Nedarim 6b — o Talmud em português

בעי רב פפא

: האם

יש

"

יד

"

לקידושין, או לא?

והבעיה של רב פפא היתה אפילו ביד מוכיח .

ודנה הגמרא באיזה אופן הסתפק רב פפא:

היכי דמי?

אילימא

, אם נאמר שהספק הוא בכגון

דאמר לה לאשה

"

הרי את מקודשת לי

",

ואמר לחבירתה

"

ואת נמי

", ולא הוסיף "מקודשת" -

פשיטא

שגם חברתה מקודשת לו, היות ולשון כזו -

היינו

לשון

קידושין עצמן

ואין זה יד!

אלא

, הספק הוא ב

כגון דאמר לה לאשה

"

הרי את מקודשת לי

",

ואמר לה לחבירתה

"

ואת

". והלשון הזאת אינה לשון קידושין גמורה, אלא היא "יד".

והספק הוא:

מי אמרינן

יש יד לקידושין, ולכן, "

ואת נמי

תהיי מקודשת לי" -

אמר לה לחבירתה

.

דהיינו, כך היא לשון קידושין, כיון שיש יד לקידושין.

ו

אם כן,

תפסי בה קידושין לחבירתה

על ידי אמירת ה"יד".

או דלמא

אין יד לקידושין, ולשון זו אינה לשון קדושין, אלא - "

ואת חזאי

[את תסתכלי ותראי כיצד אני מקדש את חברתך] " -

אמר לה לחבירתה

.

ו

לפי הצד הזה,

לא תפסי בה קידושין בחבירתה

.

ותמהה הגמרא:

ומי מיבעי ליה לרב פפא

אם יש יד לקידושין או לא?

והא מדאמר ליה רב פפא לאביי

במסכת קידושין [ה ב] בלשון תמיהה:

מי סבר שמואל

ש

ידים שאין מוכיחות הויין ידים

בקידושין? -

הרי

מכלל

זה שתמה רב פפא רק על ידים שאינן מוכיחות, ולא תמה כך על ידים מוכיחות, אתה למד

דסבירא ליה לרב פפא דיש יד

מוכיח

לקידושין!

ומשנינן: רב פפא עצמו מסתפק אפילו ביד מוכיח, שיתכן ואפילו יד מוכיח אינו כלום בקידושין.

אך שמואל, יתכן והוא סבור שיד מוכיח הוי יד, ואין לכך סתירה מדבריו במקום אחר. ולכן, לא הקשה רב פפא לאביי במסכת קידושין "וכי סבר שמואל שיד מוכיח הוי יד", כי יתכן וצודק אביי, ששמואל סובר שיד מוכיח הוי יד.

ולכן, רב פפא, רק על ענין

חדא

[ידים שאינן מוכיחות],

מגו

מתוך

מאי דסבירא ליה לשמואל

בכלל [שבין ידים מוכיחות ובין ידים שאינן מוכיחות הויין ידים] -

אמר

תמה

ליה לאביי.

והיינו, רק על הפרט שאמר שם אביי, שלדעת שמואל גם יד שאינו מוכיח הוי יד, כמו יד מוכיח - תמה רב פפא, שיש סתירה לכך.

בעי רב פפא

: אם תמצא לומר שאין יד לקידושין, לפי שאינם דומים לנדרים - האם

יש יד לפאה,

לפי שהקיש הכתוב פאה לנדר של קרבן,

או אין יד לפאה

, למרות ההיקש של פאה לנדר קרבן?

וגם בשאלה זו דנה הגמרא כיצד הסתפק רב פפא:

היכי דמי?

אילימא דאמר

הקוצר את השדה: "

הדין אוגיא

, ערוגה זו

ליהוי פאה, והדין נמי,

וגם ערוגה זו", אלא שלא המשיך ואמר בערוגה השניה "פאה" -

ההיא

-

פיאה מעלייתא היא!

אלא,

כי קא מיבעיא ליה

לרב פפא, ב

כגון דאמר

"

והדין

" ["וזאת"],

ולא אמר

"

נמי

"

\-

מאי?

מהו דין הערוגה השניה, האם יש יד לפאה והיא נעשית פאה או אין יד לפאה, והיא לא פאה?

ומפסיקה הגמרא באמצע הסבר הבעיה, כדי לדון בחידוש המשתמע מבעייתו של רב פפא:

מכלל

בעייתו של רב פפא, שהסתפק רק בדין יד, אך אילו יאמר לשון מפורשת הוא יכול לעשות פאה גם ערוגה נוספת, ואינו מוגבל לערוגה אחת בלבד -

אתה למד,

דכי אמר

"

שדה כולה תיהוי פאה

" -

הויא פאה!

והאם אכן כך היא ההלכה!?

ומבארת הגמרא:

אין,

אכן כך הוא הדין.

והתניא

, ראיה לכך:

מנין שאם רוצה

אדם

לעשות כל שדהו פאה, עושה?

-

תלמוד לומר

: [ויקרא יט] "

פאת שדך

".

והיינו, מכך שאמרה תורה "פאת שדך" ולא אמרה "פאה בשדך", משמע שאפילו את השדה כולה ניתן להפריש פאה. וממשיכה עתה הגמרא בביאור בעייתו של רב פפא:

מי אמרינן: כיון דאיתקש

פאה

ל

נדרי

קרבנות,

יש לנו לומר:

מה

נדרי

קרבנות יש להם יד, אף פאה יש לה יד

.

או דלמא כי איתקש

פאה לקרבן - רק

ל

ענין

בל תאחר הוא דאיתקש

ולא לענין חלות הנדר!

ועתה מבארת הגמרא את ההיקש של פאה לקרבן -

והיכא איתקש

פאה לקרבן?