Versão em texto deste daf: original e tradução
Nazir 58a — o Talmud em português
Nazir 58a do Talmud Babilônico: tsurat ha-daf com Rashi e Tossafot, tradução e notas. Leia online, de graça.
Texto original — Nazir 58a
יכול אף
כל
מצורע כן
שלא יקיף את ראשו אלא את שאר שערו בלבד, לפיכך
תלמוד לומר
: "
ראשו
" שהוא מיותר, כדי ללמד שהמצורע מקיף את ראשו, כי העשה דוחה את הלא תעשה.
ותניא אידך: "
ראשו
מה תלמוד לומר!?
לפי שנאמר גבי נזיר
: "
תער לא יעבור על ראשו
",
יכול אפילו נזיר
בתוך מנין נזירותו - כשהוא
מצורע כן
, שלא יקיים מצות תגלחת המצורע - כדי שלא לעבור לאו זה, היות ומצטרף אליו עשה ד"קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו", ואין עשה דוחה את לא תעשה ועשה -
לפיכך
תלמוד לומר
: "
ראשו
" שהוא מיותר, כדי ללמד שאף הנזיר המצורע מגלח את ראשו בתער.
מאי לאו תנאי היא
, כלומר: האם לא מוכרח שיסוד מחלוקת הברייתות אם "ראשו" מלמד על דחיית לא תעשה ועשה או דחיית לא תעשה בלבד, הוא בדין "הקפת כל הראש"!?
כי
למאן דאמר ד
"ראשו" מרבה את תגלחת ה
נזיר
האסורה בלא תעשה ועשה, הוא משום ד
קסבר
:
"
הקפת כל הראש לא שמה הקפה
", והיות שיכול הוא להקיף בדרך זו, הרי ודאי שלא התירה התורה למצורע להקיף באיסור דהיינו: בהקפת הפיאות תחילה, ובהכרח ד
כי אתא קרא
ד"ראשו" - לנזיר מצורע ו
למידחי את לא תעשה ועשה
של תגלחת הנזיר, ולא ללאו בלבד.
ואידך
הסובר ש"ראשו" מרבה הקפת הראש האסורה בלאו בלבד -
סבר
:
"
הקפת כל הראש שמה הקפה
" ובכל אופן שיגלח יעבור על איסור,
ו
לכן יש לנו לומר ד
כי אתא קרא
רק
למידחי לאו גרידא
[לאו בלבד] ולהשמיענו ש"הקפת כל הראש שמה הקפה", אבל לדחות לאו ועשה לא נשמע מ" ראשו".
אמר
דחה
רבא
:
לא,
דכולי עלמא
ואף לדעת הסובר ש"ראשו" בא להתיר הקפה - "
הקפת כל הראש לא שמה הקפה
", ולא בא הכתוב להתיר לגלח את ראשו בדרך של הקפת כל הראש ולהשמיענו שהקפת כל הראש שמה הקפה -
וכי אתא קרא
לדעתו - ל
כגון שהקיף
תחילה את פיאותיו
ולבסוף גילח
את שאר השערות שבראשו, כלומר: להתיר לו אם ירצה לגלח שלא בדרך הקפת כל הראש, דהיינו להקיף תחילה את פאותיו ושוב לגלח את ראשו -
ולחדש בא הכתוב:
כיון דאילו גלחיה בחד זימנא לא מיחייב
-
כי הקיף ולבסוף גילח
נמי לא מיחייב
, כלומר: חידוש התורה הוא: אף על פי שאין דחיית הלאו נצרכת לקיום העשה שהרי יכול לגלח ב"הקפת כל הראש" המותרת, בכל זאת מותר לגלח אף בדרך זו שהיא אסורה.
ובזה הוא שנחלק התנא הסובר ש"ראשו" מלמד על דחייתם של עשה ולא תעשה בתגלחת נזיר מצורע, כי לדעתו, ודאי לא התירה התורה הקפה כשיכול לקיים את מצות התגלחת בהיתר, ובהכרח שלתגלחת נזיר בא הכתוב, ולדחות לא תעשה ועשה.
ותמהינן:
ומי כתב קרא הכי
, כלומר: וכי יש לומר שבא הכתוב לדחות לאו של הקפה, כשיכול לקיים את העשה דתגלחת בהיתר!?
והאמר ריש לקיש: כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה, אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב, ואם לאו יבוא עשה וידחה את לא תעשה
, ואם כן היות ויכול הוא לקיים את שניהם - וכגון שיגלח תחילה ואחר כך יקיף, שהיא הקפת כל הראש ואין שמה הקפה - אין עשה דתגלחת המצורע דוחה את הלאו!?
אלא
דוחה הגמרא באופן אחר את אשר רצינו לפרש, שנחלקו התנאים בדין "הקפת כל הראש":
דכולי עלמא
"
הקפת כל הראש שמה הקפה
" ומסברא בעלמא ולא נצרך כתוב ללמדנו זאת, דכי אטו משום שהוסיף לגלח לא יתחייב על הפאות.
ובכך נחלקו: מאן דסבר "ראשו" מלמד על דחיית לאו לבד, סובר שכאן חידשה לנו התורה ש"עשה דוחה את לא תעשה"; ומאן דסבר "ראשו" מלמד על דחיית לא תעשה ועשה, סובר ש"עשה דוחה לא תעשה" נלמד ממקום אחר, כדמפרש ואזיל, ובהכרח שהכתוב בא לחדש שבנזיר מצורע נדחים אף לא תעשה ועשה.
