Nidá 23b — o Talmud em português

אמר רב ירמיה מדפתי:

אף אנן נמי תנינא

שדמות בהמה במעי אשה לא חי.

דתנן לענין בכור, מיהו הנחשב ולד שפוטר את הרחם, שהנולד אחריו אינו בכור:

המפלת כמין חיה בהמה ועוף

[

ולד מעליא הוא

]

,

והנולד אחריו אינו בכור לגמרי [וכפי שיבואר בסמוך]

דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים: עד שיהא בו מצורת אדם

פוטר את הרחם וכל עוד שאין צורת אדם בולד הראשון, הרי אם יולד אחריו ולד נוסף יהיה הולד השני חייב בפדיון הבן, כי הולד הראשון אינו נחשב ולד הפוטר את הרחם .

ו

בין לרבי מאיר ובין לחכמים

המפלת סנדל,

ולד שאין צורת פניו ניכרת .

או שליא,

[שק ההריון שבתוכו הולד] שלמרות שלא ראינו את הולד, ודאי היה. שאין שליה בלא ולד,

או שפיר

[עור הולד קודם שנבראו בתוכו גידים ועצמות]

מרוקם

שניכרים בו כבר במקצת ריקום האיברים

והיוצא מחותך

-

הבא אחריו,

שנולד אחרי אחת מההפלות הללו, הרי הוא

בכור לנחלה,

ומקבל בירושת אביו פי שנים. שכיון שהנפל הראשון לא היה ראוי לחיות, אינו מונע מהנולד אחריו להחשב כבכור לענין דין ירושה.

אבל

-

ואינו בכור לכהן!

שאין חובה לפדות מהכהן את הנולד אחרי ההפלות הללו, משום שהנפל הראשון נחשב לבכור ביחס לדיני פדיון הבן, שגם הנולד מת נקרא "פטר רחם". [והנפל עצמו פטור מפדיון מפני שאינו חי].

ומבארת הגמרא מהי הראיה מהברייתא שנפל בצורת בהמה אינו חי:

ואי סלקא דעתך ד

נפל שהוא כמין בהמה וחיה

חיי,

אם כן מה ששנינו בברייתא ש

הבא אחריו

הוא

בכור לנחלה

-

מי הוי

דין זה נכון, והרי הנפל הראשון חי, והוא הבכור גם לדין ירושה, ולא הנולד אחריו?! ודחינן:

אמר רבא: לעולם

אפשר לומר

דחיי,

ובכל זאת הבא אחריו הוא הבכור לנחלה, ולא אותו הולד.

ושאני התם

ביחס לדיני נחלה, שאין הקובע לדין בכור רק האם חי הוא או מת.

דאמר קרא

"כי הוא

ראשית אונו

לו משפט הבכורה". ודרשינן:

מי שלבו

של אביו

דוה עליו

ומצטער כאשר הוא מת הרי הוא בכור לנחלה. וכיון שגם ולד חי שאין לאביו צער במותו אינו בכור,

יצא

וולד

זה

הדומה לבהמה

שאין לבו

של

אביו דוה עליו

במותו, ולכן אין הוא בכור לנחלה, אלא הנולד אחריו .

בעא מיניה רב אדא בר אהבה מאביי

:

לרבי מאיר, דאמר "בהמה במעי אשה

-

ולד מעליא הוא"

, ונחשב עובר שדמותו דמות בהמה בתורת אדם, מאחר ונולד מאדם.

אדם במעי בהמה

-

מאי?

באם אירע שנמצאה דמות אדם במעי בהמה - האם דינו כאדם, שהרי דמותו כאדם, או אמרינן שזהותו של העובר נקבעת לפי התייחסותו לאמו יולדתו, והרי הוא בהמה.

והשאלה היא דוקא לשיטת רבי מאיר הנותן לאשה המפלת דמות בהמה דין של יולדת אדם, ומשמע מדבריו שזהות העובר נקבעת לפי אמו, ואם כן, היה מקום לומר שגם דמות אדם הנמצאת במעי בהמה יקבע דינו לפי אמו והרי הוא בהמה ולא אדם. אבל לחכמים אין שום ספק שדמותו העצמית של העובר היא הקובעת את זהותו, כאדם או כבהמה, ולא התייחסותו לאמו .

ושואלת הגמרא:

למאי נפקא מיניה

אם הוא אדם או בהמה?

ומתרצת:

לאשתרויי באכילה,

ואע"פ שאי אפשר לשוחטו, לא יאסר באיסור נבילה במקרה שנשחטה אמו הבהמה, ונמצא במעיה דמות אדם. שאם דינו כבהמה - הרי הוא ניתר בשחיטת אמו וכדין "בן פקועה" שמותר בלא שישחטהו, אך אם דינו הוא כאדם - אסור הוא באכילה .

ומקשה הגמרא:

ותפשוט לה

שאסור לאוכלו

מהא דאמר רבי יוחנן? דאמר רבי יוחנן: השוחט את הבהמה ומצא בה דמות יונה

-

אסורה

היונה

באכילה!

ומוכח ששחיטת האם מועילה רק לעובר הדומה לאם, ולא לעובר בעל דמות שונה ?!

ומתרצת:

הכי השתא?

!

התם,

אין היונה ניתרת בשחיטת אמה הבהמה, כי

לא פרסות איכא, ולא פרסה איכא!

שהתר העובר על ידי שחיטת אמו, נלמד במסכת חולין [סט א] מהפסוק "וכל בהמה מפרסת פרסה ושסעת שסע שתי פרסות בבהמה, אותה תאכלו", ומיתור המילה "בבהמה" דורשים ש"בהמה בבהמה - תאכלו" והיינו, עובר בהמה הנמצא בתוך בהמה, מותר לאכלו בשחיטת אמו. אבל זאת בתנאי שגם לעובר יש שתי פרסות, שפרסתו שסועה לשנים, או לפחות שיש לו פרסה, גם אם איננה שסועה, וכלשון הכתוב שהבהמה הנמצאת בתוך הבהמה צריכה להיות מפרסת פרסה. אבל, יונה, שאין לה כלל פרסה איננה כלולה בפסוק זה, ואין היא יכולה להיות ניתרת בשחיטת אמה הבהמה.

אבל

הכא,

כשנמצאה דמות אדם בבהמה -

נהי ד'פרסות' ליכא,

שפרסתו של האדם איננה שסועה ואין לו 'פרסות',

פרסה

אחת

מיהא איכא

באדם, ויתכן לכלול אותו בלימוד מהפסוק שכל בהמה הנמצאת בבהמה והיא 'מפרסת פרסה' מותרת בשחיטת האם. ויש לדון מהי זהותו של אותו עובר - אדם, כדמותו, ואסור באכילה או בהמה לפי יחוסו ומותר? ושאלה זו לא נפשטה, ונשאר הדבר בספק .

שנינו במשנה:

וחכמים אומרים

-

כל שאין בו

מצורת אדם, אינו ולד. ומאריכות הלשון שנקטו חכמים כל שאין בו מצורתו אדם ולא אמרו בקיצור אינו ולד, מדויק שישנה מחלוקת נוספת בין חכמים לרבי מאיר בדין ולד שחלק מצורתו כאדם וחלק כבהמה.

ומבארת הגמרא מחלוקת זו .

אמר רב ירמיה בר אבא אמר רב: הכל מודים

שאם אשה הפילה עובר אשר:

גופו תיש ופניו אדם

הרי הוא

אדם!

וגם לרבנן אמו טמאה לידה.

גופו אדם ופניו תייש

הרי הוא

'ולא כלום'!

שאינו לא אדם ולא בהמה ואינו מטמא בלידה אפילו לרבי מאיר!

לא נחלקו

חכמים ורבי מאיר

אלא שפניו אדם, ונברא בעין אחת כבהמה,

כשאחת מעיניו דומה לעין הבהמה, והעין השניה לעין האדם,

שרבי מאיר אומר

: כיון שיש בפניו מקצת

מצורת אדם

נחשב לולד ומטמא בלידה.

וחכמים אומרים

: עד שיהיה בו

כל צורת אדם,

אבל אם רק מקצתו דומה לבהמה וחסרה לו צורת אדם במלואה, אין אמו מטמאה בלידה.

אמרו לו לרב ירמיה בר אבא

-

והא איפכא תניא

ש

רבי מאיר

הוא ש

אומר 'כל צורת',

ומכיון ש'כל צורת' נאמר בשיטת רבי מאיר שמקל, הפירוש הוא שאם יש לולד שנולד מאשה פני תיש אך יש בו כלשהו מצורת אדם, וכגון שדומה בעין אחת לאדם, הרי הוא מטמא בלידה. ו'כל צורת' פירושו כל שהוא מצורת, ולא כל הצורה.

וחכמים אומרים 'מצורת',

והצריכו שתהיה מחצית מצורתו כאדם, ונמצא שמודים כולם שאין צורך שיהא כל פרצופו בדמות אדם?!

אמר להו

רב ירמיה -

אי תניא, תניא!

אני שמעתי מרב מה שאמרתי, אבל אתם הואיל ויש משנה בידכם - לכו אחריה!

אמר רב ירמיה בר אבא אמר רבי יוחנן

: אשה המפלת ולד אינה מטמאה בלידה אלא אם כן יהיו פניו דומים לפני אדם בכל חלקי הפנים לבד מהאזניים:

מצח, והגבינים, והעינים, והלסתות, וגבות הזקן

[הסנטר],

עד שיהו כולם כאחד,

רק אז תטמא אמו בלידה!

רבא אמר

בשמו של

חסא: מצח, והגבן, והעין, והלסת, וגבות הזקן

-

עד שיהיו כולם כאחת!

