Moed Katan 18b — o Talmud em português

מתיב רבא

ממשנתנו, ששנינו בה:

מטפחות

שמנגבים בהן

הידים,

והן מאוסות. וכן

מטפחות

הספרים

העשויות פשתן, מותר לכבסן במועד.

ומדייק רבא: רק

הני

, מטפחות הידים ומטפחות הספרים, הנזכרים במשנה,

אין,

מותר לכבסם במועד. אבל שאר

כלי פשתן

-

לא

מכבסים במועד. ומוכח להיפך ממה שאמר רב יצחק בר יעקב בר גיורי משמיה דרבי יוחנן, שכל כלי פשתן מותרים בכיבוס במועד.

אמר ליה אביי

לרבא: לעולם אכן כל כלי פשתן מותרים בכביסה במועד. אלא שכונת

מתניתין

[משנתנו] היא לומר שמטפחות הידים ומטפחות הספרים מותרים לכבס

אפילו דשאר מיני

. והיינו, שמטפחות הידים והספרים, גם אם הן עשויות מצמר, ויש טירחה רבה בכיבוסם, בכל זאת מותר לכבסם במועד, מחמת טינופם.

אבל שאר הבגדים מכל המינים, חוץ מבגדי פשתן, אסור לכבסם מחמת הטירחה. ומאידך, כל כלי הפשתן מותרים בכביסה.

אמר בר הידיא: לדידי חזי לי

אני ראיתי בשפת הכינרת, שהיא

ימה של טבריה, דמפקי לה

שמוציאים אליה

משיכלי

, ספלים גדולים,

דמני כיתנא

, מלאים בגדי פשתן,

בחולא דמועדא

, ומכבסים את הבגדים על שפת הכינרת .

ומוכח ממעשיהם כי מותר לכבס במועד את כל הבגדים העשויים מפשתן!

מתקיף לה אביי: מאן לימא לן ד

אותם אנשים שכבסו את בגדי הפשתן על שפת הכינרת -

ברצון חכמים עבדי!?

דלמא

, שמא

שלא ברצון חכמים עבדי!

ואם כן, אין ראיה ממנהגם שמותר לכבס במועד בגדי פשתן.

מתניתין:

ואלו כותבין במועד

: שטרות של

קדושי

נשים

.

אדם המקדש אשה באמצעות שטר, הרי הוא כותב לה שטר קידושין בלשון הזאת: "הרי

את

[

פלונית בת פלוני

]

מקודשת לי

[

פלוני בן פלוני

]

", ונותן לה את השטר. ובכך היא מקודשת לו

.

ו

שטרי

גיטין

.

ושוברין

על פרעון חוב.

דייתיקי,

שטרי צוואה.

שטרי

מתנה

.

ופרוזבולין

.

תקנת "פרוזבול" נועדה לצורך העניים, שיוכלו ללוות כסף לפני שנת השמיטה, ולא יירתעו המלווים מלהלוות להם כסף מחמת החשש שמא תשמט השנה השביעית את ההלואה, ולא יחזירו להם את ההלואה.

ותיקנו חכמים שלפני שמגיע המועד שבו משמטת השביעית את ההלואות, שיבוא המלוה לבית דין, ויודיע להם כי הוא מוסר להם את החובות שחייבים לו הלווים. ומעתה הוא יכול לגבותם בכל עת שירצה, גם אם הגיע מועד השמיטה, מכוחם של בית הדין.

ויסוד התקנה בנוי על ההלכה שאין השביעית משמטת אלא חוב כלפי אדם פרטי, ולא חוב כלפי בית דין .

איגרות שום

. כאשר בית דין מחלקים ירושה הם מוציאים איגרות לכל אחד מן היורשים, ובהן הערכה ["שומה"] של שיווי הנכסים שקיבל כל אחד מהאחים היורשים, כדי שכל אחד ידע את שיווי שדהו שקיבל בתוך חלוקת הנכסים.

ואיגרות מזון

, כאשר אדם נושא אשה שיש לה בת מאדם אחר, אם הוא מקבל עליו את החובה לזון את בתה, כותבים בית דין לאשה שטר, ובו מבואר שפלוני קיבל על עצמו לזון את בת אשתו.

שטרי חליצה,

שכותבים בית דין ליבמה הנחלצת, שהיא מותרת להנשא לכל אדם לאחר חליצתה.

