Nidá 23a — o Talmud em português

וילפינן מופנה לשני צדדין!

ומבארת הגמרא את התירוץ:

ולהכי אפניה רחמנא לבהמה משני צדדין כי היכי דלא נגמר מן

דגים שהוא

מופנה מצד אחד.

אלא נקיש בהמה לאדם ורק המפלת צורת בהמה טמאה כיולדת .

רב אחא בריה דרבא מתני לה משמיה דרבי אלעזר

למחלוקת רבי ישמעאל ורבנן

לקולא

[שגם כשאינו מופנה כלל למדים].

ומביאה הגמרא את גירסת רב אחא:

א.

כל גזרה שוה שאינה מופנה כל עיקר

-

למדין ומשיבין.

שאין צורך שיהא הפסוק מיותר כדי לדורשו בגזירה שוה .

ב.

מופנה מצד אחד: לרבי ישמעאל

-

למדין ואין משיבין, לרבנן

-

למדין ומשיבין.

ג.

מופנה משני צדדין: דברי הכל

-

למדין ואין משיבין!

ושואלת הגמרא:

ולרבנן

-

מאי איכא בין מופנה מצד אחד לשאינה מופנה כל עיקר,

וכיון שלדבריהם בשתיהם 'למדין ומשיבין' לאיזה צורך יתרה התורה פסוק ומה תועלת יש בכך שהגזירה שוה מופנה מצד אחד?

ומתרצת:

נפקא מינה היכא דמשכחת לה

פסוק לדורשו בגזירה שוה שהוא

מופנה מצד אחד, ו

ישנה אפשרות לדרוש בצורה אחרת

שאינה מופנה כל עיקר. ולאו להאי

שמופנה מצד אחד

אית ליה פירכא, ולאו להאי

שאינו מופנה כלל

אית ליה פירכא,

ומאחר שלשניהם אין פירכא אפשר להעמיד בשניהם הגזירה שוה. שאז

שבקינן

לגזרה שוה

שאינה מופנה כל עיקר, וגמרינן ממופנה מצד אחד!

ולצורך זה יתרה התורה הפסוק, ללמדינו שממנו נדרוש את הגזירה שוה ולא מהפסוק שאינו מופנה כלל.

וחוזרת הגמרא ומבארת את התירוץ שנאמר לעיל [כב, ב] שלרבנן לומדים גזרה שוה מחיה, שהיא מופנית משני צדדים ואין משיבין עליה, ולא ילפינן גז"ש מדגים שהוא מופנית רק מצד אחד כיון שיש להשיב עליה.

ושואלת הגמרא:

והכא,

בגז"ש מדגים ובהמה לאדם, המלמדת שגם המפלת צורת בהמה או דגים טמאה כיולדת צורת אדם.

מאי פירכא

על הגזרה שוה

איכא?

ומיישבת:

משום דאיכא למפרך

-

מה לאדם שכן מטמא מחיים

כגון אם נגע במת או בשרץ, וכיון שהרבתה התורה בטומאתו לכן גם היולדת אותו נטמאת, מה שאין כן בבעלי חיים, שאינם מטמאים מחיים אלא רק אחרי מותם שנעשים נבלה , ולפיכך אין היולדת אותם טמאה משום לידה?!

ומוסיפה הגמרא על דברי רב יהודה אמר שמואל, דלעיל:

וכן אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: היינו טעמא דרבי מאיר,

המטמא את המפלת מין בהמה וחיה ועוף -

הואיל ונאמרה בהו "יצירה" כאדם.

אמר ליה רבי אמי

לרבי חייא בר אבא:

אלא מעתה

שבגלל שנאמרה "יצירה" בבהמה הקשנוה לאדם וטמאה גם

המפלת דמות הר

תהא

אמו טמאה לידה

משום

שנאמר "כי הנה יוצר הרים ובורא רוח"

ונקיש יצריה שנאמרה בהרים לאדם?!

אמר ליה

רבי חייא בר אבא לרבי אמי:

הר

-

מי קא מפלת?

שהרי אין החתיכה שהפילה גדולה כהר, אלא דמות

אבן היא דקא מפלת!

שהרי לכל היותר היא מפלת גוש בשר שגודלו כאבן, וכיון שקטנה

ההוא

חתיכה,

"גוש" איקרי, ולא "הר"!

והמשיך רבי אמי לשאול את רבי חייא בר אבא:

אלא מעתה, המפלת רוח,

שעוד לא התרקמו אבריו,

תהא אמו טמאה לידה הואיל ונאמרה בו,

ברוח,

"בריאה" כאדם. דכתיב "ובורא רוח"?!

וכי תימא

-

לא

הוי גזירה שוה זו

מופנה!

[ומשיבין עליה שאין רוח מקבלת טומאה כאדם], שנצרך לגופו. אין הדבר נכון ש

מדהוה ליה למכתב "יוצר הרים ורוח", וכתיב "ובורא רוח"

-

שמע מינה,

מהמילה "ובורא" המיותרת

לאפנויי

ולומדים ממנה בגזירה שוה גם כשישנה פירכא מסברא?!

אמר ליה

רבי חייא:

דנין

בגזרה שוה

דברי תורה מדברי תורה, ואין דנין דברי תורה מדברי קבלה,

ומכיון שהפסוק "יוצר הרים ובורא רוח" נאמר בנביאים, שהם דברי קבלה אי אפשר ללמוד ממנו גזירה שוה .

ומביאה הגמרא ביאור אחר בטעמו של רבי מאיר שטימא המפלת צורת בהמה וטיהר המפלת צורת דגים:

רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: היינו טעמא דרבי מאיר

שמטמא המפלת מין בהמה חיה ועוף -

הואיל ועיניהם

של חיה ובהמה

דומות כשל אדם,

שהאישון השחור שבעיניהם הוא עגול כמו בעין האדם, אבל השחור שבעיני הדג אינו עגול.

ומקשה הגמרא:

אלא מעתה,

שהקובע לדין טומאת יולדת הוא צורת האישון, אם כן גם

המפלת דמות נחש תהא אמו טמאה לידה, הואיל וגלגל עינו

של הנחש

עגולה של אדם?

וכי תימא הכי נמי

שמטמאה גם היולדת צורת נחש, קשה שאם כן,

ליתני

רק

נחש

במשנתנו , ונדע שכל שגלגל עינו כעין האדם דהיינו בהמה, חיה, ונחש, מטמא בלידה?

ומתרצת:

אי תנא

במתניתין

נחש, הוה אמינא

דוקא

בנחש הוא דפליגי רבנן עליה דרבי מאיר,

שגם רבנן מודים שלומדים גז"ש מאדם לבהמה וחיה ורק במפלת דמות נחש

דלא כתיב ביה, "יצירה"

מטהרים רבנן, שהם לא סוברים שדי בכך שדומה גלגל העין לאדם.

אבל בהמה וחיה לא פליגי רבנן

ומטמאים גם הם בטומאת יולדת הואיל

דכתיבא בהו "יצירה"

ונלמדים בגזרה שוה מאדם. ולכן לא נכתב נחש בפני עצמו במשנה, אלא הוא נכלל בכלל חיה ובהמה .

ומקשה הגמרא: היכי אמרינן דהדמיון בין אדם לחיה ובהמה הוא בגלגל העין, שבכולם השחור שבעין הוא עגול?

והא גבי מומין

של בהמה

קתני לה,

ששנינו כי אחד המומים הפוסלים את בכור בהמה הוא

"את שגלגל עינו עגול כשל אדם",

הרי שמום הוא בבהמה שיהא גלגל עינה עגול, וסתם בהמות אין גלגל עיניהם דומה לאדם?!

ומתרצת:

לא קשיא! הא

-

באוכמא,

השחור שבעין הבהמה דומה לעין האדם, שבשניהם הוא עגול .

הא

-

בציריא,

שהוא מושב העין, והוא אינו דומה שבאדם הוא עגול ואילו בבהמה הוא אינו עגול, ולפיכך, אם מושב העין של בכור עגול כשל אדם הרי הוא בעל מום .

ומביאה הגמרא ביאור שלישי בדעת רבי מאיר:

רבי ינאי אמר: היינו טעמא דרבי מאיר: הואיל ועיניהם

של חיה ועוף,

הולכות לפניהם

שהם בקידמת הפנים,

כשל אדם,

ואילו בדגים העינים בצידיהם, וכן הנחש עיניו בצדו.

ומקשה הגמרא:

והרי עוף, דאין עיניו הולכות לפניו, וקאמר רבי מאיר דטמא

[שהמפלת אותו טמאה לידה]?

ומתרצת:

אמר אביי

: מה שטימא רב מאיר יולדת עוף היינו דוקא

בקריא

[כוס]

וקיפופא

[ינשוף], שהן סוגי עופות שעיניהם לפניהם,

ובשאר עופות לא

מטמא רבי מאיר משום שאינן דומות לאדם.

מיתיבי

: תניא:

רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר

שמסתבר לפסוק במחלוקת רבי מאיר וחכמים, מקצת כרבי מאיר ומקצת כחכמים:

נראין דברי רבי מאיר,

המטמא -

בבהמה וחיה.

אבל בעופות אין מסתבר לטמא כרבי מאיר, אלא כ

דברי חכמים,

המטהרים -

בעופות!

ומדייקת הגמרא:

מאי

הם העופות שעליהן אמר רבי חנינא שנראין דברי חכמים ב

"עופות"?

אם נאמר שאפילו

בקריא וקיפופא

שעיניהם לפניהם מסתבר לטהר, קשה

מאי שנא בהמה וחיה

שמטמאים משום

דעיניהן הולכות לפניהן כשל אדם,

והרי

קריא וקיפופא נמי

עיניהן הולכות לפניהן כשל אדם. ומדוע לא תטמא היולדת אותם?!

אלא, פשיטא

, שהכרעת רבי חנינא כחכמים היא דוקא

בשאר עופות,

שאין עיניהם לפניהם, אבל בקריא וקיפופא מסכים עם רבי מאיר.

ואם כן שרק משום שפסק רבי חנינא בשאר עופות כחכמים טיהר,

מכלל דרבי מאיר פליג

גם

בשאר עופות

ומטמא גם את המפלת אותם וקשה לאביי שאמר שלא מטמא רבי מאיר אלא בקריא וקיפופא?!

ומתרצת הגמרא:

חסורי מחסרא

בברייתא ,

והכי קתני: רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר: נראין דברי רבי מאיר

המטמא -

בבהמה וחיה, והוא הדין לקריא וקיפופא

ומשום שעופות אלו עיניהם הולכות לפניהם, כאדם.

ודברי חכמים

המטהרים -

בשאר עופות

. ומה שטהורים שאר העופות אינו משום שבהם הלכה כחכמים אלא

שאף רבי מאיר לא נחלק עמהם אלא בקריא וקיפופא, אבל בשאר עופות מודי להו.

ולגירסא זו בברייתא רבי חנינא פסק לגמרי כרבי מאיר, וכשיטת אביי שגם רבי מאיר מטהר בשאר עופות.

ומביאה הגמרא ראיה לדברי אביי

והתניא: אמר רבי אלעזר ברבי צדוק: המפלת מין בהמה וחיה, לדברי רבי מאיר

-

ולד, ולדברי חכמים

-

אינו ולד. ובעופות

אין כל העופות שווים, ולכן

תיבדק

החתיכה לראות צורת איזה עוף יש בה.

ושואלת הגמרא:

למאן "תיבדק"

מהתנאים יש צורך בבדיקת העופות?

מאי

לאו, לדברי רבי מאיר, דאמר: קריא וקיפופא

-

אין. שאר עופות

-

לא!

ולפיכך צריכים לבדוק אם העוף הזה שהפילה עיניו לפניו והיא טמאה או עיניו לצידיו והיא טהורה. שאילו לדברי רבנן כל סוגי העופות שוים לטהרה ואין מה לבדוק בהם. וממה שהצריכו בדיקה מוכח כדברי אביי, שרבי מאיר לא טימא בכל העופות, אלא רק בקריא וקיפופא הדומים לאדם בכך שעיניהם הולכות לפניהם.

ודוחה הגמרא:

אמר רב אחא בריה דרב איקא

-

לא

כמו שאמרת ש"תיבדק" בעופות הוא לשיטת רבי מאיר. אלא

'תיבדק'

בעופות -

לרבנן!

ומחדש רב אחא בר איקא שעל אף שמטהרים רבנן את כל החיות והבהמות ורוב העופות, בכל זאת יש מינים של עופות שהם מטמאים, ולכן אמרו רבנן שבעופות תיבדק, ומשום

דאמרי

רבנן:

קריא וקיפופא

-

אין

[מטמאים],

שאר עופות

-

לא!

ומבארת הגמרא:

ומאי שנא קריא וקיפופא

שמטמאים רבנן את יולדתם

מבהמה וחיה

ושאר עופות? -

הואיל ויש להם,

לקריא וקיפופא,

לסתות

[לחיים זקופות]

כאדם,

מה שאין כן בשאר בעלי החיים!

בעא מיניה רבי ירמיה מרבי זירא

בדרך שחוק [שניסה להביא את רבי זירא לידי שחוק]:

לרבי מאיר, דאמר "בהמה במעי אשה

-

ולד מעליא הוא",

ויש לצורת בהמה זו דין אדם, שלפיכך היולדת כמין בהמה טמאה בלידה, ואין קובעת הצורה אלא כל שנולד מאדם, אדם הוא. אם אירע ש

קיבל בה אביה,

של ולד הבהמה,

קידושין,

שקידש את הבהמה הזו לאחר שנולדה, לאיש, כדין האב שזכאי לקדש את בתו -

מהו?

ו

למאי נפקא מינה

בקידושין אלו -

לאיתסורי באחותה,

מדין אחות אשתו?!

ותמהה הגמרא:

למימרא דחיי

כזה עובר שהוא מין בהמה שנולד מאשה? כי אם אינה חיה אינה אוסרת משום אחות אשה, שהרי אחות אשתו מותרת לו אחרי מיתת אשתו, ורק בחיי אשתו אסורה אחותה?!

והאמר רב יהודה אמר רב: לא אמרה רבי מאיר

שהיולדת מין בהמה טמאה לידה

אלא הואיל ובמינו מתקיים

ומספיק שעיקר המין יכול לחיות כדי שגם אלו שאינם חיים יגרמו טומאה ליולדתם. ומכך שהוצרך רב לבאר שטמאה משום ש"מינו מתקיים", משמע שרק בהמה גמורה במעי אמה מתקיימת, אבל עובר בהמה במעי אשה אינה חיה. וכיון שאינה חיה אינה אוסרת את אחותה .

אמר רב אחא בר יעקב: עד כאן הביאו רבי ירמיה לרבי זירא

[ניסה רבי ירמיה להביא את רבי זירא]

לידי גיחוך

76 , ולא גחיך!

שהחמיר רבי זירא שלא לגחך, משום שאסור לאדם שימלא פיו שחוק. ואפילו גיחוך שכזה שאינו בכלל האיסור החמיר רבי זירא לא לגחך, שלא יבוא לידי גיחוך האסור .

גופא: אמר רב יהודה אמר רב: לא אמרה רבי מאיר

שהמפלת דמות בהמה טמאה לידה

אלא הואיל ובמינו מתקיים!

שהרי דין זה למדו רבי מאיר בגזירה שוה "יצירה" "יצירה" מאדם, ולכן כשם שבאדם אם אינו מתקיים אינו מטמא בלידה, הוא הדין בבהמה רק אם מינה מתקיים טמאה.