ומפרשת הגמרא:
ומאן דמוקים לקרא למידחי לא תעשה ועשה
[והתנא המפרש את "ראשו" שהוא מלמד: עשה דוחה לא תעשה ועשה],
לאו גרידא
שהוא נדחה מפני עשה
מנליה
[מנין לו]!?
יליף מ
קרא ד"
גדילים
"
\-
דאמר קרא
: "
לא תלבש שעטנז
צמר ופשתים יחדיו. גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך אשר תכסה בה" -
ותניא
: לכך נסמכה פרשת ציצית לפרשת שעטנז כדי ללמד:
לא תלבש שעטנז, הא גדילים תעשה לך מהם
, כי העשה של ציצית דוחה את הלאו ד"לא תלבש שעטנז".
מוסיפה הגמרא ומפרשת: ו
מאן דנפקא ליה
שעשה דוחה את לא תעשה -
מ
"
ראשו
",
מאי טעמא לא נפקא ליה מגדילים
[למה אין הוא לומד משם]!?
אמר לך
התנא של אותה ברייתא: סמיכות פרשת ציצית לאיסור שעטנז
לכדרבא הוא דאתא
[ללמד את דינו של רבא היא באה]!
דרבא רמי
[הקשה סתירת הפסוקים]:
כתיב
בפרשת ציצית: "
ונתנו על ציצית הכנף
[פתיל תכלת] ", ומשמע שיתן מ
מין כנף
, כלומר: מכל מין שיהא הכנף עשוי, מאותו מין יעשה לו ציצית, ואם עשה את הכנף משירים כלך וסריקין, אף את הציצית יעשה מאותו מין.
ו
מאידך
כתיב
" [לא תלבש שעטנז]
צמר ופשתים יחדו
. גדלים תעשה לך", ומסמיכות הפרשיות יש ללמוד שיתן ציצית של צמר או פשתים דוקא, ואפילו אם היה הכנף ממין אחר -
הא כיצד
יתקיימו שני מקראות הללו: ציצית של
צמר ופשתים
הרי הם
פוטרין
את הטלית מחיובה
בין במינן
[בין שהיה הכנף מאותו מין]
בין שלא במינן
-
ואילו
שאר מינין
, רק
במינן
הן
פוטרין
היות והוא "מין כנף", אבל
שלא במינן
[כשהכנף אינו מאותו המין]
אין פוטרין
.
מוסיפה הגמרא לפרש את שיטות התנאים של שתי הברייתות; ושואלת:
והאי תנא דמפיק ל
"
ראשו
"
ללאו גרידא
[ללאו לבד, דהיינו שהכתוב מדבר בהקפת הראש שבכל מצורע], הרי תיקשי על דבריו: האיך נלמד מכאן שבכל מקום עשה דוחה את לא תעשה, והרי איסור הקפת הראש אינה "שוה בכל", שהנשים אינן אסורות בו, ומנין שאף לאו השוה בכל - שהוא חמור יותר - הרי הוא נדחה מפני עשה!?
ובהכרח טעמו הוא משום שבאיסור שאינו שוה בכל הרי נדחים מפני עשה אף לא תעשה ועשה [כדמפרש ואזיל] וכל שכן לאו לבד, ואם כן: אם אינו ["ראשו"] ענין ללאו שאינו שוה בכל דזה הרי פשיטא, תנהו ענין ללאו השוה בכל שאף הוא נדחה מפני עשה.
ומבארת הגמרא את המקור לזה: ד
אתי עשה
ודחי את לא תעשה ועשה
שאינם שוים בכל וכגון שאינם בנשים -
מנלן?
ומפרשינן:
נפקא ליה
ללאו ועשה שאינם שוים בכל שהם נדחים מפני עשה -
מ
"
זקנו
",
דתניא
:
"
זקנו
"
מה תלמוד לומר
, והלא כבר נאמר "יגלח את כל שערו":
לפי שנאמר
לכהנים: "
ופאת זקנם לא יגלחו
",
יכול אפילו
כשהכהן הוא
מצורע
-
כן
, שלא יגלח את זקנו מפני שהוא אסור בלאו ועשה להשחית את זקנו, לפיכך
תלמוד לומר
במצורע "
זקנו
", כדי לרבות את המצורע הכהן שיגלח את זקנו.
הרי למדנו שלאו ועשה שאינם שוים בכל כהשחתת זקן שאינה בנשים, הרי הם נדחים מפני עשה. ומאחר שהביאה הגמרא ברייתא דדרשינן מ"זקנו" ללא תעשה ועשה דהשחתת זקן, מקשינן לשיטת התנא של הברייתא השניה:
ומאן דמפיק ליה ל
"
ראשו
"
לעשה ולא תעשה
דנזיר שהם נדחים מפני העשה,
לילף מ
"
זקנו
", ויאמר: כשם שלאו ועשה של השחתת זקן נדחים, כך נדחים הלאו והעשה של איסור גילוח בנזיר, ולמה לי "ראשו"!?
ומשנינן:
וליטעמיך
, לסברתך שאתה בא להשוות את הלאו ועשה של נזיר ללאו ועשה של כהן, וללמוד שכשם שאלו נדחים אף אלו - הלוא תיקשי לך:
הא
דקיימא לן בעלמא
[מה שמקובל בידינו בכל מקום]: