Nidá 3b — o Talmud em português

ומבארינן:

איכא בינייהו למרמי,

להקשות על דברי שמאי את הקושיות שהקשינו לעיל - מאי שנא אשה דין הרואה דם, שאין שמאי חושש לטמאותה למפרע, מדין ה

חבית, ו

מדין ה

מקוה, ו

מדין ה

מבוי

, שחוששים בהם למפרע.

להאיך לישנא

דלעיל, שטעמו של שמאי הוא מצד שהעמיד את האשה על חזקתה,

איכא למרמינהו

.

אבל

להני לישני

, שטעמו של שמאי משום שאשה מרגשת, או משום שסובר שאין כותלי בית הרחם מחזיקים את הדם -

ליכא למירמי!

דבחבית ובמקוה ובמבוי אין לא ענין של הרגשה, ולא ענין שאין כתלי בית הרחם מעמידים את הדם .

ותו הוינן בה:

ומאי איכא בין האי לישנא

דטעמו של שמאי דאם איתא דהוה דם מעיקרא הוה אתי,

להאיך לישנא

דטעמו של שמאי הוא מחמת שלא הרגישה?

ומבארינן:

לאביי,

דאמר מודה שמאי במשמשת במוך שמטמאה למפרע,

איכא

בינייהו כשמשה עם

מוך.

דלפי הלישנא שאשה מרגשת, הרי גם אשה זאת מרגשת, ומדלא ארגשה מוכח שלא ראתה מקודם. ואילו לפי הלישנא שאין כתלי בית הרחם מעמידים את הדם, הרי כאן, ששימשה במוך, יתכן שהמוך הוא זה שעיכב את יציאת הדם, ולכן היא מטמאה למפרע.

ואילו

לרבא

, הסובר שגם משמשת במוך יש מקום לדם לצאת,

איכא

בינייהו כשהיא משמשת עם

מוך דחוק

שאין הדם עובר דרכו.

תניא כי האי לישנא

[השלישית] שטעמו של שמאי הוא

דאם איתא דהוה דם

-

מעיקרא הוה אתי,

ומשום שאין כתלי בית הרחם מעמידים אותו.

דתניא:

אמר לו הלל לשמאי

: וכי

אי אתה מודה

לי לדברי שיש לחוש למפרע,

בקופה שנשתמשו בה טהרות בזוית זו

של הקופה,

ונמצא שרץ בזוית

מרוחקת

אחרת, שטהרות הראשונות,

שנעשו בזוית הראשונה,

טמאות!?

והיינו, שעל אף שמצא את השרץ בזוית האחרת רק לאחר שכבר נעשו הטהרות הראשונות וכבר הוצאו מהקופה, חיישינן למפרע, שמא היה השרץ בזוית המרוחקת כבר בשעה שעשה בקופה את הטהרות הראשונות, וטימא השרץ את הכלי, והכלי טימא את הטהרות. ולא אמרינן שמעמידים את הטהרות על חזקת טהרתן והשרץ נפל רק עתה, לאחר שניטלו הטהרות מהקופה. ואם כן, אמאי אינך חושש באשה לטמאותה למפרע, שמא יצא הדם מקודם לכן לבית החיצון?

אמר לו

שמאי להלל:

אבל!

אכן, אני מודה בקופה שיש לחוש ולטמאות את הטהרות למפרע.

ומה

הוא ה

הפרש בין זו לזו?

לזו

, לקופה,

יש

לה

שולים,

תחתית, לכן יש לחשוש שהשרץ היה בקופה בזמן שהיו בה הטהרות, ונטמאו הטהרות מהכלי [שטמאהו השרץ], בלי שיראו את השרץ.

אבל

לזו,

לאשה,

אין לה שולים!

שאין מה שיעצור את הדם בבית החיצון, וברגע שנעתק הדם לצאת מן המקור הוא יוצא החוצה לגמרי, ולכן אין לחשוש לטמאותה למפרע.

ד.

רבא אמר,

טעם רביעי בשיטת שמאי -

טעמא דשמאי

-

משום בטול פריה ורביה.

שאם נגזור לטמאות טהרות למפרע מהחשש שהדם משתהה בבית החיצון, יחששו האנשים לבעול את נשותיהם, שמא כבר יצא הדם לבית החיצון והן טמאות עוד לפני שראו דם.

