Versão em texto deste daf: original e tradução
Pessachim 27a — o Talmud em português
Pessachim 27a do Talmud Babilônico: tsurat ha-daf com Rashi e Tossafot, tradução e notas. Leia online, de graça.
Texto original — Pessachim 27a
וחכמים אומרים: בין שנפל
לתוכה
איסור לכתחלה, ובין שנפל איסור לבסוף, לעולם
שאור התרומה
אינו אוסר,
עד שיהא בו
לבדו
כדי להחמיץ
!
ואמר אביי
: הא דאמר רבי אליעזר "אחר אחרון אני בא", ואם נפל ההיתר לבסוף מותרת,
לא שנו
כן,
אלא
ב
שקדם וסילק את
שאור
האיסור
שנפל בתחלה, ואחר שסילקו נפל לתוכה שאור החולין! שמאחר וסילקו קודם שהחמיצה העיסה, אין החימוץ מיוחס אליו כלל. ושאור ההיתר הוא זה שחימץ לבדו את העיסה. ואף על גב שמבלעדי פעולת שאור האיסור בתחלה לא היה שאור ההיתר יכול לגמור את החימוץ, מכל מקום, כיון שבשעת החימוץ כבר בטל האיסור והלך לו, שוב אין הוא חוזר ונעור.
אבל
אם
לא קדם וסילק את
שאור
האיסור
מהעיסה עד שנפל לתוכה גם שאור ההיתר, ונגמר החימוץ על ידי שניהם יחד,
אסור
ה העיסה כתרומה.
ואף שלא נתחמצה העיסה מחמת האיסור בלבד, אלא גם שאור האיסור וגם שאור ההיתר גרמו את חימוצה, הרי היא אסורה.
אלמא
סבר רבי אליעזר, כל ש
זה וזה גורם
, נמי
אסור
.
ורבנן סבירי להו, זה וזה גורם מותר!
והכי נמי פליגי בתנור חדש שהסיקו בקליפי ערלה. והא דקתני "יותץ", כרבי אליעזר היא. דלדידיה, כל פת שיאפו בו תיאסר, אף אם יסיקוהו בהיסק חדש של היתר. שהרי גם היסק האיסור שגמר את התנור, גורם לפת שתיאפה. וזה וזה גורם אסור .
והא דקתני "יוצן", כרבנן היא. וכיון שאין היסק האיסור לבדו גורם את הפת, אלא בצירוף היסק עצי ההיתר דהשתא, הרי היא מותרת. דזה וזה גורם מותר. הלכך לא יותץ התנור.
[ומה שצריך לצננו, אין זה אלא דין לכתחלה. דכל שזה וזה גורם, מותר רק בדיעבד. וכיון שבצינון אינו מפסיד את גוף התנור, אלא את החום שנוצר מאיסור ההנאה, לכך צריך צינון.
תוספות
].
ותמהינן:
וממאי דטעמא דרבי אליעזר כאביי
, ודוקא בשקדם וסילק את האיסור התיר רבי אליעזר?
דלמא טעמא דרבי אליעזר
הוא כדמשמע מסתימת דבריו,
משום
ד
"אחר אחרון אני בא"
! דלעולם זה וזה גורם מותר. ואם נפל האיסור מתחלה, לעולם העיסה מותרת.
לא שנא קדם וסילק את האיסור, לא שנא לא קדם וסילק את האיסור
. ולא אסר רבי אליעזר אלא כשנפל האיסור לבסוף. משום דאזלינן בתר גמר המעשה. וכיון שנגמר החימוץ על ידי האיסור, העיסה אסורה.
אבל
אם נפלו שניהם
בבת אחת, הכי נמי דשרי.
ומשנינן:
אלא
מ
רבי אליעזר דעצי אשירה
שמעינן דאית ליה, "זה וזה גורם אסור".
דתנן: נטל הימנה
[מהאשירה]
עצים
, הרי הם
אסורין בהנאה!
שהעבודה זרה אסורה בהנאה, כדכתיב "לא ידבק בידך מאומה מן החרם".
ואם
הסיק בהן
[בעצי האשירה]
את התנור
אם הוא
חדש, יותץ
. ואם הוא תנור
ישן
שכבר נצרף ונגמרה מלאכתו,
יוצן!
ולא יאפה בו פת כל זמן שלא נצטנן מהיסק האיסור.
אפה בו את הפת, אסורין בהנאה!
ואם נת
ערבה
אותה פת
ב
פיתים
אחרות
, כולן אסורות.
ו
אם נתערבה פת מאותן פיתים
אחרות
שנאסרו מחמת התערובת,
ב
פיתים
אחרות
,
כולן אסורין
בהנאה! שעבודה זרה לא בטילה ברוב, ואפילו באחד מאלף. והרי היא אוסרת את תערובתה, ואת תערובת תערובתה.
רבי אליעזר אומר: יוליך הנאה
בלבד
לים המלח!
שצריך לאבד את הדמים שהרויח בכך שהסיק באשירה. וישליך את דמי אותם עצים לים המלח , כדי שלא יהנה מדמי עבודה זרה. אבל הפת עצמה לא נאסרה. שהרי אין היא ממש חפצא דעבודה זרה, אלא שיש שבח עצים בפת. ואין גורם האיסור נחשב אלא כתערובת עבודה זרה בלבד. [רש"י, על פי הר"ן שם].
אמרו לו
חכמים:
אין פדיון לעבודה זרה!
ואף לפת שנאסרה מחמת שבח עצי האשירה לא מהני פדיון. ולא סגי בכך שיאבד את דמי ההנאה, אלא לעולם היא נשארת באיסורה, ואוסרת אף את תערובתה.
מכל מקום, שמעינן מדברי רבי אליעזר, דכל זמן שלא הוליך את דמי ההנאה לים המלח, מודה הוא לדברי תנא קמא, דתנור חדש שהסיקו באשירה יותץ, וישן יוצן. וכן הפת אסורה. אלמא, אית ליה "זה וזה גורם אסור". ואף ברייתא דקליפי ערלה דקתני בה "חדש יותץ", אזלא כוותיה.
[והוא הדין, דהוי מצינו לאוקמא לברייתא דקליפי ערלה, כתנא קמא דרבי אליעזר. דהא אמר להדיא, "חדש יותץ". אלא משום דלא ידעינן מיהו אותו תנא, ניחא לן לאוקמוה כרבי אליעזר. ובאמת כונת הגמרא לרבי אליעזר ובר פלוגתיה] .
וברייתא דקתני "בין חדש ובין ישן יוצן", אזלא כרבנן [דקליפי ערלה], דאית להו דאף הפת שנאפית בהיסק איסור מותרת. ולית להו כלל שבח עצים בפת. ואפילו היכא דאיכא רק גורם אחד דאיסור. וכל שכן בתנור חדש, שאינו ניתץ. שהרי אינו נאכל בעצמו, אלא הפת שנאפית בו. ובפת הרי איכא שני גורמים. גורם אחד של איסור וגורם אחד של היתר, כמבואר לעיל.
ושוב דחינן:
אימור,
הא
דשמעת ליה לרבי אליעזר
ד"זה וזה גורם אסור", לא שמעת כן אלא
בעבודה זרה
. ודלמא דוקא התם אמר כן. משום
ד
עבודה זרה
חמיר איסורה.
אבל
בשאר איסורין שבתורה, מי שמעת ליה
לרבי אליעזר דאמר כן?
ומשנינן: בהכרח דאמר כן רבי אליעזר אף בכל איסורין שבתורה. שהרי אם תאמר שדוקא בעבדוה זרה אית ליה הכי,
אלא אם כן אמאן תרמייה
[כמי תעמיד] את הברייתא דקליפי ערלה? והרי לא מצינו מי שיאמר "זה וזה גורם אסור" מלבד רבי אליעזר שאמר כן באשירה. ומאחר שמצינו לההיא ברייתא שאמרה כן בשאר איסורין, על כרחנו יש לנו להעמידה בשיטתו, ולומר שלא חילק בין עבודה זרה לשאר איסורים.
ועוד
משנינן:
הא תניא בהדיא: וכן היה רבי אליעזר אוסר
בזה וזה גורם,
בכל איסורין שבתורה!
אמר אביי: אם תמצא לומר
, דרבי שאסר בסיפא דברייתא את הפת שנאפית בקליפי ערלה, אית ליה נמי ד
"זה וזה גורם אסור"
, והוא זה ששנה ברישא "חדש יותץ", הרי
רבי היינו רבי אליעזר.
ואם תמצי לומר
דסבר רבי
"זה וזה גורם מותר"
, ולית ליה "חדש יותץ",
ו
לא אסר אלא
הכא
, בפת שנאפית בהיסק האיסור,
משום דיש שבח עצים בפת הוא
, וליכא אלא חד גורם דאיסורא - מיהו
הני קערות וכוסות וצלוחיות
של חרס שצרפן על ידי היסק עצי איסור,
אסירי
אף לרבי. ד
כי פליגי
רבי ורבי אליעזר,
בתנור
וב
קדירה
פליגי. ד
למאן דאמר
[רבי אליעזר]
זה וזה גורם אסור
, אף הם
אסור
ים. ואף שאין הן עצמם נאכלים, מיהו הפת והתבשיל שמתבשלים בהם נגרמים מחמתם. ואף דאיכא בהו נמי גורם דהיתרא, דהיינו היסק ההיתר, הריהם נאסרים. ו
למאן דאמר
[רבי]
"זה וזה גורם מותר", שרי
לאפות ולבשל בהם. שהרי אין הוא נהנה בגוף התנור והקדירה, אלא בפת ובתבשיל המתבשלים בהם. והם מותרים משום דאיכא בהו גם גורם דהיתרא.
