Versão em texto deste daf: original e tradução
Pessachim 5a — o Talmud em português
Pessachim 5a do Talmud Babilônico: tsurat ha-daf com Rashi e Tossafot, tradução e notas. Leia online, de graça.
Texto original — Pessachim 5a
דהא איתקש השבתת שאור לאכילת חמץ.
מהיקש אנו למדים שזמן השבתת שאור שנאמר בפסוק של "שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם" הוא משעה שאסור לאכול חמץ.
ואכילת חמץ
הוקשה
לאכילת מצה
שזמן איסור אכילת חמץ הוא משעה שחייבים באכילת מצה.
ומבארת הגמרא:
השבתת שאור
הוקשה
לאכילת חמץ, דכתיב
"שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם, כי כל אוכל מחמצת ונכרתה
הנפש ההיא מישראל מיום הראשון עד יום השביעי".
ואכילת חמץ
הוקשה
לאכילת מצה, דכתיב
[שם כ]
"כל מחמצת לא תאכלו בכל מושבותיכם תאכלו מצות"
.
ו
זמן אכילת מצה הוא בליל חמשה עשר, ד
כתיב ביה במצה
[שם יח] "בראשון בארבעה עשר יום לחדש
בערב תאכלו
מצות"
. אם כן, זמן איסור אכילת חמץ וזמן השבתת שאור אף הם מבערב. ובהכרח ש"ביום הראשון" אינו בא לרבות ליל חמשה עשר, אלא את יום הארבעה עשר לביעור חמץ.
ומקשינן:
ואימא,
בא הכתוב
לרבות
אפילו
ליל י"ד לביעור
. ומנלן שזמן הביעור הוא רק משש שעות ולמעלה ביום ארבעה עשר?
ומשנינן:
"ביום
הראשון"
כתיב
, ומשמע רק מביום, ולא מהלילה.
ועדיין מקשינן:
ואימא מצפרא
מבקר יום ארבעה עשר יתחייב להשבית את החמץ, ולא רק מחצות היום?
ומשנינן:
"אך"
-
חלק.
דהיינו, "אך ביום הראשון" כתיב, וכל "אכין" ו"רקין" שבתורה מיעוטים הם, ובא הכתוב לומר שרק מקצת יום ארבעה עשר אסור בחמץ ומקצתו מותר. ולכן, יש לנו לחלק את יום ארבעה עשר, שחציו מותר, ורק מחציו השני ואילך הוא אסור.
דבי רבי ישמעאל תנא: מצינו י"ד
בניסן
שנקרא
"ראשון", שנאמר
"בראשון בארבעה עשר יום לחדש
בערב תאכלו מצות". ולכן, גם "ביום הראשון תשביתו" אפשר לפרשו על ארבעה עשר בניסן.
רב נחמן בר יצחק אמר
: גם בלא סתירת המקראות דלעיל, הרי שעצם משמעות הכתוב "ביום הראשון" -
ראשון דמיעקרא משמע
, היום שהוא קודם לכל שבעת הימים שנאמרו באותו פסוק. שכיון שנאמר "שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם אך ביום הראשון תשביתו", משמע ראשון שהוא קודם לשבעת הימים.
ומצינו "ראשון" שמשמעותו "קודם". כ
דאמר קרא
[איוב טו ז]
"הראשון אדם תולד"
, שפירושו: האם קודם לאדם הראשון נולדת!? ומקשינן:
אלא מעתה,
הא דכתיב בלולב [ויקרא כג מ]
"ולקחתם לכם ביום הראשון
פרי עץ הדר", האם
הכי נמי
נימא
"ראשון"
דמיעקרא משמע
, היום שקודם לשבעת ימי החג, [שנאמרו בפסוק שלפני כן "אך בחמשה עשר יום לחדש השביעי ... תחגו את חג ה' שבעת ימים"]!? והרי ודאי שאין נוטלין לולב לפני היום הראשון של החג.
ומשנינן:
שאני התם, דכתיב
בסוף הפסוק
ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים"
. ודרשינן,
מה שביעי
של שבעת ימים אלו הוא
שביעי לחג, אף ראשון
הוא
ראשון לחג
.
ומקשינן:
הכי נמי
בחמץ
כתיב
"אך ביום הראשון תשביתו"
, ולפני כן באותו פסוק נאמר
"שבעת ימים מצות תאכלו"
. ונדרוש גם כאן, כמו שהשביעי היינו שביעי לאכילת מצה, כך גם הראשון היינו ראשון לאכילת מצה, שהוא יום חמשה עשר?
ומשנינן:
אם כן, נכתוב קרא
"אך ביום
ראשון
תשביתו". האות ה"א ד
"הראשון"
למה לי?
אלא,
שמע מינה
, בא הכתוב
ל
רבות יום ארבעה עשר,
כדאמרן
.
ושוב מקשינן:
אי הכי, התם,
בלולב,
נמי
תקשה, ה"א ד
"הראשון"
למה לי?
ותו
קשיא:
התם,
בחג הסוכות
דכתיב
"אך בחמשה עשר יום לחדש השביעי ... תחגו את חג ה' שבעת ימים,
ביום הראשון שבתון וביום השמיני שבתון"
.
אימר
"ראשון"
דמעיקרא משמע
, שיהא חייב בשביתה ביום שקודם לשבעת ימי החג, ולא ביום הראשון של החג?
ומשנינן:
שאני התם, דאמר קרא
"וביום השמיני שבתון"
. ודרשינן
מה
"שמיני"
הוא
שמיני דחג
[ש"וביום השמיני" עולה על "שבעת ימים" ולא על "וביום הראשון"],
אף ראשון
הוא
ראשון דחג
.
ועדיין מקשינן: ה"א ד
"הראשון"
שבחג הסוכות,
למה לי?
ומשנינן: הה"א בא
למעוטי חולו של מועד,
לומר שאין חייבים בו בשביתה.
ותמהינן: הרי
חולו של מועד
לא צריך מיעוט, שהרי
מ
כך שנאמר "שבתון" רק ב
ראשון ושמיני, נפקא
לן שבשאר ימי החג אין בהם מצות שבתון?
ומשנינן: בכל זאת
איצטריך
מיעוט מיוחד לחול המועד משבתון. כי
סלקא דעתך אמינא, הואיל דכתב רחמנא
"וביום השמיני
שבתון", הוה אמינא כי האות
וי"ו
ד"וביום"
מוסיף על ענין ראשון,
על הימים הקודמים,
דאפילו בחולו של מועד
חייבים בשבתון.
לכן
קא משמע לן
האות ה"א ד"הראשון" למעט חול המועד משבתון.
ומקשינן:
ולא לכתוב רחמנא, לא
הריבוי של
וי"ו
ד"וביום השמיני".
ו
שוב
לא
יצטרך לכתוב
ה"א
ד"הראשון" כדי למעט חול המועד. וממילא נדע שחיוב השבתון הוא רק ביום הראשון וביום השמיני?
ותו
קשיא:
התם,
בפסח,
דכתיב
[ויקרא כג ו] "שבעת ימים מצות תאכלו.
ביום הראשון מקרא קדש יהיה לכם
, כל מלאכת עבודה לא תעשו", האם גם שם נאמר
"ראשון"
דמיעקרא משמע,
שיהיה יום י"ד אסור במלאכה!?
ומשנינן:
אלא,
לא קשיא, כי
הני שלשה
"ראשון"
שנאמרו בלולב וסוכות ופסח, "הראשון" האמור בהם אינו כפשוטו, אלא הוא "שם דבר", שכולם נקראים "ראשון"
\- ו
מיבעי ליה לכדתני דבי רבי ישמעאל
.
דתנא דבי רבי ישמעאל: בשכר שלשה
אלה שנקראים
"ראשון", זכו
ישראל
לשלשה
"ראשון"
אחרים -
א. זכו
להכרית זרעו של עשיו
. ב. ו
לבנין בית המקדש
. ג.
ולשמו של משיח,
שכולם נקראים "ראשון" -
להכרית זרעו של עשיו
שנקרא "ראשון",
דכתיב
[בראשית כה כה]
"ויצא הראשון אדמוני כולו כאדרת שער"
.
ולבנין בית המקדש
שנקרא "ראשון",
דכתיב
[ירמיה יז יב]
"כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו"
.
ולשמו של משיח
שנקרא "ראשון" -
דכתיב
[ישעיה מא כז]
"ראשון לציון הנה
הנם"
.
רבא אמר: מהכא
אנו למדים ש"אך ביום הראשון תשביתו" היינו בחצות היום של ערב פסח. דכתיב [שמות לד כה]
"לא תשחט על חמץ דם זבחי"
. וביאור הכתוב:
לא תשחט
את
הפסח, ועדיין חמץ קיים
. וזמן שחיטת הפסח הוא בערב פסח בין הערביים, דהיינו, מתחילת השעה השביעית, שמאז נוטה השמש לצד מערב לערוב. וגילתה התורה בכך, שזמן השבתת החמץ הוא משש שעות ולמעלה.
ומקשינן:
ואימא,
הזהירה התורה ל
כל חד וחד כי שחיט,
שיבער את החמץ מעט לפני שהוא שוחט את פסחו, כדי שלא יהא חמצו קיים בזמן שהוא שוחט את הפסח. ואם הוא שוחט רק בשעה התשיעית, יכול להשהות את החמץ עד אז. ומנלן שהחמץ נאסר לכולם משש שעות ולמעלה? ומשנינן:
זמן שחיטה אמר רחמנא.
התורה אסרה בזמן הראוי לשחיטת הפסח, ולא בשעה שכל אחד שוחט בפועל את פסחו. שהואיל והתורה באה לקבוע זמן לביעור חמץ, ואיסור חמץ הוא שוה לכל, מסתבר שלא באה לחלק לכל אחד זמן שונה, אלא לקבוע זמן אחד לכולם.
תניא נמי הכי,
ראיה לרבא, מדברי רבי ישמעאל בברייתא: נאמר
"אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם"
-
מערב יום טוב
ציוה הכתוב להשביתו!
או אינו
כך,
אלא
כוונת הכתוב שישבית החמץ
ביום טוב עצמו?
תלמוד לומר
"לא תשחט על חמץ דם זבחי"
.
לא תשחט את הפסח ועדיין
ה
חמץ קיים.
מלמד הכתוב שצריך להשבית את החמץ בערב פסח לאחר השעה ששית,
דברי רבי ישמעאל
.
רבי עקיבא אומר: אינו צריך
ללמוד זאת מ"לא תשחט על חמץ דם זבחי". אלא מעצמו הוא מוכח. ש
הרי הוא אומר
"אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם"
, ו"השבתה" היא שריפה.
וכתיב
ביום טוב
"כל מלאכה לא יעשה בהם"
. ולכן, אי אפשר לומר שהכתוב מדבר ביום טוב עצמו, שישרוף בו את החמץ,
ו
הרי
מצינו להבערה שהיא אב מלאכה,
והיא אסורה ביום טוב שלא לצורך אוכל נפש. ובהכרח צריך לפרש ש"ביום הראשון תשביתו" היינו ערב פסח.
רבי יוסי אומר: אינו צריך
ללמוד זאת מהראיה של מלאכת הבערה, אלא מעצם מצות ההשבתה. ש
הרי הוא אומר
"אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם"
. ועל כרחך ש"ביום הראשון" היינו
מערב יום טוב
.
או אינו אלא ביום טוב?
תלמוד לומר
"אך ביום הראשון". ודרשינן מ
"אך"
-
חלק,
שיש לחלק את היום, שמקצתו מותר בשהיית חמץ ומקצתו אסור.
ומדייקת הגמרא:
ואי
"ביום הראשון" היינו
ביום טוב עצמו, מי שרי
להשהות את החמץ במקצת ממנו!?
הא איתקש השבתת שאור לאכילת חמץ, ואכילת חמץ לאכילת מצה
, וזמן אכילת מצה הוא בתחילת ליל ט"ו, ואם כן, גם זמן איסור אכילת חמץ וזמן השבתת שאור הוא מאז, ואם כן, איך מתקיים "אך", שבחלק מיום הראשון מותר להשהות חמץ?
אלא בהכרח ש"ביום הראשון" היינו מערב יום טוב, שמקצתו מותר בשהיית חמץ, ורק מחצות מצוה להשביתו.
אמר רבא
: