Versão em texto deste daf: original e tradução
Moed Katan 5a — o Talmud em português
Moed Katan 5a do Talmud Babilônico: tsurat ha-daf com Rashi e Tossafot, tradução e notas. Leia online, de graça.
Texto original — Moed Katan 5a
שנינו במשנתנו: ומתקנין את
קלקולי המים שברשות הרבים
וחוטטין אותן.
ודייקינן:
חטיטה, אין
. אבל
חפירה, לא
. משום דטירחה היא.
אמר רבי יעקב אמר רבי יוחנן: לא שנו
שחפירה אסורה
אלא
במקום
שאין רבים צריכין להם
לבורות המים.
אבל
אם היו ה
רבים צריכין להם, אפילו חפירה
של בורות
מותר
לצרכי רבים בחול המועד.
ומקשינן לרבי יוחנן:
וכי
כאשר
רבים צריכין להם
-
מי שרי
לחופרן?
והתניא: חוטטין בורות שיחין ומערות
שנפלו לתוכן אבנים וצרורות ומפנים אותם. ואפילו אם הבורות
של יחיד
.
ואין צריך לומר
שחוטטים בורות
של רבים
.
ואין חופרין בורות שיחין ומערות של רבים
.
ואין צריך לומר של יחיד
שאסור.
ומדייקת הגמרא:
מאי לאו
, הא דתנן מותר לחטוט ואסור לחפור בשל רבים, היינו אפילו
כשרבים צריכין להם
.
וקשיא לרבי יוחנן, שאמר אם רבים צריכין להם מותר אפילו לחפור.
ומתרצינן:
לא
. לא אסרה הברייתא אלא
בשאין רבים צריכין להם
, שאז אסור לחפור אף בורות של רבים.
ותמהינן: אי מיירי כל הברייתא כשאין צריכין להם, אם כן,
דכוותיה
גם
גבי יחיד
, מיירי כ
שאין יחיד צריך להם
.
והלא כשאינו צריך להם -
חטיטה מי שרי!?
והתניא, בורות שיחין ומערות של יחיד: כונסין מים לתוכן, אבל לא חוטטין אותן ולא שפין
מחליקים וסותמים בכך
את סדקיהן
.
ושל רבים: חוטטין אותן, ושפין
מחליקים וסותמים
את סדקיהן
בסיד, שלא יצאו המים.
ומדתנא הכא חילוק בין בורות של רבים, שחוטטין, לשל יחיד, שאין חוטטין, דלא כברייתא לעיל, על כרחך שלעיל איירי כשהיחיד צריך לבורות המים; ולהכי שרי. ואילו הכא מיירי דאינו צריך ולכן אסור.
כי אי אמרת שאף לעיל מיירי כשאינו צריך לבור ובכל אופן חוטטין, למה בהאי ברייתא תניא אסור.
ושוב הדרא קושיא:
ואלא מאי
, הא דתנן דחוטטין בור של יחיד, מדובר
בשיחיד צריך להם
, ו
דכוותיה
, ובדומה הוא האי דתניא
גבי רבים
אין חופרין, כשהרבים צריכים להם.
ותקשי:
בשרבים צריכין להם
-
חפירה מי אסיר!?
והתניא: בורות שיחין ומערות של יחיד
-
כונסין מים לתוכן וחוטטין אותם
.
אבל לא שפין את סדקיהן
, ולא חוטטין לתוכן
, ולא סדין אותן בסיד
.
ו
אילו
של רבים
-
חופרין אותן וסדין אותן בסיד
.
חזינן שחופרין בורות לרבים, כשרבים צריכין להם.
ומסקינן לקושיא:
אלא קשיא הך קמייתא
, דתניא בה דחוטטין בשל יחיד ורבים. ואין חופרין בשל יחיד ושל רבים.
ותקשי, ממה נפשך: במאי קא מיירי? אי אין צריכין להם, אם כן יאסר ליחיד אף לחטוט. ואי צריכין להם, יהא מותר לרבים אף לחפור.
ומתרצינן:
תריץ הכי
את לישנא דברייתא קמייתא:
חוטטין בורות של יחיד כשיחיד צריך להם
.
ואין צריך לומר של רבים כשרבים צריכין להם, דאפילו חפירה מותר
.
ושוב לא תקשי לרבי יוחנן, דאמר לא שנו דחפירה אסור אלא כשאין צריכין להם, וכדלעיל.
ואין חופרין בורות שיחין ומערות
אפילו
של רבים, כשאין רבים צריכין להם
.
ואין צריך לומר של יחיד, דכי אין יחיד צריך להם
-
אפילו חטיטה נמי אסור
.
והיינו דמצינו בברייתות לעיל שאין חופרין בורות של רבים ואין חוטטין בורות של יחיד. דמיירי באין צריכין להם.
אמר רב אשי, מתניתין נמי דייקא
שאפילו חפירה מותרת אם רבים צריכים לבור.
דקתני: עושין כל צרכי רבים!
ולשון "
כל
" משמע
לאתויי
דבר נוסף.
מאי לאו
-
לאתויי חפירה
, כשרבים צריכים לה.
ודחינן לדיוקא ממתניתין:
לא
. האי "כל" בא לענין אחר.
לאתויי הא דתניא
:
יוצאין
שלוחי בית דין
לקווץ
לפנות קוצים
את הדרכים, ולתקן את הרחובות ואת האסטרטאות
, שווקים ודרכי הרבים גדולות ומפולשות.
ולמוד את המקוואות
.
וכל מקווה שאין בו ארבעים סאה
מים -
מרגילין לתוכו
, קובעים שתהא אמת המים זורמת למקוה, כדי שלא יחסר בו
ארבעים סאה
.
ומנין שאם לא יצאו
שלוחי בי"ד
ועשו כל אלו
-
שכל דמים שנשפכו שם
בדרכים ובעיר, מקוצים ונזקי הדרכים,
מעלה עליהם הכתוב כאילו הם שפכום,
שפכו אותם?
תלמוד לומר
"
והיה עליך דמים
".
ופורכת הגמרא את הדחיה:
וכי "כל" דמתניתין אתי לאתויי את הדינים שבהאי ברייתא?
ו
הא בהדיא קתני לה
, להני דינים:
ומתקנין את הדרכים ואת הרחובות ואת המקוואות ועושין כל צרכי רבים
.
ועל כרחך "כל" -
לאתויי מאי
?
לאו, לאתויי חפירה
שמותרת, במקום שהיא לצרכי רבים!
ומסקינן: אכן
שמע מינה
שלצרכי רבים מותר אף לחפור.
שנינו במתניתין:
מציינין את הקברות
.
אמר רבי שמעון בן פזי, רמז לציון קברות מן התורה, מנין
?
תלמוד לומר
, בנבואת יחזקאל, שלעתיד לבא יעשו ישראל ציונים על מקום פגרי הגוים המושלכים.
ואמר הכתוב "
וראה עצם אדם ובנה אצלו ציון
".
ואין זה ציווי, כי אין הגויים מטמאין באהל, ולכן אין חייבין לציין את קברותיהם, אך זכר למושג "ציון" לקבר נזכר בהאי קרא .
אמר ליה רבינא לרב אשי: הא
, הדין של ציון הקברים,
מקמי דליתי יחזקאל
, לפני שבא יחזקאל ואמרו -
מאן אמר
?
ואי מדאורייתא הוא, הוי ליה להקב"ה לאשמועינן, שידעו גם כל הדורות שלפני יחזקאל.
ומתרצינן:
ולטעמיך
, הרי מצינו כדומה, ב
הא דאמר רב חסדא: דבר זה
, שערל אשר מתו אחיו מחמת מילה אסור בעבודה,
מתורת משה רבינו לא למדנו
אם מותר או אסור. ורק
מדברי יחזקאל בן בוזי למדנו
, שאמר "
כל בן נכר, ערל לב וערל בשר
-
לא יבא
אל מקדשי לשרתני
". וילפינן מיניה כי מי שעבד עבודה זרה, ונתנכרו מעשיו לאביו שבשמים ונעשה ערל לב, וכן מי שמתו אחיו מחמת מילה והוא ערל בשר - אסור בעבודה במקדש.
ואף על דבר זה עליך לתמוה:
מקמי דליתי יחזקאל
-
מאן אמר
זאת!? ולמה לא השמענו הקב"ה הלכה זאת לפני שהגיע יחזקאל?
אלא
, על כרחך הביאור בדינים אלו ד
גמרא גמירי לה
, שנלמדו דינים אלו בקבלה, הלכה למשה מסיני, שעברה איש מפי איש.
ו
אחר כך
אתא יחזקאל, ו
בנבואתו
אסמכה
להלכה למשה מסיני
אקרא
.
הכא נמי
, בציון קברים,
גמרא גמירי לה
.
ואתא יחזקאל, ואסמכה אקרא
.
רבי אבהו אמר: מהכא
ילפינן לציון קברים מן התורה:
כתיב במצורע "
וטמא טמא יקרא
".
ומפרשינן:
טומאה קוראה לו, ואומרת לו: פרוש!
דהיינו, שיעשה סימנים שהוא טמא, כדי שירגישו בו אנשים, ויפרשו ממנו .
וכן אמר רבי עוזיאל בר בריה דרבי עוזיאל רבה
[הגדול]:
טומאה קוראה לו, ואומרת לו, פרוש
.
ואם כן הכי נמי בטומאת מת, צריך לתת סימן ולעשות לה ציון, כדי שירגישו בטומאה ויפרשו.
ומקשינן:
ו
כי
הא
קרא דמצורע
להכי הוא דאתא
? וכי הוא בא לחייבו לסמן לציבור לפרוש ממנו?
והלא
ההוא
קרא
מיבעי ליה לכדתניא
: "
וטמא טמא יקרא
" - מלמד ש
צריך להודיע צערו לרבים, ורבים מבקשים עליו רחמים!
ומנין ידעינן שצריך לתת סימן לטומאת מצורע, שמכאן נלמד לציון קברים?
ומתרצינן: אי אתא האי קרא רק ללמד שיודיע המצורע את צערו ברבים,
אם כן ליכתוב "וטמא יקרא
".
מאי
"
וטמא טמא
" דכתיב פעמיים?
שמעת מינה תרתי
, שיתן סימן לטומאתו, ושיודיע את צערו ברבים.
אביי אמר, מהכא
ילפינן לציון קברים: "
ולפני עור לא תתן מכשול
". ומכאן יש ללמוד שחייבים להבליט את מקום הטומאה, כדי שלא יכשלו בה נושאי תרומה וטהרות .
רב פפא אמר, מהכא
ילפינן: "
ואמר סלו סלו פנו דרך
". דהיינו יש להתקין דרך פנויה ללכת בה אוכלי תרומה, כי דרושה להם דרך פנויה מטומאה.
רב חיננא אמר
: מסיפא דהאי קרא ילפינן, דכתיב "
הרימו מכשול מדרך עמי
".
רבי יהושע בריה דרב אידי אמר
: ילפינן מ"
והודעת להם את הדרך ילכו בה
".
מר זוטרא אמר
: מ"
והזרתם את בני ישראל מטומאתם
". כי תרגום "והזרתם", הוא - ותפרישון. ועל ידי הסימן פורשין מהטומאה.
רב אשי אמר
: מ"
ושמרתם את משמרתי
". ודרשינן:
עשו משמרת למשמרתי
.
והיינו, עשו משמרת לאוכלי תרומה, דכתיב בה "משמרת תרומתי", ותשמרום שלא יבאו לידי טומאה.
רבינא אמר
: "
ושם דרך
-
אראנו בישע אלוהים
". וביאורו שיש לשים סימן באיזה דרך ילכו.
ועל הפסוק הזה
אמר רבי יהושע בן לוי: כל השם אורחותיו
בעולם הזה, והוא המחשב הפסד מצוה כנגד שכרה, ושכר עבירה נגד הפסדה ["ושם" הוא מלשון שומא] -
זוכה ורואה בישועתו של הקדוש ברוך הוא
, כי בודאי צדיק גמור הוא, ואין חטא בא על ידו [ריטב"א].
שנאמר
"
ושם דרך
".
אל
תיקרי "
ושם
" [בשין שמאלית],
אלא
"
ושם
[בשין ימנית]
דרך
-
אראנו בישע אלוהים
". והיינו, שרואה ישועה שעושה ה' לישראל.
או כפשוטו, היות וישועתן של ישראל היא ישועתו של הקב"ה [ריטב"א].
רבי ינאי הוה ליה ההוא תלמידא דכל יומא הוה מקשי ליה
קושיות.
אך
בשבתא דריגלא
, כשבא ציבור גדול לדרשה,
לא הוה מקשי ליה
. כי חשש שמא לא ידע רבי ינאי לענות, ויתבייש בציבור .