Moed Katan 21a — o Talmud em português

אלא מעתה

, הא דכתיב ביבם שאינו רוצה ליבם את יבמתו אלא מעדיף לחלוץ לה:

[דברים כה] "

ועמד, ואמר: לא חפצתי לקחתה!

" - האם

הכי נמי

נאמר, שחייב היבם לומר זאת דוקא כשהוא מעומד!?

והא תניא

במסכת יבמות, שמצות חליצה היא

בין

אם היבם

יושב, בין עומד, בין מוטה

על הצד.

אמר ליה: התם

ביבם

לא כתיב

"

ויעמוד, ויאמר

", בלשון ציווי, שאז היתה המשמעות שהוא צריך לעשות בעמידה את כל עניני החליצה, המתחילים באמירתו שאינו חפץ ליבמה.

אלא, כתיב בו "ועמד ואמר", שמשמעותו היא סיפור דברים, שכאשר מתייצב היבם בבית הדין ואומר כך, אז מתחילה פרשת החליצה במקום מצות יבום. אך אין משמעות הדברים שהוא חייב לעשות את כל עניני החליצה בעמידה.

אבל

הכא

, בקריעתו של איוב, שהיתה קריעה על המת,

כתיב

"

ויקם ויקרע

". שמשמעותו: איוב קם כדי לקרוע! כי אין דרך בסיפור דברים ביחס לקריעה, להוסיף לסיפור את המילה "ויקם". ומוכח שכך צריך לנהוג .

אמר רמי בר חמא: מנין לקריעה שהיא מעומד

?

שנאמר

[איוב א] "

ויקם איוב

[לאחר ששמע על מות בניו ובנותיו],

ויקרע

".

והקשו לרמי בר חמא: מנין לנו מכאן שחייבים לקרוע מעומד?

דלמא מילתא יתירתא הוא דעבד

, והקימה לצורך הקריעה היא דבר שהוסיף איוב מעצמו!

דאי לא תימא הכי

, כי אם לא נאמר כך, שאיוב הוסיף הנהגה מעצמו, זה שאמר הכתוב [איוב א] "

ויגז

איוב

את

שערות

ראשו

", האם

הכי נמי

נאמר שצריך האבל לגוז שערות ראשו!?

אלא מהכא

[שמואל ב יג] יש לנו ללמוד שצריך לקרוע מעומד, היות שמצינו אצל דוד המלך, כשנודע לו על מות בנו [בנה של בת שבע] "

ויקם המלך ויקרע את בגדיו

".

ותמהינן:

ו

מנין לנו ללמוד מהנהגתו של דוד שכך חייבים לעשות?

דלמא מילתא יתירתא עביד

דוד, שאין חייבים בו.

דאי לא תימא הכי

, אלא כל מה שעשה דוד הוא לקיום מצות אבלות, זה שנאמר באותו הפסוק "

וישכב ארצה

" - האם

הכי נמי

נאמר שכל אבל מקיים מצות אבלות כאשר הוא שוכב על הארץ!?

והתניא

[לפי הגירסא בגמרא לקמן כז א, על פי הגר"א] שאין מקיימים מצות אבלות בשכיבה על הארץ. שכך שנינו בברייתא: אם

ישן

האבל

על גבי מטה

שאינה הפוכה, או שישן

על גבי כסא, על גבי אודייני

מכתשת

גדולה

לא יצא ידי חובתו.

גדולה מזו אמרו: אפילו

ישן

על גבי קרקע

-

לא יצא ידי חובתו.

ואמר רבי יוחנן

: מהו "לא יצא ידי חובתו"

\-

שלא קיים

מצות

כפיית המטה

.

אמר ליה

רמי בר חמא למקשה: לעולם כל המתואר שם הוא כפי הלכות אבלות, ומה שאמר הכתוב ששכב דוד על הארץ, אין הכונה ממש על הארץ, אלא

כעין

שכיבה

ארצה

, שכפה מטתו ושכב עליה.

תנו רבנן, אלו דברים שאבל אסור בהן

:

אסור במלאכה, וברחיצה

, ובסיכה, ובתשמיש המטה, ובנעילת הסנדל

.

ואסור לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים, ולשנות במשנה, במדרש, ובהלכות, ובתלמוד, ובאגדות

.

ואם היו רבים צריכין לו

לתורתו -

אינו נמנע

מלדרוש לרבים .

ומעשה ומת בנו של רבי יוסי בציפורי, ונכנס לבית המדרש, ודרש כל היום כולו.

רבה בר בר חנה איתרעא ביה מילתא, סבר דלא למיפק לפירקא

, שלא לצאת לדרוש בציבור.

אמר ליה רבי חנינא: אם היו רבים צריכין לו

-

אינו נמנע.

סבר לאוקמי אמורא

תורגמן

עליה

, שרבי חנינא יישב ויאמר את השיעור בקול חלש, והמתורגמן יעמוד ויאמר את דבריו לציבור בקול רם.

אמר ליה רב: תניא, ובלבד שלא יעמיד תורגמן

[היינו אמורא].

ואלא היכי עביד

?

כי הא דתניא: מעשה ומת בנו של רבי יהודה בר אילעאי, ונכנס לבית המדרש. ונכנס רבי חנניה בן עקביא וישב בצדו, ולחש הוא לרבי חנניה בן עקביא, ורבי חנניה בן עקביא לתורגמן, ותורגמן השמיע לרבים

.

תנו רבנן: אבל,

[לפי גירסת רש"י]

שני ימים הראשונים, אסור להניח

בהם

תפילין

, לפי ששני הימים הראשונים הם עיקר האבלות.

ו

מ

היום

שלישי ואילך, ו

גם היום ה

שלישי בכלל

-

מותר להניח תפילין.

ו

אפילו

אם באו פנים חדשות

לנחמו ביום השלישי,

אינו חולץ

את התפילין שעליו מפניהם. ואין לו לחשוש שמא יאמרו המנחמים החדשים שרואים אותו עתה לבוש תפילין שהוא הניח תפילין גם ביומיים הראשונים [כשם שהוא מניחם עתה ביום השלישי],

דברי רבי אליעזר.

רבי יהושע אומר: אבל, יום ראשון, אסור להניח

בו

תפילין

. לפי שהיום הראשון בלבד הוא עיקר האבלות.

ו

מ

יום ה

שני, ו

היום ה

שני בכלל

-

מותר להניח תפילין

.

ואם באו פנים חדשות

לנחמו ביום השני -

חולץ

.

ומבארת הגמרא את טעם המחלוקת: אמר רב מתנה: מאי טעמא דרבי אליעזר

הסובר שעיקר האבלות היא יומיים?

דכתיב

[דברים לד] "

ויתמו ימי בכי אבל משה

". והריבוי של "יום" הוא יומיים .

אמר רב עינא: מאי טעמא דרבי יהושע

?

דכתיב

[עמוס ח] "

ואחריתה כיום מר

". ומשמע שעיקר המרירות של האבלות היא יום אחד.

והוינן בה:

ורבי יהושע נמי, הא כתיב

"

ויתמו ימי

בכי אבל משה"!?

אמר לך: שאני

האבלות על פטירת

משה, דתקיף אבליה.

שהיא אבלות חזקה.

ורבי אליעזר נמי, הא כתיב

"

ואחריתה כיום מר

"!?

ומשנינן:

עיקר מרירא

-

חד יומא הוא

, אך עיקר האבלות הוא יומיים .

אמר עולא: הלכה כרבי אליעזר בחליצה

של תפילין, שאם באו ביום השלישי פנים חדשות אינו חולץ את התפילין.

והלכה כרבי יהושע בהנחה

של תפילין, שמותר להניחם כבר ביום השני.

איבעיא להו

: אבל שהניח תפילין

ב

יום ה

שני, ל

פי

עולא

, שהכריע להלכה כרבי יהושע שמניח בו תפילין - אם באו פנים חדשות ביום השני, האם

חולץ

הוא את התפילין, וכדעת רבי יהושע המחייבו לחלוץ,

או

שבענין חליצת התפילין הוא פוסק אפילו ביום השני כרבי אליעזר ש

אינו חולץ

, כשם שהוא פוסק כמותו ביום השלישי שאינו חולץ, על אף שביום השני לרבי אליעזר אף אינו מניח?

תא שמע, אמר עולא

: ביום השני הוא

חולץ

כשבאו פנים חדשות לנחמו, וחוזר

ומניח

כשהסתלקו, ועושה כך

אפילו מאה פעמים

, שחולץ כל פעם שבאים פנים חדשות, וחוזר ומניח כשהסתלקו .

תניא נמי הכי, יהודה בן תימא אומר

: ביום השני

חולץ ומניח אפילו מאה פעמים.

רבא אמר: כיון שהניח

ביום השני -

שוב אינו חולץ

.

ופרכינן:

והא רבא הוא דאמר

לעיל [כ א] בענין כפיית המיטה ש

הלכה כתנא דידן, דאמר שלשה

ימים הם עיקר האבלות.

ואם כן, גם כאן צריך להמנע מלהניח תפילין ביום השני, ופשיטא שאם הניח צריך לחלוץ, ואפילו לא באו פנים חדשות!?