שאין צורך ששני צידי הפנים יהיו דומים לאדם אלא די בצד אחד של הפנים, אך בצד זה צריך שכל חלקי הפנים יהיה דומים לאדם [וגם לפי חסא - חוץ מהאזניים!].

ומבארת הגמרא:

ולא פליגי

רב ירמיה וחסא, ושניהם דיברו בדעת חכמים אלא נחלקו מהי שיטת חכמים וכמחלוקת רבי ירמיה והברייתא.

הא,

רב ירמיה שאמר שאפילו אם בעין אחת בלבד הוא אינו דומה לאדם מטהרי רבנן -

כמאן דאמר

שלרבנן צריך ש

כל צורת

הפנים תהיה כאדם, וכמשנתו של רב ירמיה בשם רב. [ולא חזר בו רב ירמיה מהקושיא מהברייתא].

הא,

חסא, דאמר שלפי רבנן אפילו אם מצד אחד בלבד של הפנים הוא דומה לאדם הוי ולד -

כמאן דאמר 'מצורת'

, וכפי ששנינו בברייתא שהקשינו ממנה על רב ירמיה בשם רב.

מיתיבי: צורת פנים שאמרו

חכמים שצריך הולד להיות דומה לאדם בצורת פניו -

אפילו פרצוף אחד מן הפרצופין, חוץ מן האוזן!

ומבארת הגמרא: מאי לאו, דכוונת הברייתא היא,

למימרא, דבחד נמי סגי!

שדי באבר אחד בפרצוף שדומה לאדם, כגון עין או לסת [אך לא באוזן], כדי להחשב ולד אדם, וקשה לרבא בשמו של חסא שאמר שצריך לפחות צד אחד של הפנים על כל איבריו שיהיה דומה בו לאדם?!

[הגמרא סברה שהברייתא מבארת את שיטת המצריכים 'מצורת אדם'. ולכן לא קשה לרב ירמיה הסובר שרבי מאיר הוא שסובר 'מצורת', שלרבי מאיר שמקל אפשר לומר שמספיק שיהא אבר אחד כאדם, וכברייתא.

אבל לרבא בשם חסא שחכמים המחמירים הם שסברו 'מצורת' בהכרח שרק כשמחצית הצורה כאדם נחשב שיש בו מצורת אדם, וקשה עליו מהברייתא שפירשה שדי באבר אחד שיחשב ל'מצורת אדם'] .

ומתרצת הגמרא:

אמר אביי

: כונת הברייתא היא אחרת, ולהיפך:

כי תניא ההיא

ש'צורת פנים' שאמרו אפילו פרצוף אחד מן הפרצופים -

לעכב תניא

שאפילו אבר אחד כבהמה מעכב, ורק כשכל אברי הפנים כאדם טמאה! וסוברת הברייתא

כמאן דאמר "כל צורת",

וכשיטת רבי ירמיה בדעת חכמים ש'כל צורת' פירושו כל צורת הפנים, ואפילו אבר אחד כבהמה מעכבו מלהחשב ולד אדם .

איבעית אימא: לעולם

סוברת הברייתא

כמאן דאמר 'מצורת'

, ואף על פי כן לא קשה לחסא,

ומאי

'אפילו פרצוף

אחד'

שאמרה הברייתא -

אחד אחד

מכל אבר, שבאיברים הכפולים אין צורך בדמיון לאדם בשניהם אלא מספיק באחד מהם, אך צריך שהדמיון יהיה מורכב מכל פרטי האיברים - עין, לסת, גבות וכדומה. וכשיטת חסא בדעת רבנן, שהצריך דמיון במחצית הפנים.

אמר רבא

: היולדת ולד ש

נברא בעין אחת, ובירך אחד

וחסרה לו העין או הירך השניה - אם נבראו העין או הירך במקומם,

מן הצד

כמו אצל שאר אדם,

אמו טמאה

לידה על אף שחסרה העין או הירך השניה. אבל, אם נבראו העין או הירך

באמצע

הגוף -

אמו טהורה,

לפי שאין צורתו כצורת אדם .

אמר רבא

: ולד שנולד כאשר

ושטו נקוב,

הרי על אף שהוא טרפה

אמו טמאה

שסבר רבא דטריפה חיה . אבל, אם

ושטו אטום

[סתום] -

אמו טהורה,

שכל ולד שיש בו מום הגורם שאינו יכול לחיות, אין אמו מטמאת בלידה.

תנו רבנן: המפלת גוף אטום

[חסר] -

אין אמו טמאה לידה!

ואיזהו גוף אטום? רבי אומר: כדי שינטל מן החי, וימות,

שאם חסרים לולד איברים, שאם היו ניטלים מאדם חי היה מת, אין אמו מטמאה בלידה. שצורת ולד שאינו מסוגל לחיות אינה מטמאה.

ומבארת הגמרא:

וכמה ינטל מן החי וימות?