Moed Katan 20b — o Talmud em português

אמר ליה

רב: עד שהינך שואל על אבי, מדוע אינך שואל על אמי, שגם היא אחותך [מאם] כך: וכי

אימא

שלך, עדיין

קיימת!?

אמר ליה

רבי חייא: אכן גם עליה אני שואל: וכי

אימא

שלך

קיימת

?

אמר ליה

, חזר וענה רב לרבי חייא, בלשון שאלה: וכי

אבא

כן

קיים

?

והבין רבי חייא מהתחמקותו של רב לענות על שאלותיו, כי אחיו ואחותו נפטרו.

אמר ליה

רבי חייא

לשמעיה

, למשרתו: א.

חלוץ לי מנעלי,

ואנהג אבלות על אחי ואחותי במשך זמן קצר, בחליצת הסנדל על שמועה רחוקה.

ב.

ו

מיד אחרי חליצת הנעל -

הולך אחרי

את

כלי לבית המרחץ

, ואתרחץ בו. והתכוון ללמד בכך ששמועה רחוקה אינה נוהגת אלא יום אחד, ומקצת היום ככולו.

שמע מינה

מהנהגת רבי חייא

תלת

, שלש הלכות:

א.

שמע מינה, אבל אסור בנעילת הסנדל

.

ב.

ושמע מינה, שמועה רחוקה אינה נוהגת אלא יום אחד

.

ג.

ושמע מינה

, ניהוג אבילות ב

מקצת היום

נחשב כניהוג אבילות

ככולו

.

ומוכח שלפי רבי חייא אין לנהוג בשמועה רחוקה שבעה ושלשים, וקשה: כיצד אמרינן שרבי אחייה [שהניחה הגמרא שהוא רבי חייא] נהג בשמועה רחוקה על בנו שבעה ושלשים!?

וחוזרת בה הגמרא מההנחה שרבי אחייה הוא רבי חייא.

ומשנינן:

רבי חייא

-

לחוד, רבי אחייה

-

לח וד.

אמר רבי יוסי בר אבין: שמע שמועה קרובה

[תוך שלשים]

ברגל, ולמוצאי הרגל נעשית רחוקה

[לאחר שלשים]

עולה לו

הרגל להשלים לשלשים, ונחשבת לו השמועה כשמועה רחוקה,

ואינו

נוהג

בה אבלות

אלא יום אחד

.

תני רבי אדא דמן קסרי קמיה דרבי יוחנן: שמע שמועה קרובה בשבת, ולמוצאי שבת נעשית רחוקה

-

אינו נוהג אלא יום אחד

.

ודנה הגמרא בשמועה שהיתה קרובה בשעת הרגל או בשבת, ומשחלף הרגל או השבת נעשית רחוקה, שעברו כבר שלשים יום, ואינה נוהגת עתה אלא רק יום אחד [לפי התוס']:

האם

קורע

בה על המת,

או אינו קורע

?

רבי מני אמר: אינו קורע.

רבי חנינא אמר: קורע.

אמר ליה רבי מני לרבי חנינא: בשלמא לדידי, דאמינא אינו קורע, היינו דלא איכא אבילות שבעה

, ובמקום שאין אבלות שבעה אין קריעה.

אלא לדידך, דאמרת קורע

על שמועה רחוקה למרות שאינה נוהגת אלא רק יום אחד, תיקשי: וכי

קריעה בלא שבעה

-

מי איכא

?

ותמהינן על הנחתו קושייתו של רב מני:

ו

כי

לא

מצינו קריעה בלא שבעה?

והתניא

, הרי מצינו ששנה

איסי, אבוה דרבי זירא, ואמרי לה אחוה דרבי זירא, קמיה דרבי זירא

ברייתא, וכך נאמר בה:

מי שאין לו חלוק לקרוע

, ונזדמן לו בתוך שבעה

-

קורע, לאחר שבעה

-

אינו קורע

.

ועני רבי זירא בתריה

, נענה ואמר רבי זירא, לאחר ששנו את הברייתא לפניו:

במה דברים אמורים

שלאחר שבעה אינו קורע,

בחמשה מתי מצוה,

בחמשת הקרובים מתוך שבעת הקרובים שמצוה להתאבל עליהם.

אבל על אביו ועל אמו

-

קורע והולך

גם לאחר שבעה!

ומוכח שיש גם קריעה ללא שבעה, ומה היא תמיהתו של רב מני?!

ומשנינן:

כי תניא ההיא

שקורע בלא שבעה, היא קריעה

לכבוד אביו ואמו

, שהיא נוהגת גם בלי שבעה, אך קריעה של אבילות סתם אינה אלא במקום שנוהג אבלות שבעה .

תנו רבנן: כל האמור בפרשת כהנים,

דהיינו, כל הקרובים

שכהן מיטמא להן

במותן - ה

אבל מתאבל עליהן

.

ואלו הן

שבעת הקרובים שמתאבלים עליהם מן התורה:

אשתו, אביו, ואמו, אחיו

מאביו,

ואחותו

הבתולה מאביו,

בנו, ובתו.

הוסיפו עליהן

חכמים גם את

אחיו

מאמו,

ו

את

אחותו הבתולה מאמו, ו

את

אחותו

ה

נשואה, בין מאביו בין מאמו

.

וכשם שמתאבל עליהם

-

כך מתאבל על

"

שניים

"

שלהם, דברי רבי עקיבא.

דהיינו, שנוהג אבלות יחד עם קרוביו, כאשר הם עצמם אבלים. וכגון אם מת אבי אביו, ואביו נוהג אבלות, נוהג גם הוא אבלות עמו, ונמצא שהוא מתאבל על אבי אביו, שהוא במדרגת "שני" בקורבה אליו .

רבי שמעון בן אלעזר אומר

: לא על כל הקרובים ה"שניים" מתאבלים, ו

אינו

מתאבל אלא על בן בנו ועל אבי אביו

.

וחכמים אומרים: כל שמתאבל עליו

-

מתאבל עמו

כאשר הוא אבל. דהיינו, על כל הקרובים השניים.

ופרכינן:

חכמים

-

היינו תנא קמא

של רבי שמעון בן אלעזר [רבי עקיבא]!?

ומשנינן:

איכא בינייהו

אם לנהוג אבלות רק כאשר הוא יושב

עמו

יחד

בבית.

לפי תנא קמא הוא נוהג אבלות עם קרוביו האבלים בכל ענין. ואילו לפי חכמים הוא נוהג אבלות רק כאשר הוא יושב עמהם בבית .

כי הא דאמר ליה רב לחייא בריה,

כאשר אשתו של רב חייא היתה אבלה,

וכן אמר ליה רב הונא לרבה בריה

, כאשר אשתו של רבה בר רב הונא היתה אבלה:

באפה

, בפניה, דהיינו, כאשר אתה בבית יחד עמה -

נהוג אבילותא,

שהרי אשתך היא אחד הקרובים שמתאבלים עליו. אבל

בלא אפה

, שלא בפניה, כשהנך יוצא מהבית -

לא תינהוג אבילותא

.

מר עוקבא, שכיב ליה בר חמוה

. נפטר בן חמיו, אחיה של אשתו.

סבר למיתב עליה שבעה ושלשים.

לפי שאשתו של מר עוקבא נהגה אבלות על מות אחיה.

על רב הונא לגביה,

עלה לבקר את מר עוקבא,

אשכחיה

, מצאו כשהוא יושב שבעה.

אמר ליה

רב הונא למר עוקבא: וכי

צודנייתא

סעודת אבל

בעית למיכל

, רוצה אתה לאכול ולכן אתה יושב שבעה!? והרי

לא אמרו

שצריך לנהוג אבלות

לכבוד אשתו אלא

על

חמיו וחמותו

בלבד, ולא על אחיה .

והראיה שכך אמרו, מסתירת הברייתות להלן, ומההכרח לחלק ביניהן.

דתניא: מי שמת חמיו או חמותו

-

אינו

רשאי לכוף את אשתו להיות כוחלת ולהיות פוקסת

, ולהמנע בכך מאבלות,

אלא

להיפך, גם הוא

כופה מטתו,

כמוה,

ונוהג עמה אבילות. וכן היא שמת חמיה או חמותה

-

אינה רשאה להיות כוחלת ולהיות פוקסת, אלא כופה מטתה ונוהגת עמו אבילות.

ותניא אידך: אף על פי שאמרו אינו רשאי לכוף את אשתו להיות כוחלת ולהיות פוקסת, באמת אמרו: מוזגת לו את הכוס, ומצעת לו מטה, ומרחצת לו פניו ידיו ורגליו

.

קשיין אהדדי!

שבברייתא הראשונה נאמר שהוא כופה את מטתו, ואילו בברייתא השניה נאמר שהיא מצעת את מטתו .

אלא לאו, שמע מינה

שיש לחלק בין הקרובים:

כאן

-

בחמיו וחמותו,

כופה מטתו,

כאן

-

בשאר קרובים

, מצעת מטתו.

ומסיק רב הונא:

שמע מינה.

תניא נמי הכי: לא אמרו

שנוהג אבלות עם אשתו

לכבוד אשתו

-

אלא חמיו וחמותו בלבד

.

אמימר שכיב ליה בר בריה,

מת בן בנו,

קרע

אמימר

עילויה.

אתא בריה

, בא בנו של אמימר, אבי המת, חזר ו

קרע

אמימר

באפיה,

בפניו .

אידכר

אחר כך נזכר אמימר

ד

בהיותו

מיושב קרע

, ואין קורעים אלא במעומד.

קם

אמימר ו

קרע

בפעם השלישית, ב

מעומד.

אמר ליה רב אשי לאמימר: קריעה ד

צריכה להיות כשהוא

מעומד

-

מנלן

?

דכתיב

[איוב א] "

ויקם איוב, ויקרע את מעילו

".