבתיכם".

ותמהינן:

כלפי לייא

[להיכן נוטה דבר זה]!? שהרי איפכא מסתברא, שפקדון של נכרי הכבוש תחת ידך או השרוי עמך בחצר, יותר מסתבר לאסור, משום שהוא דומה יותר לחמץ שלך!?

ומתרצינן:

אמר אביי: איפוך

את דברי הברייתא, ויש לשנותה כך: אין לי שלא יקבל פקדונות מן הנכרי, אלא בנכרי שכיבשתו ושרוי עמך בחצר, לפי שהוא דומה לחמץ שלך, אבל נכרי שלא כיבשתו ואין הוא שרוי עמך בחצר, מנין שגם פקדונו אסור? תלמוד לומר "לא ימצא בבתיכם". ומכך שלא נאמר "לא תמצא" אלא "לא ימצא", משמע שלגמרי לא ימצא, אפילו לא של נכרי שלא כיבשתו ואינו שרוי עמך בחצר.

רבא אמר: לעולם לא תיפוך

את דברי הברייתא.

ו

הבבא הזאת

ארישא

של הברייתא

קאי

. דקתני, חמץ של נכרי מותר [באופן שיבואר לקמן בגמרא] משום שאנו דורשים מ"לא יראה לך שאור", כי רק חמץ

שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה

חמץ

של אחרים ושל גבוה

. ועל זה ממשיכה עתה הברייתא:

אין לי

שיהא מותר

אלא ב

חמץ של

נכרי שלא כיבשתו

תחת ידך,

ואין

הוא

שרוי עמך בחצר

. אבל חמץ של

נכרי שכיבשתו

ושרוי עמך בחצר,

שדומה לחמץ שלך,

מנין

שאף הוא מותר?

תלמוד לומר

"לא ימצא"

.

ותמהינן:

ו

הלא לדבריך,

האי תנא

של הברייתא

מיהדר אהיתרא,

הוא מבקש להוכיח שחמץ של נכרי שכיבשתו אף הוא מותר,

ו

אילו בסוף

נסיב לה קרא,

הוא מביא פסוק של "לא ימצא", שמשמע ממנו

לאיסורא!?

ומשנינן: הברייתא דורשת מכאן להיתרא,

משום שנאמר

"לך"

"לך"

תרי זימני.

פעמיים נאמר בתורה מיעוט "לך" אצל איסור ראיית שאור בגבולין, שמלבד "ולא יראה לך שאור בכל גבולך" האמור בסוף פרשת בא, נאמר עוד פעם בפרשת ראה [דברים טז ד] "ולא יראה לך שאור בכל גבולך שבעת ימים". וה"לך" השני, כיון ש"אינו ענין" ל"לא יראה", שהרי כבר נאמר בו "לך", תנהו ענין ל"לא ימצא", שכאילו נכתב "לא ימצא לך". ודרוש ממנו, שאפילו בחמץ המצוי אצלך, דהיינו, שהוא שייך לנכרי שכיבשתו ושרוי עמך, אין הוא אסור, כי רק שלך אי אתה מוצא, אבל אתה מוצא חמץ של אחרים.

אמר מר: יכול יטמין ויקבל פקדונות מן הנכרים?

תלמוד לומר

"לא ימצא"

.

והוינן בה:

הא אמרת רישא

"שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה"

, ואילו כאן אומרת הברייתא שאסור לקבל פקדונות מן הנכרים, למרות שהוא חמץ שאינו שלך?

ומשנינן:

לא קשיא: הא

דעובר על פקדון של נכרי, היינו היכא

דקביל עליה אחריות

על שמירת החמץ. שכיון שאחריותו עליך הרי הוא כשלך.

ואילו

הא

דקתני "אבל אתה רואה של אחרים", היינו ב

דלא קביל עליה אחריות

על החמץ.

כי הא דאמר להו רבא לבני

עירו [ששמה]

מחוזא: בעירו

[בערו] קודם הפסח

חמירא דבני חילא

את החמץ של אנשי הצבא הנכרים שחנו בעיר,

מבתייכו,

ומסרו אותו לאנשי העיר, והטילו עליהם את טורח תיקון והכנת מזונותיהם, כדי שלא תעברו עליו ב"בל ימצא", על אף שהוא אינו שלכם.

כיון דאילו מיגנב

החמץ

ואילו מיתביד

[נאבד],

ברשותייכו

באחריותכם

קאי, ובעיתו לשלומי,

ותתחייבו לשלמו לאנשי הצבא, לכן

כדילכון דמי,

הרי הוא כאילו שלכם,

ואסור

, ועוברים אתם עליו ב"בל ימצא".

קיימא לן, הגונב הקדש מבית הבעלים פטור מלשלם כפל, משום שנאמר "ישלם שנים לרעהו" - ולא להקדש. ורבי שמעון סובר, שאם גנב בהמת קדשים שחייבים באחריותם, דהיינו, שהבעלים היו חייבים להביא קרבן אחר אילו היתה מתה או נגנבת הבהמה הזו [כגון, שהבעלים נדרו ואמרו "הרי עלי עולה"], חייב הגנב בכפל למקדיש. משום שבהמה זו, אף שהיא אינה ממונו ממש, כיון שהיא "גורמת לו לממון", שלא יתחייב בבהמה אחרת תחתיה, הרי שדבר הגורם לממון כממון דמי, וכאילו שלו הוא, וקרינן ביה "לרעהו".

והוינן בה:

הניחא למאן דאמר

[רבי שמעון]

"דבר הגורם לממון כממון דמי"

, ניחא שעוברים על חמץ שחייבים באחריותו, שהרי הוא "גורם לממון" אצל הנפקד, שאם היה נאבד היה צריך לשלם תמורתו, ולכן הוא נחשב כשלו.

אלא למאן דאמר

[תנא קמא של רבי שמעון] דבר הגורם לממון

לאו כממון דמי

-

מאי איכא למימר?

הרי החמץ אינו שלו, ומדוע הוא עובר עליו?

ומשנינן:

שאני הכא, דאמר

קרא

"לא ימצא"

, לרבות חמץ שחייב באחריותו, אף שאינו שלו.

איכא דאמרי

איפכא:

הניחא למאן דאמר

"דבר הגורם לממון לאו כממון דמי"

,