Nazir 57b — o Talmud em português

דקתני: ואיני יודע איזה מכם

, ולשון זה משמע שמעולם לא ידע, ואילו היה הוא ביניהם בהכרח שידע אלא ששכח.

שמע מינה!

שנינו במשנה: שני נזירים שאמר להן אחד, ראיתי אחד מכם שנטמא ואיני יודע איזה מכם,

מגלחין ומביאין

קרבן טומאה:

א. אסרה התורה להקיף את פאת הראש, שנאמר [ויקרא יט כז] "לא תקיפו פאת ראשכם", ומה היא הקפה: זה המשוה צדעיו לאחורי אזניו ולפדחתו, "צדעיו" הוא השיער הרבה וגדל סמוך לאזנים, ומאחורי אזניו חלק הוא ואין שם שיער, וכן בפדחתו אין שיער, וכשנוטל אותם שבצדעיו דהיינו פאת הראש, ויהיה חלק בלא שיער, נמצא שהוא שוה לאחורי אזניו ופדחתו, [תוספות לעיל מא א]; ובסוגייתנו יתבאר דין מי שגילח את כל ראשו ["הקפת כל הראש"] אם הוא עובר ב"לא תקיפו".

ב. בכלל איסור זה הן "המקיף" והן "הניקף"; והמקיף את הקטן נחלקו בו אמוראים בסוגייתנו אם הוא חייב.

ג. הזהירה התורה את כל ישראל [ויקרא יט כז]: " [לא תקיפו פאת ראשכם] ולא תשחית את פאת זקנך"; והזהירה התורה את הכהנים בפרט [ויקרא כא ה]: "ופאת זקנם לא יגלחו".

ד. ציותה התורה את הכהנים [שם פסוק ו]: " [ופאת זקנם לא יגלחו ובבשרם לא ישרטו שרטת]. קדושים יהיו לאלהיהם", ונכלל בעשה זה שלא ישחיתו את זקנם.

ה. אין האשה שייכת בהשחתת זקן, משום שאין זקן האשה חשוב זקן לענין זה; וממה שסמכה התורה איסור הקפה לאיסור השחתה, למדו חכמים: כל שישנו בהשחתה ישנו בהקפה, וכל שאינו בהשחתה - כגון אשה - אינו בהקפה, ובסוגייתנו נחלקו אמוראים אם נתמעט מי שאינו בהשחתה רק מאיסור "ניקף", או אף מאיסור "מקיף".

ומקשינן על מה ששנינו שהם מגלחים ומקיפים את פאת ראשם מספק:

ואמאי

, האיך שניהם מגלחים ומקיפים שתי פעמים: בסוף שלשים הראשונים, ובסוף שלשים השניים!?

והרי

דילמא לאו טמאין אינון, וקעביד הקפה

, כלומר: והרי אחד מהם ודאי שאינו טמא, ואיך יכול הוא לגלח את כל שער ראשו בפעם השניה ולעבור "על לא תקיפו פאת ראשכם"!?

אמר

תירץ

שמואל

: משנתנו עוסקת

באשה

נזירה שאינה אסורה בהקפה, היות ואינה בהשחתת זקן, וכל שישנו בהשחתה ישנו בהקפה, וכל שאינו בהשחתה אינו בהקפה.

ו

ב

קטן

נזיר.

ומבארת הגמרא:

ו

כי למה הוצרך שמואל לתרץ שמשנתנו עוסקת באשה ובקטן,

לוקמה

[יפרשנה] שמואל אפילו

ב

איש

גדול, ו

אם משום איסור הקפה הרי "

הקפת כל הראש לא שמה הקפה

", שלא אסרה התורה אלא את המשוה את צדעיו לאחורי אזניו ולפדחתו, ולא המגלח את כל ראשו -

אלא ודאי

מדלא מוקים לה

שמואל

הכי

[היות ולא פירש כן שמואל את משנתנו],

שמע מינה

הרי למדנו ש

קסבר שמואל

: אף "

הקפת כל הראש שמה הקפה

".

מר זוטרא מתני לה להא דשמואל

[היה שונה את דברי שמואל האלו]

אסיפא

דמשנתנו [על המשנה הבאה בדף נט ב, שהיא המשך משנתנו, והובאה משנה זו לעיל נה ב], ששנינו:

נזיר

סתם, שהוא חייב בנזירות של שלשים יום -

שהיה טמא

מת

בספק, ו

גם

מוחלט

בטומאת צרעת

בספק

ביום הראשון לנזירותו, וכבר נרפא מן הצרעת הזו:

הרי המצורע הזה - שאסור הוא באכילת קדשים עד שייטהר ויביא קרבנותיו -

אוכל בקדשים

רק

לאחר ששים יום

, כי אז נטהר הוא לגמרי מספק צרעתו. "ושותה יין ומטמא למתים אחר מאה ועשרים יום", כי אז יצא מידי ספק נזירותו. ולמדנו בברייתא על אותה משנה:

ומגלח ארבע תגלחיות;

כיצד:

שתי תגלחות ראשונות הרי הוא מגלח את כל גופו: לאחר שלשים יום, ולאחר ששים יום, ומשום שיש להסתפק בהם בתגלחת צרעת ראשונה ושניה; ושתי תגלחות אחרונות הרי הוא מגלח את ראשו בלבד: לאחר תשעים יום ולאחר מאה ועשרים יום, ותגלחות אלו הם משום ספק תגלחת נזירות בלבד.

ותיקשי:

אמאי

מגלח הוא בשתי תגלחות ראשונות את כל גופו - משום ספק מצורע,

והא קא עביד השחתת זקן

ועבר על "ולא תשחית את פאת זקנך", וכן עושה הוא הקפת פאת הראש בכל התגלחות שהוא מגלח, והרי שלש תגלחות אינן אלא מספק!?

ועל כך הוא ש

אמר שמואל

: אותה משנה עוסקת

באשה

שאינה מוזהרת לא על השחתה ולא על הקפה,

ו

ב

קטן

.

אמר רב הונא

:

המקיף את הקטן

אף שהקטן אינו בכלל דין "ניקף" -

הרי הוא חייב

, ומשום שכשאמרה תורה "ולא תקיפו פאת ראשכם", אסרה התורה את הגדול מלהיות "מקיף" אפילו את הקטן, כי כל פאה במשמע.

אמר

תמה

ליה רב אדא בר אהבה לרב הונא

, אחר שראה את בניו של רב הונא כשכל שער ראשיהם מגולח עם הפיאות:

לשיטתך -

לדידך

[לבנים שלך]

מאן מגלח להון

[מי מגלח ומקיף אותם], והרי המקיף את הקטן חייב!?

כלומר: אני סובר: שהמקיף את הקטן הרי הוא פטור, אבל לשיטתך ש"המקיף את הקטן חייב", אם כן מי מקיף את פאת ראשי ילדיך!?

אמר ליה

רב הונא לרב אדא בר אהבה:

חובה

אשתי היא זו שמקפת אותם, מפני שאני סובר: אשה אינה בכלל איסור "מקיף", וכפי שיתבאר טעמו בהמשך הגמרא.

אמר לו רב אדא בר אהבה: אף האשה בכלל איסור "מקיף", ואם כן לשיטתך שאתה סובר: המקיף את הקטן הרי הוא חייב, וכי

תקברינון חובה לבניה

[תקבור חובה אשתך את בניה]!? כלומר: וכי רוצה אשתך להיות שכולה מבניה!?

והיתה זו כשגגה שיוצאת מלפני השליט, ו

כולהו שני דרב אדא בר אהבה לא אקיים ליה זרעא לרב הונא

[כל ימי רב אדא בר אהבה, לא היו בניו של רב הונא מתקיימים].

ומבארת הגמרא:

מכדי תרוייהו

, הרי בין רב הונא ובין רב אדא בר אהבה

סבירא להו

"

הקפת כל הראש שמה הקפה

", כי שניהם לא דנו להתיר את הקפת ראשי ילדיו של רב הונא משום שהיתה זו "הקפת כל הראש".

ו

במאי קמיפלגי

רב הונא הסובר: המקיף את הקטן הרי הוא חייב, אך האשה מותרת להקיף, כשם שהיא מותרת להיות "ניקף", ורב אדא בר אהבה הסובר: המקיף את הקטן פטור, אבל האשה אסורה באיסור "מקיף".

ומפרשינן:

רב הונא סבר

: המקיף את הקטן חייב, שאף פאת הקטן בכלל "פאת ראשכם"; ואילו האשה אינה אסורה באיסור "מקיף", היות וכתוב בתורה: "

לא תקיפו פאת ראשכם, ולא תשחית את פאת זקנך

"

\-

והרי לכך סמכה התורה השחתה להקפה, כדי ללמד:

כל שיש לו השחתה יש לו הקפה

, הרי הוא אסור להיות "ניקף" ולהיות "מקיף",

והני נשי הואיל וליתנהו בהשחתה ליתנהו נמי בהקפה

[ונשים אלו היות ואינן בלאו של השחתה, לכן אינן גם בלאו דהקפה].

וסובר רב הונא, שנתמעטו הנשים מהקפה בין מאיסור "ניקף" ובין מאיסור "מקיף".

ורב אדא בר אהבה סבר

המקיף את הקטן פטור, היות ובכלל מה שאמרה תורה "לא תקיפו - ולא אמרה: "לא תוקפו" - פאת ראשכם", הרי

אחד המקיף ואחד הניקף במשמע

-

ו

אם כן הרי

איתקש מקיף לניקף

, ולמדנו:

כל היכא דניקף מיחייב, מקיף נמי מיחייב

וכגון המקיף את הגדול,

ו

אולם

ההוא קטן, הואיל וגופיה

[הוא עצמו]

לאו בר עונשין הוא

ולא

מיחייב

[אינו בר עונשין להתחייב], לכן ה

מקיף ליה

לקטן

נמי לא מיחייב

.

ואף חלוק רב אדא בר אהבה על רב הונא במה שאמר: אשה שאינה בהשחתה אינה בהקפת אחרים, ומשום שלדעתו לא נתמעטה האשה אלא מעיקר פשט הפסוק דהיינו להיות ניקף, אבל אין הסמיכות ממעטת אותה מאיסור "מקיף", היות והוא אינו עיקר פשט הפסוק.

כאן שבה הגמרא לנידון שפתחה בו הגמרא, והוא: אם "הקפת כל הראש שמה הקפה"; ושואלת:

לימא

"

הקפת כל הראש

שמה הקפה"

תנאי היא

, האם יש לנו לומר שנחלקו התנאים של הברייתות הבאות - בהקפת כל הראש אם שמה הקפה!?

כתוב בפרשת מצורע [ויקרא יד ט]: "והיה ביום השביעי [לימי ספרו של מצורע אחר שנטהר מצרעתו] יגלח את כל שערו את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו ואת כל שערו יגלח", ובסוגייתנו יתבאר לשם מה הוצרכה התורה - אחר שכללה את כל שער הגוף במאמר הכתוב "יגלח את כל שערו" - לפרט את ראשו ואת זקנו" והרי אלו בכלל שאר השער הם.

דתנו רבנן: "

ראשו

"

מה תלמוד לומר!?

והלא בכלל שערו הוא, ולמה פירט הכתוב ואמר: "ראשו"!?

לפי שנאמר

: "

לא תקיפו פאת ראשכם

" -