Nedarim 7b — o Talmud em português

ב

אומר לחברו:

מנודה אני לך

-

דרבי עקיבא סבר

: יש להסתפק שמא

לישנא דנידויא

של הרחקה

הוא

, ויתכן שהוא לשון נדר.

ורבנן סברי

: ודאי

לישנא דמשמתנא

של נידוי

הוא

בלבד, ולא לשון הרחקה של נדר.

ופליגא

מימרא זו של אביי על דינו

דרב חסדא

-

דההוא גברא דאמר

"

משמתנא בנכסיה דבריה דרב ירמיה בר אבא

".

אתא לקמיה דרב חסדא

, לשאול האם "משמתנא" הוא לשון נדר.

אמר ליה

רב חסדא:

לית דחש לה

, אין מי שחושש לפסוק

להא דרבי עקיבא

הסובר שהוא ספק לשון נדר, אלא ודאי אינו נדר!

והיינו, ד

קסבר

רב חסדא, ש

במשמתנא פליגי

תנא קמא ורבי עקיבא, וקאמר שאין לחוש לדברי רבי עקיבא.

וזה בניגוד לאביי, שאמר כי "משמתנא" גם לדעת רבי עקיבא בודאי אינו לשון נדר.

ומכאן ואילך עוסקת הגמרא בהלכות נידוי:

אמר רבי אילא אמר רב

: מי שנתחייב נידוי, ו

נדהו

החכם

בפניו

של המנודה -

אין מתירין לו

למנודה את נידויו

אלא בפניו

.

אבל אם

נדהו שלא בפניו

, ולא התבזה בנידוי בפניו -

מתירין לו

את נידויו,

בין בפניו בין שלא בפניו.

אמר רב חנין אמר רב: השומע הזכרת השם

לבטלה

מפי חבירו

-

צריך לנדותו

.

ואם לא נידהו

ראוי ש

הוא עצמו יהא בנידוי

, כיון שמראה בעצמו שאינו חס על כבוד ה'!

ומצינו שחמור ביותר הוא העוון של הזכרת השם לבטלה -

שכל מקום שהזכרת השם

לבטלה

מצויה

-

שם עניות מצויה

.

כי אמרה תורה [שמות כ] "בכל המקום אשר אזכיר את שמי [שיוזכר שם שמי לברכה] - אבוא אליך, וברכתיך".

והיינו, שתהיה ברכת ה' בעשירות במקום שמכבדים את שמו, ומכאן אתה למד, כי אם עושים להיפך, שמבזים את שמו בכך שמזכירים אותו לבטלה, תהיה העניות מצויה שם.

ועניות

נחשבת היא

כמיתה!

שנאמר

[שמות ד] לגבי דתן ואבירם, שזממו להרוג את משה במצרים, וברח משה למדין, וכאשר שלח הקב"ה את משה לגאול את בני ישראל ממצרים, אמר לו על דתן ואבירם - "

כי מתו כל האנשים

".

והרי מצינו שדתן ואבירם לא מתו אז, שהרי הם השתתפו במחלוקתו של קורח. ובהכרח, שנעשו עניים, ובכך נחשבו כאילו מתו.

ו

ראיה נוספת שעניות שקולה היא כמיתה, מהא ד

תניא: כל מקום שנתנו

בו

חכמים עיניהם

לרעה - סופו,

או מיתה או עוני.

אמר רבי אבא: הוה קאימנא

עמדתי

קמיה דרב הונא

.

שמעה

רב הונא

להך איתתא

לאשה אחת

דאפקה

שהוציאה

הזכרת השם לבטלה

.

שמתה

נידה אותה רב הונא,

ושרא לה לאלתר באפה.

ומיד התיר לה את נידויה בפניה.

שמע מינה

ממעשה זה של רב הונא,

תלת

, שלשה דברים:

א.

שמע מינה, השומע הזכרת השם מפי חבירו

-

צריך לנדותו

.

ב.

ושמע מינה, נידהו בפניו

-

אין מתירין לו אלא בפניו

.

ג.

ושמע מינה, אין

צורך להמתין

בין נידוי להפרה, ולא כלום.

אמר רבי גידל אמר רב: תלמיד חכם מנדה לעצמו

, את עצמו,

ומיפר

את נידויו

לעצמו.

ומקשינן:

פשיטא!

ומשנינן:

מהו דתימא

"

אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורין

", ויצטרך אחר להתיר את נידויו,

קא משמע לן

שיכול לעשות זאת בעצמו.

ומבארת הגמרא:

היכי דמי?

-

כי הא דמר זוטרא חסידא, כי מחייב בר בי רב שמתא

, אם היה אחד מבני בית המדרש חייב נידוי

\- היה מר זוטרא

משמית נפשיה ברישא

, היה תחילה מנדה את עצמו,

והדר משמת בר בי רב

.

וכי עייל

מר זוטרא

לביתיה, שרי

את הנידוי

לנפשיה

.

והדר

, ולאחר מכן

שרי ליה

, לתלמיד שנדהו.