ומיאונים

. קטנה שהשיאוה אמה או אחיה בקידושין מדרבנן, יכולה היא למאן בנישואיה לבעלה, והרי היא יוצאת בלי גט. אלא שבית דין כותבים לה שטר על מיאונה.

ושטרי בירורין

. שפסקו בית דין בין שני בעלי דינים, וביררו לכל אחד את חלקו, וכותבים את פסקם בשטר.

גזרות

פסקי

בית דין

.

ואיגרות של רשות

.

גמרא:

אמר שמואל: מותר לארס אשה בחולו של מועד

מחמת החשש

שמא יקדמנו

אדם

אחר

, ויארסנה לפניו .

ומוכיחה הגמרא כדברי שמואל:

לימא מסייע ליה

לשמואל ממשנתנו:

ואלו כותבין במועד

: שטרי

קדושי נשים.

מאי לאו, שטרי קדושין ממש

. ומוכח שמותר לקדש אשה בחולו של מועד!

ודוחה הגמרא:

לא

בשטרי קידושין ממש מדובר במשנתנו, אלא ב

שטרי פסיקתא,

שכותבים בשעת השידוכין,

וכדרב גידל אמר רב.

דאמר רב גידל אמר רב

: אנשים המשדכים את ילדיהם זה לזה, שואל אבי הבת את אבי הבן: "

כמה אתה נותן לבנך

לצורך הנישואים?" ועונה לו אבי הבן "

כך וכך

אני נותן". וכן שואל אבי הבן את אבי הבת "

כמה אתה נותן לבתך

לצורך נשואיה", ועונה לו אבי הבת "

כך וכך

אני נותן".

אם

עמדו וקדשו

לאחר אמירת התחייבותם -

קנו.

דהיינו, חלה התחייבותם של אבי הבן ואבי הבת באמירה גרידא, ללא צורך במעשה קנין. ו

הן הן הדברים הנקנין באמירה.

והיו כותבים שטר ובו פרטי ההתחייביות ההדדיות. אך ההתחייבויות עצמן היו חלות בעצם אמירתם, כאשר קדשו מתוך אמירת ההתחייבויות.

[ומבאר החזון איש שכל מטרת הקנין היא לצורך סמיכות דעת גמורה, וכאן יש לסמיכות דעת גם בלי קנין. והוסיף החזון איש, שבכמה מקומות מצינו שיש קנין באמצעות ההנאה שמהנה הקונה את המקנה, אך קנין שכזה הוא רק במקום שמצינו אותו במפורש בדברי חז"ל, ואין לנו לבאר במקומות אחרים, שחל הקנין באמצעות ההנאה] .

וממשיכה הגמרא להביא ראיה לדברי שמואל:

לימא מסייע ליה

לשמואל מהמשנה [בדף ח ב] לעיל:

תנן:

אין נושאין נשים במועד, לא בתולות ולא אלמנות

.

ו

כמו כן

לא מיבמין

במועד,

מפני ששמחה היא לו.

ואין מערבים שמחה בשמחה.

ומדייקת הגמרא: דוקא אין נושאים במועד.

הא לארס

-

שרי!

ודוחה הגמרא: התנא, לשון של "

לא מיבעיא

"

קאמר!

וכך אמר:

לא מיבעיא לארס

שאסור במועד -

ד

הרי

לא קעביד

בכך

מצוה,

כל זמן שלא נשא, כיון שיסוד מצות נישואין הוא מצות פריה ורביה, והיא אינה מתקיימת לפני הנישואין .

אלא, אפילו לישא נמי, דקא עביד מצוה

, שעוסק בקיום מצות פריה ורביה,

אסור

במועד.

תא שמע,

ראיה לשמואל מהא

דתנא דבי

[ששנינו אימרה מדברי התנאים, בבית מדרשו של]

שמואל

:

מארסין

נשים במועד,

אבל לא כונסין

אותן.

ואין עושין

במועד

סעודת אירוסין

על אף שמארסים בו,

ו

כמו כן

לא מיבמין, מפני

ששמחה היא לו

[סעודת האירוסין וכן היבום], ואין מערבים שמחה בשמחה.

ומסקינן: אכן

שמע מינה

ממימרא זו כשמואל.

והוינן בה:

ומי אמר שמואל

שההיתר לארס במועד הוא מחמת החשש

שמא יקדמנו

אדם

אחר

?

והאמר רב יהודה אמר שמואל: בכל יום ויום בת קול יוצאת ואומרת "בת פלוני לפלוני

", וכן היא מכרזת בכל יום "

שדה פלוני לפלוני

". וכיון שזיווגו של אדם נקבע על פי בת קול, למה יש לו לחוש שמא יקדימנו אחר!?

ומכח קושיה זו משנה הגמרא את הנוסח בדברי שמואל:

אלא

, כך אמר שמואל: יש לו לחוש

שמא יקדמנו אחר ברחמים

בתפלתו, וימנע ממנו הזיווג שנקבע לו על ידי בית דין של מעלה.

כי הא

מעשה

ד

אירע אצל

רבא

:

פעם אחת שמעיה

, שמע רבא,

לההוא גברא דבעי רחמי

, לאדם שביקש בתפילתו שירחמנו הקב"ה.

ו

כך

אמר

וביקש:

תזדמן לי

אשה

פלניתא

, שתנשא לי.

אמר ליה

רבא:

לא תיבעי

, אל תבקש

רחמי הכי!

כי

אי חזיא לך

, אם אשה זאת ראויה לך לפי שכך הכריזה הבת קול -

לא אזלא מינך!

היא לא תלך ממך לאדם אחר, ורק אתה תשאנה, ואין לך להרבות בבקשת רחמים על כך.

ואי לא

תזדמן לך אותה האשה, משום שלא הכריזו עליה משמים שהיא מיועדת לך -

כפרת בה'.

דהיינו, תבוא לכפור בכוחה של תפילה, ותאמר שאין הקב"ה שומע תפילה, היות ולא קיבל את בקשתך לשאת את האשה הזאת.

בתר הכי

, לאחר מכן

שמעיה

רבא,

דקאמר

אותו אדם בהמשך תפילתו: אם לא תזדמן אשה זו, אלא יקחנה אדם אחר, הריני מבקש בקשה אחת מהשתיים:

או איהו

[על עצמו הוא ביקש, ובלשון סגי נהור]

לימות מקמה

. והיינו, שביקש למות לפני שישאנה אדם אחר, כדי שלא יצטער בראותו אדם אחר זוכה בה.

או איהי תמות מקמיה

, שהיא תמות לפני שישאנה אדם אחר.

ומכח אותו מעשה יש לנו ללמוד, שיש לחוש שמא יתפלל אדם אחר על מותה של האשה המיועדת לו, כיון שגם הוא מבקש לשאתה, ומבקש שתמות אם הוא לא ישאנה.

ויש לחוש שמא תמות אותה האשה לפני שישאנה, כתוצאה מתפילתו של האדם האחר, ולכן סובר שמואל שמותר לארס אשה אפילו במועד.

אמר ליה

רבא לאותו אדם שביקש לשאתה:

לאו אמינא לך

וכי לא אמרתי לך מקודם ש

לא תיבעי עלה דמילתא!

כי

הכי אמר רב משום רבי ראובן בן אצטרובילי: מן התורה, ומן הנביאים, ומן הכתובים מה'

נקבעת

אשה לאיש!

ואין הדבר תלוי בבחירה או בבקשה!

מן התורה

-

דכתיב

[בראשית כד] "

ויען לבן ובתואל ויאמרו: מה' יצא הדבר

". ואין בידנו להתנגד.

מן הנביאים

-

דכתיב

בשמשון כשנשא את דלילה [שופטים יד] "

ואביו ואמו לא ידעו

.

כי מה' היא

".

מן הכתובים

-

דכתיב

[משלי יט] "

בית

והון נחלת אבות

.

ומה'

-

אשה משכלת

".

וכיון שהביאה הגמרא מימרא בשמו של רבי ראובן בן איצטרובילי, היא מביאה מימרות נוספות בשמו:

ואמר רב משום רבי ראובן בן איצטרובילי, ואמרי לה

יש אומרים ש

במתניתא תנא

[ולא רב אמר זאת]:

אמר רבי ראובן בן איצטרובילי: אין אדם נחשד

, נעשה חשוד בפי הבריות, ומואשם על ידי אנשים,

בדבר

עבירה -

אלא אם כן

אכן

עשאו

.

ואם לא עשה

את

כולו

-

עשה מקצתו

.

ואם לא עשה מקצתו

-

הרהר בלבו לעשותו

.

ואם לא הרהר בלבו לעשותו

-

ראה אחרים שעשו, ושמח.

מתיב רבי יעקב

: הא כתיב בספר מלכים ב [פרק יז] "

ויחפאו

[העלילו והאשימו]

בני ישראל דברים אשר לא כן, על ה' אלהיהם

"!?

ומוכח שאנשים מחשידים ומאשימים גם בדבר שאינו נכון כלל!?

ומשנינן:

התם

-

להכעיס הוא דעבוד

, וידעו שלא היה כדבריהם.

ומקשינן:

תא שמע

מדכתיב בספר תהלים [פרק קו] "

ויקנאו למשה במחנה, לאהרן קדוש ה"

'.

רב שמואל בר יצחק אמר: מלמד שכל אחד קינא לאשתו ממשה!

שהחשידה והאשימה שזינתה עמו, למרות שאין זה דבר נכון.

ומוכח שאנשים מחשידים אדם גם בדבר שאין בו כלל.

ומשנינן:

התם

-

משום שנאה

כלפי משה

הוא דעבוד

, וידעו הם עצמם שאין הדבר נכון.

ועוד מקשה הגמרא:

תא שמע, אמר רבי יוסי: יהא חלקי עם מי שחושדין אותו בדבר ואין בו.

ו

כן

אמר רב פפא: לדידי חשדון

בדבר עבירה,

ולא הוה בי!

ומשנינן:

לא קשיא

.

הא

שחושדים בדבר שאין בו כלל, הוא

בקלא

בקול שם רע היוצא על האדם,

דפסיק,

שלאחר זמן הוא נפסק.

הא

שאין חושדים בו אלא אם יש לו שייכות לדבר, הוא

בקלא דלא פסיק

, אלא נמשך.

וקלא דלא פסיק

-

עד

משך

כמה

זמן הוא נקרא קלא דלא פסיק?

אמר אביי: אמרה לי אם: דומי

[העיסוק בחשד לדבר עבירה על אדם]

דמתא

, של העיר - נמשך

יומא ופלגא.

יום וחצי.

והני מילי

שאם יצא הקול ונמשך העיסוק בחשד יום וחצי מוכח שיש בו מאותו ענין,

דלא פסק

הקול

ביני ביני

.

אבל

אם

פסק

הקול

ביני ביני

-

לית לן בה.

אין זה חשד מתמשך.

וכי פסק ביני ביני

[שאז אין אומרים שיש לו שייכות למעשה העבירה] -

לא אמרן אלא דלא פסק

הקול

מחמת יראה

.

אבל

אם

פסק

הקול

מחמת יראה

-

לא

נחשב ההפסק, אלא הרי זה כמו שנמשך הקול כל הזמן בלא הפסק.

ולא אמרן

שההפסק נחשב להפסק,

אלא דלא הדר

הקול ו

נבט,

צמח מחדש [מלשון נביטה, שהיא צמיחה חדשה, להוציא מקול שהמשיך אחר שהפסיק].

אבל

אם

הדר נבט

, שחזר הקול ויצא מחדש,

לא

נחשב ההפסק, אלא הרי זה קול מתמשך, והוא ראיה שיש לאותו אדם שייכות לאותה עבירה .

ולא אמרן

שקול מתמשך הוא ראיה לשייכות לעבירה

אלא דלית ליה

, שאין לו לאדם שיצא עליו הקול

אויבים

.

אבל

אם

אית

יש

ליה אויבים

, אין הקול ראיה שיש לו שייכות לעבירה, היות ו

אויבים הוא דאפקוה לקלא.

שאויביו הם שהוציאו עליו את הקול במלחמתם בו, ולא מחמת שהוא שייך לעבירה יצא הקול .

מתניתין:

אין כותבין שטרי חוב

על הלואה

במועד

.

ואם אינו מאמינו

המלוה ללוה בלא שטר, שחושש שיכפור הלוה בהלואה,

או שאין לו

לסופר הכותב את השטרות

מה יאכל

, והוא זקוק לכתוב שטרי חוב לצורך מזונותיו -

הרי זה יכתוב

.

אין כותבין ספרים תפילין ומזוזות במועד

.

ואין מגיהין אות אחת

, אפילו

לא

בספר עזרא

, שהוא חשוב ביותר .

רבי יהודה אומר: כותב אדם תפילין ומזוזות לעצמו

, כדי להניחם על גופו, ועל מזוזות ביתו. אבל אינו כותב לציבור, לפי שהוא דרך מלאכה .