Nazir 59b — o Talmud em português

מתניתין:

מת אחד מהן

שהיו בספק הטומאה, כיצד יגלח והרי כיון שספק טהור הוא אינו יכול לגלח:

אמר רבי יהושע: יבקש אחד מן השוק שידור כנגדו בנזיר

על תנאי, ויביאו כאחד את קרבנות הטהרה שיעלו לזה או לזה, ואחר כך יוכל לגלח, וכדמפרש ואזיל.

ואומר

אותו שהוא ספק טמא לאותו אחד:

אם טמא הייתי הרי אתה נזיר מיד

כדי שתתחיב במלאת ימי נזירותך בקרבן טהרה.

ואם טהור הייתי

, ואני הוא זה שחייב עכשיו בקרבנות טהרה,

הרי אתה נזיר אחר שלשים יום

כדי שתתחייב בקרבנות טהרה שאצטרך להביאם מספק; ועושה כן השני, ומקבל עליו נזירות באופן זה.

וסופרין שלשים יום

עד שימלאו ימי נזירותו של אותו אחר, ויתחייב בקרבן טהרה אם הראשון טמא.

ומביאין

אחר שלשים יום:

כלומר: ומביא אותו אחד שהוא ספק טמא

קרבן טומאה

בספק, דהיינו חטאת העוף הבאה על הספק [ואינה נאכלת], וכן עולת העוף מביא הוא בתנאי שאם אינו נזיר טמא יהא לנדבה, ואשם - שאינו יכול להביא על תנאי של נדבת שלמים - אינו מביא כלל, ואינו מעכבו מלמנות נזירות טהרה.

ו

מביאין שניהם

קרבן טהרה

אחד כדי להתיר אותו שהוא ספק טמא בתגלחת.

ואומר

אותו שהוא ספק טמא:

אם אני הוא הטמא

, הרי

קרבן טומאה

שאני מביא

שלי

הוא, כלומר: קרבן ודאי הוא,

וקרבן טהרה

שאנו מביאים יהא

שלך

, שהרי עכשיו מלאו ימי נזירותך אם אני טמא הייתי.

ואם אני הוא הטהור

[וחבירי שמת הוא הטמא] הרי

קרבן

ה

טהרה שלי

, ואילו אתה הרי אינך חייב בקרבן שעל צד זה לא קבלת עליך נזירות כלל.

וקרבן טומאה

שאני מביא הוא

בספק

, כלומר: מדין ספק אני מביאו, ואף שכלפי שמיא איני חייב בקרבן.

וסופרין

עוד

שלשים יום

, שהרי כל אחד הוא בספק נזיר, זה משום שמא טמא היה ונפלו הימים הראשונים שמנה, וזה משום שקיבל עליו נזירות לאחר שלשים יום.

ומביאין קרבן טהרה

אחד,

ואומר: אם אני

\- ולא חבירי שמת -

הוא הטמא

, הרי

קרבן

ה

טומאה

שכבר הבאתי

שלי היה, וקרבן טהרה

היה

שלך, וזה קרבן טהרתי

.

ואם אני הוא הטהור, קרבן טהרה

שהבאתי היה

שלי, וקרבן טומאה

שהבאתי לא שלי היה אלא

בספק

הבאתיו,

וזהו

שאנו מביאים עכשיו -

קרבן טהרתך

.

אמר לו בן זומא

לרבי יהושע:

ו

כי

מי שומע לו שידור כנגדו בנזיר!?

אלא מביא

אותו שהוא ספק טמא ביום השלשים:

חטאת העוף

הבאה על הספק, ועולת העוף בתנאי של נדבה [ואשם אינו מביא].

ו

מביא קודם לשניהם

עולת בהמה

לקרבן טהרתו על תנאי כדמפרש ואזיל.

ואומר: אם טמא הייתי

, הרי

החטאת מחובתי, וה

בהמה ל

עולה

תהיה ל

נדבה

.

ואם טהור הייתי

, הרי

ה

בהמה ל

עולה מחובתי

כדי שאוכל לגלח,

והחטאת

מביא אני

מספק

.

וסופר שלשים יום

לתשלום ימי נזירות טהרה אם היה טמא מתחילה.

ומביא

במלאת ימי נזרו

קרבן טהרה, ואומר

:

אם טמא הייתי

, הרי

העולה הראשונה

שהבאתי היתה

נדבה

, שהרי תגלחת טומאה היתה ולא תגלחת טהרה.

וזו

שאני מביא עכשיו היא ל

חובה

.

ואם טהור הייתי

, הרי

העולה הראשונה

חובה, וזו

העולה שאני מביא עכשיו -

נדבה

.

וזה

החטאת והשלמים שאני מביא עכשיו -

שאר קרבני

.

אמר

על כך

רבי יהושע

:

אם כן שיעשה כבן זומא,

נמצא זה

על הצד שלא היה טמא -

מביא קרבנותיו לחצאים

, שהרי העולה שהביא קודם שספר שלשים יום היתה לחובתו, ואילו את החטאת והשלמים אינו מביא אלא לאחר שלשים יום.

ולכך עדיף שידור אחר כנגדו, שהרי אז מביא הוא קודם שספר שלשים יום את כל קרבן טהרתו, שאם אינו עולה לו הרי עולה לחבירו, ואינו מביא קרבן לחצאין.

אבל הודו לו חכמים לבן זומא

לעשות כדבריו, ולא לחוש לקרבן לחצאים.

גמרא:

שנינו במשנה: אמר רבי יהושע: נמצא זה מביא קרבנותיו לחצאים:

ומקשה על כך הגמרא:

ולייתי

[ויביא] לחצאין, ומה רע בכך!?

אמר רב יהודה אמר שמואל

:

אכן אין בזה חסרון, ו

לא אמר רבי יהושע

כן

אלא לחדד בה את התלמידים

.

אמר רב נחמן

: אדרבה פתרונו של רבי יהושע אינו טוב כמו של בן זומא, כי

מאי ליעביד ליה רבי יהושע לדקיה דלא ליסרו

[מה יעשה רבי יהושע לחלב שעל בני המעיים שלא יסריחו]!?

כלומר: היות ומביאים הם יחדיו קרבן שלמים בפעם השניה לאחר שלשים יום, ואין ידוע קרבנו של מי הוא, אם כן אי אפשר להניף החלב של השלמים עד שיגלחו שניהם, שהתנופה היא אחר התגלחת, ובין כך ובין כך שמא יסריח החלב.

א. מצורע אסור לאכול בקדשים עד שייתמו ימי חלוטו [שיירפא מן הצרעת] ויגלח, ויספור שבעה ימים ובשביעי יגלח, וביום השמיני יביא את קרבנותיו, שהמצורע "מחוסר כפורים" הוא, ואסור לאכול בקדשים עד שיביא קרבנותיו; ואם איחר את תגלחתו, אינו מביא את קרבנותיו אלא למחרת.

אבל טמא מת אוכל בקדשים כשיעריב שמשו של יום השביעי לטומאתו, בין שלא היה נזיר ואינו חייב בקרבן, ובין שהיה נזיר טמא מת שהוא חייב בקרבן טומאה, שאין קרבן טומאתו מעכבתו מלאכול בקדשים.

ב. המצורע שאיחר את תגלחתו, אינו מביא קרבן אלא למחרת תגלחתו; אבל נזיר טמא מת שאיחר את תגלחתו שדינה להיות ביום השביעי, יכול לגלח מאוחר יותר ולהביא את קרבנותיו בו ביום, ובלבד שטבילתו היתה ביום או כמה ימים קודם.

ג. ימי חלוטו וימי ספרו של מצורע אינם עולים לו במנין נזירות טהרה, כמסקנת הגמרא לעיל נו ב; ואף שכבר תמו "ימי ספרו" אינו יכול למנות "נזירות טהרה" עד שיביא קרבנותיו.

ד. "נזירות טומאה" על מת, אינה רק המתנה עד שיוכל למנות את נזירות הטהרה, אלא שהיא עצמה דין "מנין" לה, ומונה שבעה ימים לנזירות טומאה ומביא קרבנותיו ביום השמיני, ולכן אינו יכול לקיים "נזירות טומאה" בימי חלוטו וספרו, כשם שאינו יכול לקיים "נזירות טהרה" בימים אלו, ולא עוד אלא שאינו מתחיל למנות את "נזירות הטומאה" אלא לאחר שיביא את קרבנות הצרעת.

ה. תגלחת הטומאה קודמת להבאת קרבנות הטומאה; וקרבן החטאת של נזירות הטומאה מעכבת את חלות נזירות הטהרה.

ה. משנתנו דנה בנזיר שהיו לו שתי טומאות ספק, האחת של מצורע והאחת של טומאת מת, ומבארת המשנה אימתי ייטהר מצרעתו ויהיה מותר לאכול בקדשים, ואימתי יצא ידי נזירותו ויהיה מותר מכל איסורי נזירות; ובברייתא בגמרא יתבאר דין הבאת קרבנותיו.

ו. המשנה מתבארת כאן כפי שיטה אחת בפירוש המשנה שביארו התוספות לעיל נה ב.

מתניתין:

נזיר

סתם שהוא חייב בנזירות של שלשים יום -

שהיה טמא

מת

בספק

, וגם

מוחלט

בטומאת צרעת

בספק

ביום הראשון לנזירותו, וכבר נרפא מן הצרעת:

הרי המצורע הזה

אוכל בקדשים

רק

אחר ששים יום

, כלומר: ביום הששים עצמו.

כיצד: אין אתה יכול להתירו בקדשים - מספק - אלא לאחר שיגלח שתי תגלחות לצרעתו, ויביא קרבן למחרת תגלחתו השניה.

ומצורע זה שאין טומאותיו אלא ספיקות - אינו יכול לגלח כלל עד שייתמו ימי נזירותו, כי שמא נזיר טהור הוא ואסור בתגלחת [וכפי ששנינו בסוף המשנה], וביום השלשים יגלח, ועלתה לו תגלחת זו לצרעתו אם מצורע הוא, [ואם אינו מצורע אבל טמא מת הוא, עולה לו התגלחת ל"תגלחת טומאה", או ל"תגלחת טהרה" אם אינו טמא כלל].

ולאחר תגלחת זו, צריך הוא ספירת שבעה ימים ותגלחת שניה וקרבנות למחרת התגלחת כדי להתירו בקדשים; והיות שאנו מסתפקים שמא טמא מת היה ולא מצורע, הרי שהוא מנוע מלהתגלח שנית עד שימנה נזירות טהרה נוספת.

כי אם אכן טמא מת היה, הרי שהיה עליו למנות "נזירות טומאה", לגלח, ולהביא אחריה קרבן טומאה, ואז יתחיל במנין "נזירות הטהרה"; ו"תגלחת הטומאה" הרי לא נתקיימה עד הגילוח ביום השלשים, נמצא שמוטל עליו עתה להביא קרבן טומאה ולמנות אחריה נזירות, ורק אז יותר הגילוח.

ולכן יביא את קרבן הטומאה ביום שגילח בו הוא יום השלשים, ויחל מיד למנות נזירות טהרה שתסתיים ביום החמשים ותשע לקבלת נזירותו, ואז יגלח תגלחת שהיא: ספק "תגלחת טהרה" וספק תגלחת שניה של צרעתו; ואת קרבנות המצורע יביא למחרת, כי מאחר שאיחר את תגלחתו השניה, נדחה זמן הבאת קרבנותיו ליום המחרת, נמצא שביום הששים מביא הוא את קרבנות המצורע ומותר לאכול בקדשים.

ושותה יין ומטמא למתים

רק

אחר מאה ועשרים יום

[היינו ביום המאה ועשרים], כלומר: אינו יוצא מידי ספק נזיר אלא ביום המאה ועשרים.

כיצד: עד יום החמשים ותשעה - בו גילח בשנית - הרי היה אסור באיסורי נזירות כפי שנתבאר; והיות והוא ספק מצורע, הרי שאותם הימים שמנה עד שהביא קרבנותיו ביום הששים ויצא מידי צרעתו אינם עולים לו למנין נזירות טהרה, ואם כן צריך הוא עוד שלשים יום של נזירות לקיום תגלחת טהרה; ובהכרח ימתין עד תשעים יום שהוא יום השלשים ואחד לנזירותו, ואז יגלח.

וביום התשעים כשגילח עדיין אינו מותר באיסורי הנזירות, כי אם היה טמא מת מלבד צרעתו, הרי שלא נתקיימה "נזירות הטומאה" אלא לאחר שהביא את קרבנות ספק צרעתו - שאין ימי הצרעת עד להבאת הקרבנות עולים לו ל"נזירות טומאה" - והגילוח שעשה ביום התשעים היא היא תגלחת טומאתו, שרק לאחריה יכול הוא להביא את קרבן הטומאה שלו, ולהתחיל במנין נזירות הטהרה.

ולכן יביא אחר התגלחת שביום התשעים את קרבן הטומאה, ויחל ביום זה למנות נזירות טהרה, והיא תסתיים ביום המאה ועשרים, שהוא יום ה"שלשים ואחד" של נזירות זו; וזו היא שלמדנו: ושותה יין ומיטמא למתים אחר מאה ועשרים יום. ומפרשת המשנה את הטעם:

שתגלחת הנגע דוחה

את

תגלחת הנזיר

, כלומר: מותר הוא לגלח לצרעתו אף שנזיר הוא ואסור בתגלחת, רק

בזמן שהוא

הנזיר

ודאי

מצורע הוא,

אבל בזמן שהוא ספק

מצורע

אינו דוחה

את איסור התגלחת.

ואשר על כן אינו יכול לגלח תגלחת ראשונה לצרעתו עד שלשים יום, היות וספק מצורע הוא ספק נזיר טהור הוא, וכן את תגלחתו השניה אינו יכול לגלח מאותה סיבה עד שימנה נזירות שניה של שלשים יום.