Moed Katan 19a — o Talmud em português

וטווה

אדם את חוטי הציצית בשינוי מהדרך שטווה בחול. שאינו טווה אותם בידו, בין אצבעותיו ובעזרת הפלך, אלא טווה

על יריכו

את חוטי ה

תכלת ל

צורך עשיית

ציציתו

.

גמרא:

תנו רבנן: כותב אדם

במועד

תפילין

ומזוזות לעצמו

.

וטווה

אדם

על יריכו

חוטי

תכלת לציציתו

.

ו

עושה כך אפילו

ל

צורך אנשים

אחרים, בטובה,

שמכירים לו על כך טובה. אבל לא יעשה זאת עברם תמורת שכר,

דברי רבי מאיר.

רבי יהודה אומר: מערים

אדם במשך כל ימי חול המועד, וכותב בהם תפילין לעצמו,

ומוכר את שלו, ו

אחר שמכר את שלו,

חוזר

שוב

וכותב לעצמו

.

רבי יוסי אומר: כותב

אדם תפילין במועד,

ומוכר כדרכו

-

כדי פרנסתו

, בהרווחה.

ומותר לעשות כך אפילו למי שיש לו מה לאכול במועד .

אורי

הורה

ליה רב לרב חננאל, ואמרי לה רבה בר בר חנה

הורה

לרב חננאל

:

הלכה: כותב

אדם תפילין

ומוכר כדרכו, כדי פרנסתו

, בהרווחה, ואפילו יש לו מה לאכול.

וטווה על יריכו תכלת.

תנו רבנן: טווה אדם על יריכו תכלת לציציתו

.

אבל לא

יטווה

ב

אמצעות

אבן,

שלא יתלה אבן בחוט כדי שיהיה החוט מתוח, ותהיה שזירת החוט יפה,

דברי רבי אליעזר.

וחכמים אומרים

: טווה

אף ב

אמצעות

אבן.

רבי יהודה אומר משמו

: טווה

באבן, אבל לא בפלך.

וחכמים אומרים

: יכול הוא לטוות

בין באבן בין בפלך

.

אמר רב יהודה אמר שמואל, וכן אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: הלכה,

טווה

בין באבן בין בפלך.

והלכה: כותב

תפילין

כדרכו, ומוכר כדי פרנסתו

בהרווחה.

מתניתין:

הקובר את מתו שלשה ימים קודם לרגל

\-

בטלה הימנו גזרת

אבלות של

שבעה

ימים. היות ועיקר האבילות היא שלשה ימים. ואינו צריך להשלים את מנין שבעת הימים לאחר הרגל .

ואם קבר את מתו

שמונה

ימים לפני הרגל, שכבר נהג יום אחד משלשים ימי האבלות לפני הרגל -

בטלו הימנו גזרת שלשים.

מפני שאמרו

חכמים: דוקא

שבת עולה

למנין שבעת ימי האבלות

ואינה מפסקת

את שבעת ימי האבלות, אלא ממשיך ומונה את שבעת ימי האבלות לאחריה.

אבל

רגלים

-

מפסיקין

את שבעת ימי האבלות, אם חלו תוך שבעה, ואת מנין השלושים אם חלו תוך שלשים [לאחר שבעה], ולא צריך להמשיך למנותם לאחר המועד.

ו

כמו כן

אינן עולין

הרגלים למנין שבעה אם קבר את מתו ברגל. אלא, מתחיל המנין רק לאחר הרגל .

רבי אליעזר אומר: משחרב בית המקדש

יום

עצרת

[חג השבועות] הוא נחשב

כשבת.

היות ועתה אין מקריבים קרבנות תשלומים בששת הימים שאחר עצרת, הרי דינה של עצרת הוא כמו יום השבת, שהוא עולה למנין שבעה, אך אינו מפסיק, לפי שהוא רק יום אחד .

רבן גמליאל אומר: ראש השנה ויום הכפורים

הרי הם

כרגלים

, שמפסיקים, ואינם עולים .

וחכמים אומרים: לא כדברי זה ולא כדברי זה

. לא כרבי אליעזר ולא כרבן גמליאל.

אלא

:

עצרת

דינה -

כרגלים

, כמו בזמן הבית, והיא מפסקת את אבלות שבעה כמו שהיה בזמן הבית, כשהיו לעצרת תשלומים כל שבעה.

ואילו

ראש השנה ויום הכפורים

דינם -

כשבת

, שאינם מפסיקים, לפי שתמיד הם אינם אלא יום אחד .

גמרא:

שנינו במשנה שהקובר את מתו שמונה ימים לפני הרגל בטלו ממנו גזירת שלשים.

ו

אמר

על כך

רב

: רק "

גזרת

שלשים"

בטלו,

אבל ה"

ימים

" עצמם

לא בטלו

, אלא הרי הם תלויים ועומדים, וכפי שיבואר מיד.

וכן אמר רב הונא: גזרת

שלשים -

בטלו,

אבל

ימים

-

לא בטלו.

ו

אילו

רב ששת אמר: אפילו ימים

-

נמי בטלו.

ומבארת הגמרא את טעמם של רב ורב הונא:

מאי טעמא

, מה היא המשמעות ש"

ימים לא בטלו

"?

שאם

לאחר שבטלה ממנו גזירת שלשים, ויכול היה להתגלח בערב הרגל, בכל זאת

לא גילח ערב הרגל

-

אסור

לו

לגלח אחר הרגל

עד שיכלו שלשים יום .