Moed Katan 5b — o Talmud em português

קרי

רבי ינאי

עליה

, על אותו תלמיד "

ושם דרך

-

אראנו בישע אלוהים

". כיון שהיה אותו תלמיד מחשב באיזה שעה ראוי להקשות ובאיזו לא.

[וריטב"א פירש, על שחישב כי גדול ההפסד להלבין פני חבירו מהשכר שיהא לו בלימוד זה, וכל שכן שיכול לשאול אחר כך].

תנו רבנן: אין מציינין

מקום קבר ,

לא על

כזית מן המת, ולא על עצם כשעורה, ולא על דבר שאינו מטמא

באהל

.

אבל, מציינין על השדרה ועל הגלגלת

, או

על רוב בנין

של עצמות שלד המת, כגון עצמות גדולות, אף שאינן רוב מנין עצמותיו.

ו

או

על רוב מנין

עצמות

המת

, אף שאינם רוב בנין השלד.

ואין מציינין על הוודאות

, הוא מקום הברור וידוע לכל שיש בו טומאה. כי אין מטלטלין בו טהרות, ולכן אין צריך לציינו .

אבל מציינין על הספיקות

.

ואלו הן ספיקות

שצריך לציין אותם: כגון

סככות, ופרעות, ובית הפרס

.

ולהלן יתבארו מאי נינהו.

ואין מעמידין

את ה

ציון במקום

ה

טומאה

עצמה אלא לידה, כדי

שלא להפסיד את הטהרות

. שאם יציין רק את מקום הטומאה ממש, לא ירגיש בהלוכו עד שיגיע לציון, ויטמאו הטהרות. ולכן יעשה הציון סביב סמוך לטומאה, וכשיגיע אליו יבחין וימנע מלהתקרב לטומאה.

אבל,

ואין מרחיקין ציון ממקום הטומאה

יותר מכל שהוא, כדי

שלא להפסיד את ארץ ישראל

. שלא יהיה חלק מארץ ישראל בחזקת טומאה שלא לצורך, שהרי ממקום הציון פורשים מחשש טומאה.

ומקשינן:

ו

כי

כזית מן המת אינו מטמא באהל

, ולכן אין מציינין על כזית?

והא תנן: אלו שמטמאין באהל: כזית מן המת!?

ומתרצינן:

אמר רב פפא: הכא

, דאין מציינין -

בכזית מצומצם עסקינן

.

לעולם כזית מטמא באהל. אך כזית מצומצם הקבור בקרקע, כיון

דסוף סוף מיחסר חסר

בקבר, ושוב לא יטמא, לכן אמרינן:

מוטב ישרפו עליו

עתה

תרומה וקדשים

שיטמאו מהכזית היות ולא נזהרו ממנו לפי שלא היה מקומו מצויין, אך תהא אפשרות הטומאה ממנו רק

לפי שעה

, כל זמן שיש בו כזית מצומצם, עד שיחסר בקבר מכזית, ושוב לא יטמא.

ואל ישרפו עליו

תרומה וקדשים

לעולם

.

שאם יציינו את מקומו ישרפו עליו בעתיד לעולם שלא לצורך, שהרי הוא כבר חסר מכזית.

ואף שמפני הציון פורשין ולא נטמאים, חיישינן שיעבור עליו בלילה ולא יראנו. ובבקר, כשיבחין שעבר שם, ישרוף את התרומה ללא צורך, שכבר חסר מכזית. ואם לא יציינו לא ישרוף בעתיד.

ומבארינן סיפא דברייתא:

ואלו הן הספיקות: סככות ופרעות

.

סככות

הוא

אילן המיסך על הארץ

, ונמצאת טומאה של מת תחת חלק אחד מנוף האילן, ויש רווח בין חלקי האילן. אך כיון שלא ידוע איזהו מקום הטומאה מציין את כולו, שיפרשו מספק .

פרעות

, אלו הן

אבנים פרועות היוצאות מן הגדר

, אחת לכאן ואחת לכאן, ואינו יודע תחת איזה אבן נמצא הקבר, ולכן מציין את כולם מספק.

בית הפרס

-

כדתנן: החורש את הקבר הרי הוא עושה בית הפרס

, שבחרישתו לכל צד מתפשט מקום הקבר, והטומאה היא בכל מקום שחיישינן שמא הוליכה המחרשה עצם כשעורה מהקבר.

וכמה הוא עושה

?

מלא מענה

, מלוא תלם אחד של המחרישה, עד למרחק של

מאה אמה

מהקבר, דחיישינן שהמחרישה הוליכה עצם כשעורה עד מאה אמה, ולכל צד חיישינן מאה אמה מהקבר, אף אם חרש יותר [אך בחרש פחות, חיישינן רק כמלא מענה שבמקום החרישה].

ומקשינן:

ובית הפרס

-

מי מטמא באהל

, דבעינן לציינו?

והאמר רב יהודה אמר שמואל: מנפח אדם בית הפרס, והולך

לשחוט את פסחו. כי אם יש שם עצם כשעורה, יתפזר על ידי הניפוח ולא יטמאנו בהיסט. ולא חושש שמא עדיין קבור בו מת, ויטמא בהליכתו עליו מדין טומאת אהל.

ו

כן משמע מד

רב יהודה בר אמי משמיה דעולא

, ד

אמר: בית הפרס שנידש

בהליכת בהמות או אדם, ואף שלא נחרש,

טהור

.

ומתרוויהו חזינן דחיישינן רק למגע או היסט של עצם כשעורה, ולא לטומאת אהל. ואם כן קשה: למה צריכין לציינו לבית הפרס!?

ומתרצינן:

אמר רב פפא: לא קשיא

.

כאן

, ששנינו כי צריך לציין בית הפרס -

בשדה שאבד בה קבר

ולא נחרשה השדה. והספק של בית הפרס הזה הוא אכן בטומאת אהל, היות ולא ידעינן היכן הוא הקבר.

כאן

ששנינו בהולך לשחוט פסחו שמנפח והולך, וכן זה ששנינו שדה שנידש טהור, מדובר

בשדה שנחרש בה קבר

, ששם לא חיישינן לטומאת אהל, היות והחרישה פירקה את הקבר, ולכן אין צריך לציינו .

ותמהינן:

ו

כי

שדה שנחרש בו קבר

"

בית הפרס

"

קרי ליה!?

ומתרצינן:

אין!

ו

הכי

תנן: שלשה

מיני

בית הפרס הן: שדה שנאבד בו קבר, ושדה שנחרש בה קבר, ושדה בוכין

.

ומבארינן:

מאי

"

שדה בוכין

"?

רב יהושע בר אבא משמיה דעולא אמר: שדה שמפטירין בה מתים

. שנפרדים בה אנשים שהביאו מתים ממקום רחוק לקבורה במקום אחר, וסמוך לעיר מקבלין אותן אנשי המקום, ורוחצין אותן וקוברין אותם. והמביאים נפטרים והולכין.

וטעמא מאי

חוששין במקום זה משום טומאה.

אמר אבימי: משום יאוש בעלים נגעו בה

. חיישינן שמא כיון שבאו ממקום רחוק נתדלדל אבר מן המת ונפל במקום שהעבירום ליד אנשי העיר, וסמכו המביאים על המקבלים, ולהיפך, והניחוהו שם.

ולכך מספקא לן על טהרת המקום, ומציינין אותו מפני אוכלי תרומה .

ומקשינן על רב פפא, שאמר רק שדה שנאבד בו קבר צריך לציינו, ולא בנחרש בו קבר:

ו

כי

שדה שנחרש בה קבר לא בעי ציון

?

והא תניא

בתוספתא, שמציינין גם בית הפרס שנחרש.

דתניא:

מצא שדה מצויינת, ואין ידוע מה טיבה

, אם הוא שדה שנחרש בה קבר ויכול לנפח ולעבור, או שנאבד בה קבר ולא יועיל הניפוח היות שמטמא באהל, וכדלעיל - נתנו חכמים לאותה השדה סימן, לידע את דינה:

אם

יש בה אילנות, בידוע שנחרש בה קבר

, היות שלקיום האילנות צריכין לחרוש בשדה. ויכול לעבור בה, אם מנפח והולך .

ואם

אין בה אילנות, בידוע שאבד בה קבר

.

ולא נחרשה, ומטמא באהל, ולא מועיל בה ניפוח .

רבי יהודה אומר

: לעולם לא הויא שדה בחזקת שנחרש בה קבר

עד שיהא שם זקן או תלמיד

חכם שיודע שנחרש בה קבר.

לפי שאין הכל בקיאין בדבר

.

חזינן מיהא, שגם בנחרש בה קבר מציינין. ותקשי לרב פפא, דאמר נחרש אין צריך לציינו, דאינו מטמא באהל.

ומתרצינן: אמר רב פפא

: לעולם בית הפרס שנחרש לא בעי ציון.

ו

כי תניא ההיא

ברייתא בתוספתא "שדה מצויינת" שאין יודע מה טיבה - אין הספק אם רק נחרש או רק נאבד בה קבר. אלא ודאי מדובר

בשדה שאבד בה קבר, ד

משום הכי

ציינוה

.

וכל הספק הוא שמא אחר שציינוה היא גם נחרשה, והציון הוא מפני שנאבד בה קודם לכן, ועל כן נתנו בה את הסימן, אם

יש בה אילנות, בידוע ש

אחר שציינוה

נחרש בה קבר

, ואם אין בה אילנות, בידוע שאבד בה קבר

ולא נחרשה אחר כך, ולכן אסורה בלא ניפוח.

ומקשינן:

וליחוש

אף בשדה שיש בה אילנות. כי שמא חרשו לצורך האילנות רק בין האילנות עצמן, ו

דילמא

היו

אילנות מגוואי

, בפנים השדה, ורק שם היה מקום החרישה,

ו

אילו ה

קבר

היה

מבראי

, מבחוץ למקום האילנות, ולא נחרש מקום הקבר כלל!

והיינו, יתכן שנאבד הקבר בשטח השדה שסביב האילנות מבחוץ, ולא נחרש כלל, ולכן אסור לעבור בה על ידי ניפוח, ומה הראיה ממה שיש בה אילנות שנחרש הקבר בכולה.

ומתרצינן:

כדאמר עולא

, במסכת נדרים מב א לענין שביעית:

בעומדין על הגבולין

.

הכא נמי

מדובר

בעומדין

האילנות

על הגבולין

.

וכל השדה המצויינת כבית הפרס נמצאת ביניהם. ולכך אמרינן שנחרש בה קבר, לצורך האילנות.