Pessachim 27b — o Talmud em português

ותמהינן:

מכלל, דרבנן דפליגי עליה

דרבי,

שרו אפילו כשאבוקה כנגדו!

משום דסבירי להו, דאין השלהבת באה מהעץ בעודו בעין, אלא מהמשהו שכבר נשרף ופקע איסורו [תוספות].

ואם כן,

אלא עצים דאיסורא

דאסורים בהנאה,

לרבנן, היכי משכחת להו?

והרי לעולם הנאת ההסקה מותרת.

אמר רב אמי בר חמא

: משכחת להו

בשרשיפא

[כסא]! שאם התקין כסא או הדום לרגליו מעצים האסורים בהנאה, אסור אותו כסא בישיבה. שהרי הוא נהנה מהעצים בעודם בעין.

בעא מיניה רמי בר חמא מרב חסדא: תנור שהסיקו בעצי הקדש, ואפה בו

בהיסק זה

את הפת

, מהו?

לרבי, הפת ודאי אסורה, שהרי יש שבח עצי הקדש בפת. אבל

לרבנן דשרי בקמייתא

[בקליפי ערלה] את הפת, ולית להו "יש שבח עצים בפת",

מאי

דינא בעצי הקדש?

אמר ליה

רב חסדא: אף לרבנן

הפת אסורה

. וחמור דין ההקדש משאר איסורי הנאה. ותמה עליו רמי בר חמא:

ומה בין

פת

זו

שנאפתה בעצי הקדש,

ל

פת שנאפתה בעצי

ערלה?

אמר רבא: הכי השתא!

הא ודאי הקדש חמיר טפי. שהרי

ערלה בטילה ב

תערובת של

מאתיים

חלקים של היתר כנגדה. אבל

הקדש, אפילו באלף

חלקי חולין כנגדו

לא בטיל

.

אלא אמר רבא: אי קשיא ליה

לרמי בר חמא על דברי רב חסדא שאסר את הפת,

הא קשיא

ליה:

והלא מעל המסיק

בעצי ההקדש, ונתחייב בחיובי מעילה משעה שנטלן להסיק בהם.

וכל היכא דמעל המסיק, נפקי להו

העצים

לחולין

.

וכדתנן: אין מועל אחר מועל אלא בבהמת קרבן וכלי שרת בלבד. שכל הקדש שאינו קדוש קדושת הגוף אלא קדושת דמים בלבד, המועל הראשון הוציאו לחולין, ושוב אין מועלין בו.

וכיון שיצאו העצים לחולין מיד כשמעל בהם המסיק, איך יאסרו לאחר מכן את הפת שנאפית בהם?

אמר רב פפא: הכא בעצי שלמים עסקינן

. שהתפיס בעצים קדושת דמים, להביא מדמיהם שלמים. ואין דין מעילה בשלמים, משום דקדשים קלים נינהו, ולא קרינן בהו "קדשי ה'". מיהו, איסור הנאה ודאי יש בהם. וכן הוא דין העצים שנתפסו בקדושת דמי שלמים, דאיסור יש בהם, אבל אין בהם דין מעילה.

ופשיט ליה רב חסדא, דאין העצים מתחללים על ידי המסיק, משום דלא מעל.

ואליבא דרבי יהודה דאמר: הקדש, ב

מעילת

שוגג

הוא

מתחלל.

אבל

ב

מעילת

מזיד אינו מתחלל!

במזיד, מאי טעמא לא

מתחלל? -

כיון דלאו בר מעילה הוא

[שהרי אין חיוב קרבן מעילה במזיד, אלא בשוגג]. הלכך

לא נפיק לחולין

במעילת מזיד.

ולפי זה, המועל בקדושת

שלמים נמי

-

כיון דלאו בר מעילה נינהו

[דהרי לא קרינן בהו "קדשי ה'"],

לא נפקא לחולין

כשמעלו בהם.

ומקשינן:

ו

כי

כל היכא דמעל המסיק, נפקי

העצים

לחולין?

והא תניא: כל

איסורי ההנאה

הנשרפין, אפרן מותר

בהנאה.

חוץ מעצי אשירה!

וילפינן כן, מדכתיב בעבודה זרה "לא ידבק בידך מאומה מן החרם".

ואפר הקדש לעולם אסור

.

[ודוקא בהקדש הוא אסור לעולם. אבל עצי אשירה, אם שרפם העכו"ם, הרי הם מותרים. משום שהעכו"ם יכול לבטל את העבודה זרה ].

ואי כדקא אמרת, דעל ידי מעילה נפק לחולין, הרי נתחללו העצים משעה שנטלום לשורפן, ואמאי אפרן אסור?

אמר רמי בר חמא

: הכא במאי עסקינן,

כגון

שלא מעלו בהם אלא

שנפלה דליקה מאיליה בעצי ההקדש. דליכא איניש דנמעול

בהו.

רב שמעיה אמר

: הכא במאי עסקינן,

באותן

[באותו אפר]

שטעונין גניזה!

והיינו אפר של תרומת הדשן. שלא היתה מעילה בשריפתו, אלא נשרף על גבי המזבח כמצותו.

ואסור להנות בו, כד

תניא

: כתיב בדשן, "ושמו אצל המזבח".

ודרשינן:

"ושמו"

-

בנחת.

"ושמו"

-

כולו.

"ושמו"

-

שלא יפזר

אותו, אלא יניחו צבור. "ושמו" - שלא יהנה ממנו.

שנינו במשנה:

רבי יהודה אומר: אין ביעור

חמץ אלא שריפה!

תניא: אמר רבי יהודה: אין ביעור חמץ אלא שריפה

.

והדין נותן

כן. שקל וחומר הוא מהנותר מבשר הקדשים .

ומה נותר, שאינו ב"בל יראה"

ו

ב

"בל ימצא"

, ואפילו הכי הוא

טעון שריפה

כדכתיב "והנותר מבשר הזבח, ביום השלישי באש ישרף" -

חמץ, שישנו ב"בל יראה"

ו"בל ימצא", לא כל שכן ש

הוא

טעון שריפה!

אמרו לו

חכמים:

כל דין

קל וחומר,

שאתה דן בתחלתו להחמיר

על הדבר החמור וליתן בו חומר אחר,

וסופו

של דין זה

להקל, אינו דין

.

שהרי החומר שאתה מוסיף עליו גורם לבסוף להקל בו.

ואף כאן, אם אתה מצריכו בדוקא שריפה, סופו שבא לידי קולא.

שהרי

אם לא מצא עצים

לשורפו,

יהא יושב ובטל

, ולא יבערנו בדבר אחר.

אבל לולא הקל וחומר, לא היתה מתבטלת מצות ביעורו. לפי

שהתורה אמרה "תשביתו שאור מבתיכם"

. דמשמע - תבערנו

בכל דבר שאתה יכול להשביתו!

ואם אין לו עצים, יבערו על ידי פירור וזריה לרוח, וכדומה.

[ואף על גב דאמרינן לעיל [יב ב], דאף לרבי יהודה, בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר, אכתי אתי לידי קולא. וכגון במי שרוצה לצאת בשיירה תוך ל' יום שקודם הפסח. שכבר חלה עליו חובת ביעור. ואם אין לו עצים, לרבנן ישבית את חמצו בכל דבר. ואילו לרבי יהודה, יהיה יושב ובטל, ולא יבערנו ].

חזר רבי יהודה

מחמת תשובה זו,

ו

לא דן דין זה בקל וחומר. אלא

דנו בדין אחר

של בנין אב [מה מצינו]. וכיון דלאו קל וחומר הוא, לא אכפת לן בכך שסופו להקל. שהרי גזירת הכתוב היא. ויש לנו להשוות חמץ לנותר בין קולא ובין לחומרא.

וכך דן: הרי

נותר אסור באכילה, ו

אף

חמץ אסור באכילה. מה נותר בשריפה, אף חמץ בשריפה!

אמרו לו

חכמים:

נבילה תוכיח,

שאף

ש

היא

אסורה באכילה, אינה טעונה שריפה

. ואף חמץ אינו טעון שריפה.

אמר להן

רבי יהודה:

הפרש

יש בין נבילה לנותר וחמץ.

שהרי

נותר אסור באכילה ובהנאה. ו

כן

חמץ אסור באכילה ובהנאה

. ושפיר ילפינן ליה מנותר:

מה נותר בשריפה, אף חמץ בשריפה

.

מה שאין כן נבילה, שאינה אסורה אלא באכילה בלבד, אבל מותרת היא בהנאה.

אמרו לו

חכמים:

שור הנסקל יוכיח,

שאף

ש

הוא

אסור באכילה ובהנאה, אינו טעון שריפה

. ואף בחמץ נימא כן.

אמר להן: הפרש

יש בין חמץ ונותר לשור הנסקל.

שה

נותר אסור בהנאה ובאכילה, וענוש כרת

על אכילתו.

ו

אף

חמץ אסור באכילה ובהנאה, וענוש כרת

על אכילתו. הלכך ילפינן להו מהדדי.

מה

מצינו ב

נותר

שהוא

בשריפה, אף חמץ

הוא

בשריפה.

מה שאין כן שור הנסקל, שאין ענוש כרת על אכילתו.

אמרו לו

חכמים:

חלבו של שור הנסקל יוכיח, ש

הוא

אסור באכילה ובהנאה

[משום איסור שור הנסקל],

ו

אף

ענוש כרת

על אכילתו [משום איסור חלב].

ו

אפילו הכי

אין

הוא

טעון שריפה

. והכי נמי נימא בחמץ.