תניא נמי הכי,

שטעמו של שמאי הוא מצד ביטול פריה ורביה:

דתניא:

אמר לו שמאי להלל: אם כן,

כדברך, שגזרת שיש לחשוש שנטמאת עוד לפני ראית הדם,

בטלת בנות ישראל מפריה ורביה!

ולפי זה יש לנו שתי ברייתות החולקות בהסבר טעמו של שמאי, ולכן הוינן בה:

ומאן דתני האי לישנא

שהטעם הוא מצד ביטול פריה ורביה,

הא תניא

לעיל

כי האיך לישנא,

השלישית,

דאם איתא דהוה דם, מעיקרא הוה אתי!?

ומשנינן -

התם, הלל הוא דקטעי

בטעמו של שמאי!

הוא,

הלל,

סבר

ד

טעמא דשמאי

הוא

דאם איתא דהוה דם, מעיקרא הוי אתי

.

ו

לאור הנחה זו של הלל -

קא מקשי ליה

מדין

קופה

.

ולפי זה, הקושיה מקופה היא במקרה שהוא היטה את הקופה על צידה ועירה את הטהרות החוצה, דאמרינן אילו היה השרץ בקופה באותה שעה, הוא היה נשפך החוצה יחד עם הטהרות, ובכל זאת מטמאין לטהרות למפרע, וקשיא לשמאי מאי שנא אשה מקופה.

ואמר ליה שמאי: טעמא דידי

הוא טעם אחר -

משום בטול פריה ורביה!

ולמאי דקטעית נמי

בדברי, והנחת שהטעם שלי הוא משום שאין כתלי בית הרחם מחזיקים את הדם,

דקמקשית

, לפי הבנתך בדברי: מאי שנא

קופה

ומאי שנא אשה?

הרי גם על כך יש לי חילוק:

לזו,

לקופה,

יש לה שולים,

ולכן חיישינן לטהרות שבתוכה שנגעו בשרץ מבלי שיבחין בו.

ו

אילו

לזו,

לאשה הרואה דם,

אין לה שולים,

שרואה את הדם מיד עם יציאתו, ולכן אין לה לחשוש למפרע.

ותו הוינן בה:

ולמאן דתני האי לישנא,

דטעמו של שמאי הוא משום דאם איתא דהוה דם, מעיקרא הוה אתי,

הא תניא כי האיך לישנא

, דטעמו של שמאי הוא

משום ביטול פריה ורביה!?

ומשנינן:

הכי קאמר ליה הלל לשמאי: אין, טעמא קאמרת,

טעם נכון אמרת!

דאם איתא דהוה דם

-

מעיקרא הוה אתי!

ומיהו, עשה סייג

גדר מדרבנן

לדבריך,

לטמא למפרע!

דמאי שנא מכל התורה כולה דעבדינן סייג!?

אמר ליה

שמאי להלל:

אם כן

, שאעשה סייג -

בטלת בנות ישראל מפריה ורביה!

והוינן בה:

והלל

אמאי לא חייש לביטול פריה ורביה?

ומשנינן: אמר לך הלל -

מפריה ורביה מי קאמינא!?

וכי יש בטומאה למפרע הוראה הגורמת להמנע מפריה ורביה!? והרי

לטהרות

בלבד

הוא דקאמינא

, שהרי רק לענין לטמא טהרות החמרנו בה, ולא ביחס לבעלה.

ו

הוינן בטעמו של

שמאי

: אמאי הקיל בטהרות, והרי אין דין טהרות קשור לפריה ורביה?

ומשנינן: שמאי סבר ד

לטהרות נמי לא

גזרינן משום

דאם כן

, שנגזור לחשוש לטהרות -

לבו

של בעלה

נוקפו

, שמא נטמאת עוד לפני הראיה,

ופורש!

ונמצא שהגזירה לטהרות תביא להמנעות מפריה ורביה.

ואמרינן:

שולים, בדוקין, מכוסין, בזוית

-

סימן. איתמר: קופה שנשתמשו בה טהרות בזוית זו,

והוציאו את הטהרות מפיה של הקופה, מלמעלה,

ו

לאחר מכן

נמצא שרץ בזוית אחרת

של הקופה -

חזקיה אמר: טהרות הראשונות,

הקודמות, שהוצאו מהקופה לפני מציאת השרץ,

טהורות.

רבי יוחנן אמר: טהרות הראשונות טמאות

.

והוינן בה:

והא שמאי והלל מודו בקופה, דטהרות הראשונות טמאות,

ואיך נחלק עליהם חזקיה ואמר שהן טהורות?

ומשנינן:

כי מודו שמאי והלל

-

בקופה שיש לה שולים,

שיש לה תחתית כבסיס שעליו היא עומדת, והוצאת הטהרות מהקופה מתבצעת מלמעלה, מהפה של הקופה. ולכן חיישינן שמא היה השרץ בקופה בזמן שהיו שם הטהרות ולא הבחינו בו בשעת הוצאת הטהרות מהקופה והוא נשאר ממקודם בקופה, עד עתה.

כי פליגי חזקיה ורבי יוחנן

-

בקופה שאין לה שולים,

שאין לה תחתית ובסיס אלא היא שוכבת לארכה על הארץ [ואפשר לאכסן בה בתוך השיפוע של הדפנות]. וכשבאים להוציא את הפירות זוקפים את הקופה וכל הפירות נושרים מלמטה שהרי אין לה תחתית.

ולכן, אם לאחר שהוציא את הפירות הוא שוב השכיב את הקופה, ומצא בה שרץ, סובר חזקיה כי ודאי הגיע לשם השרץ רק עכשו, ולא היה בה השרץ כאשר היו הפירות בקופה. כי אם השרץ היה בה מקודם, הרי ודאי שבזקיפת הקופה הוא היה נופל ממנה למטה, כמו כל הפירות.

ופרכינן: במאי אוקמתיה, בקופה ש

אין לה שולים!?

אם כן תיקשי,

מאי טעמיה דרבי יוחנן

דמטמא? והרי לא היה השרץ יכול להשאר בה, כשאין לה תחתית, לאחר שזקפה!?

ומשנינן: הכא במאי עסקינן שאמנם

אין לה שוליים,

אבל

ויש לה אוגנים

33 ,

שיש לה מסביב במקום השוליים, כיפוף של הדפנות, ולכן יש מקום לתלות שהשרץ נתעכב בקופה עקב האוגנים .

והוינן בה:

והא תנן: המדלה עשרה דליים במים בזה אחר זה,

שדולה בדלי אחד כמה פעמים ,

ונמצא שרץ באחד מהן,

שלאחר שכבר עירה כמה פעמים מהדלי לתוך כלי גדול, נמצא שרץ בדלי, הרי

הוא,

הדלי [והמים שבתוכו]

טמא, וכולן

כל המים שדלה מקודם לתוך הכלי -

טהורין!

ואמר ריש לקיש משום רבי ינאי: לא שנו

שהמים שהדלה מקודם טהורים

אלא שאין לו,

לדלי,

אוגנים,

ולכן לא יתכן שהיה השרץ בתוכו מקודם. שהרי עירה את המים מהדלי בכל פעם לתוך כלי גדול, ואם היה השרץ בדלי הוא היה חייב ליפול ממנו.

אבל

אם

יש לו,

לדלי,

אוגנים,

שאפשר לתלות שהתעכב השרץ בכלי על ידי האוגנים -

כולן,

כל המים הקודמים,

טמאין!

לימא חזקיה

, שלא חושש לעכוב השרץ על ידי האוגנים,

לית ליה דרבי ינאי?

ומשנינן: לא! חזקיה יכול לסבור כרבי ינאי, אלא שיש לחלק:

מיא

-

שרקי!

המים מחליקים מהדלי על ידי הטיית הכלי גרידא, ומבלי שיהפוך אותו על פיו. ולכן יש לחשוש כדברי רבי ינאי שהאוגנים מעכבים את יציאת השרץ.

פירי

-

לא שרקי!

ומי שרוצה להוציא את כל הפירות מהכלי חייב להעמיד את הכלי בצורה אנכית כדי שכל הפירות יפלו מתוכו. וכשמעמיד אותו כך, הרי גם השרץ שהיה בו נופל ממנו, ואינו מתעכב על ידי האוגנים.

אי נמי: מיא לא קפיד עליהו

לשופכם לגמרי מהכלי, ולכן אינו הופכו על פיו, ויכול השרץ להתעכב באוגנים.

אבל,

פירי

-

קפיד עלייהו

להוציא את כולם

,

והופך את הדלי לגמרי, ואז גם השרץ נופל.

ואי בעית אימא: כי מודי שמאי והלל

שהטהרות הראשונות בחזקת טמאות -

בקופה שאינה בדוקה

בשעה שהניח בה את הטהרות, ולכן אי אפשר להעמיד את הקופה בחזקת טהרה.