אבל קערות כוסות וצלוחיות שנגמרו על ידי האיסור, ויש בהם שבח עצים, אסורין בהשתמשות. משום שגופו נהנה מהם עצמם כשמשתמש בהם. ובהם עצמם ליכא אלא גורם אחד דאיסורא, בלא גורם שני דהיתרא.
איכא דאמרי: אפילו למאן דאמר
"זה וזה גורם מותר"
, דוקא תנור מותר. משום שאין בו עצמו שום הנאה בלא היסק עצי ההיתר. ונמצא דההנאה באה על ידי שני הגורמים כאחד. אבל
קדירה
שנצרפה על ידי עצי איסור,
אסורה
. שהרי נהנה בה אף בלא גורם שני דהיסק ההיתר.
דהא קבלה בישולא מקמיה דניתן
תחתיה
עצים דהיתרא
! שעצם מה שהיא מחזיקה את התבשיל חשוב כהנאה. נמצא שנהנה על ידי גורם האיסור לבד .
אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל
: תני הכי בברייתא דלעיל:
תנור שהסיקו בקליפי ערלה או בקשין של כלאי הכרם, חדש יותץ, ישן יוצן!
אפה בו את הפת
-
רבי אומר הפת מותרת!
וחכמים אומרים: הפת אסורה!
שהפך שמואל את שיטות רבי וחכמים.
ומקשינן:
והתניא
בברייתא
איפכא!
שרבי הוא האוסר, וחכמים מתירים.
ומשנינן:
שמואל, איפכא תני לה
לההיא ברייתא.
ואי בעית אימא
: שמואל נמי שנה את הברייתא כמו שהיא כתובה לפנינו. אלא שבכונה החליף את השיטות. משום ד
בעלמא קסבר שמואל,
"הלכה כרבי מחבירו".
אבל
לא מחביריו.
והיכא דפליגי רבי על רבים, אין הלכה כמותו.
ובהא
פלוגתא סבר שמואל, דהלכה כרבי
אפילו מחביריו
. וקאסר את הפת, משום דיש שבח עצים בפת.
וסבר, אתנייה
להאי ברייתא
איפכא, כי היכי דניקום
שיטת
רבנן לאיסורא!
כדי שלא יסתור מה דפסק כאן לאיסור, עם מה דקיימא לן "אין הלכה כרבי מחביריו". אבל אם היה שונה את הברייתא כצורתה, והיה פוסק לאיסור כרבי, היו באות מתוך זה לידי טעות, והיו פוסקים בכל מקום כרבי, אף כשהוא נחלק על הרבים.
שנינו לעיל:
בישלה
[לפת]
על גבי גחלים
של ערלה וכלאי הכרם, ל
דברי הכל הפת מותרת!
רב יהודה אמר שמואל, ורב חייא בר אשי אמר רבי יוחנן,
נחלקו בביאור דין זה.
חד אמר: לא שנו
דהפת מותרת,
אלא
כשבישלה על גבי
גחלים עוממות
[כבויות]! שאף רבי מודה בהם שכבר פקע איסורם. לפי שדינם כאפר איסורי הנאה הנשרפין, שהוא מותר.
אבל גחלים לוחשות
[בוערות, שנראות כמתנענעות ולוחשות זו לזו]
אסורין!
לפי שאינן בכלל אפר, ועדין לא פקע איסורם. הלכך, הפת שנאפתה בהם, אליבא דרבי היא אסורה.
וחד אמר: אפילו גחלים לוחשות נמי מותרין!
דלדברי הכל הרי הן כאפר, ופקע איסורן.
והוינן:
בשלמא למאן דאמר
"גחלים
לוחשות אסורין"
, שפיר אסר רבי את הפת הנאפית על גביהן,
משום דיש שבח עצים בפת!
ועדיין עצים הן, ולא אפר.
אלא למאן דאמר
"אפילו לוחשות מותרות", פת דאסר
ברישא משום
ד"יש שבח עצים בפת", לרבי, היכי משכחת ליה?
והא לאו עצים נינהו אלא אפר בעלמא.
אמר רב פפא
: משכחת לה
כש
העצים הבוערים עדיין בעין, ועוד לא נעשו גחלים. ו
אבוקה
יוצאת מהן
כנגדו
[כנגד הפת] ואופה אותה .