Menachot 84a — o Talmud em português

אבל בארץ

, בדין תבואת הארץ בעומר ושתי הלחם -

לא פליגי

, ושניהם מודים

דעומר ושתי הלחם, מארץ

-

אין

[אכן הם באים מתבואת הארץ],

מחוצה לארץ

-

לא; כמאן

היא שיטה זו,

דלא כי האי תנא

-

דתניא: רבי יוסי בר רבי יהודה אומר: עומר בא מחוצה לארץ

ואפילו לכתחילה,

ומה אני מקיים

"

כי תבאו אל הארץ

אשר אני נותן לכם וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן"? - לא בא הכתוב לומר שמתבואת הארץ תביאו את העומר, אלא לומר:

שלא נתחייבו בעומר קודם שנכנסו לארץ

, אבל יכולים להביאו אפילו מתבואת חוץ לארץ.

ו

טעמו של תנא זה,

קסבר, חדש

קודם לעומר

בחוצה לארץ

, מ

דאורייתא היא

דאסירא, ואף שאמר הכתוב גבי איסור חדש [ויקרא כג יד]: "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו... חוקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם", והיה משמע כי רק התבואה ממושבותיכם שבארץ ישראל היא האסורה; לא כן הוא, אלא:

ו

"

מושבותיכם

",

כל מקום שאתם יושבים

ואפילו בחוץ לארץ -

משמע

.

ו

גם הפסוק [שם י] "

כי תבואו

אל הארץ אשר אני נותן לכם וקצרתם את קצירה, ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו", לא בא לומר שרק בארץ ישראל תהא אסורים בחדש, אלא

זמן ביאה הוא

. כלומר, בא הכתוב לקבוע זמן לאיסור החדש בכל מקום, שהוא כאשר תבואו אל הארץ.

וכיון ד

תבואת חוצה לארץ ד

אורייתא היא

לענין איסור חדש,

אקרובי

עומר

נמי מקרבינן

ממנה.

תנן התם

במסכת שקלים ד א:

"

שומרי ספיחין

"

בשביעית

["ספיחין" היאתבואה הגדילה מעצמה, ולא על ידי עבודת קרקע האסורה בשביעית, שהיא הפקר], שהיו משמרים אותה כדי שיהא ממה לקצור את העומר -

נוטלין

היו שומרי הספיחים את

שכרן

על השמירה,

מתרומת הלשכה

.

רמי ליה רמי בר חמא לרב חסדא

, על המבואר במשנה זו, שמביאים את העומר מתבואת שמיטה שהיא קדושה:

והרי כתיב גבי שביעית "והיתה שבת הארץ לכם

לאכלה

" ומשמע לאוכלה "

ולא לשריפה

", והאיך יביאו עומר ממנה, ומקטירים את הקומץ על גבי המזבח!?

אמר ליה

רב חסדא לרמי בר חמא:

רחמנא אמר לך

גבי עומר [ויקרא כג יד]: "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד הביאכם את קרבן אלהיכם, חוקת עולם

לדורותיכם

", ומשמע: לעולם אין מבטלים את מצות העומר,

ואת אמרת

[ואילו אתה רוצה לומר]:

תיבטל

עומר בשביעית, כי אסור להקטיר על המזבח מתבואת השמיטה!?

אמר ליה

רמי בר חמא לרב חסדא:

ומי קאמינא אנא תיבטל!?

וכי סבור אתה שקושייתי היתה כיון שאי אפשר להקטיר מתבואת שמיטה, אם כן לא יקריבו עומר בשמיטה!?

לא אמרתי אלא ד

לייתי

עומר

מדאשתקד

[מתבואת השנה שעברה], שאין תבואתה קדושה בקדושת שביעית. ענה לו רב חסדא לרמי בר חמא:

בעינא

"

כרמל

[נוטריקון "רך ומל"], והיינו שתהא התבואה רכה ונמללת ביד,

ו

הרי

ליכא

כרמל בתבואת השנה שעברה, שכבר יבשה ונתקשתה.

שב והקשה לו רמי בר חמא לרב חסדא:

ולייתי

[יביאו]

מ

"

כרמל

"

דאשתקד

, כלומר, הרי אף מתבואת השנה שעברה אתה מקיים בה "כרמל" אם בשעה שקצרוה היתה "כרמל", ומאותה תבואה שבשעת קצירה היתה "כרמל" יביאו בשנה זו!?

ענה לו רב חסדא לרמי בר חמא: הרי

אמר קרא

"

כרמל תקריב

", ולמדנו:

בעינא כרמל בשעת הקרבה

, ואין די במה שהיתה כרמל בשעת קצירה.

איתמר

:

רבי יוחנן אמר

: אין מביאים את העומר בשביעית מתבואת השנה שעברה, כי בעינן "

כרמל תקריב

".

רבי אלעזר אומר

טעם אחר: משום שאמר הכתוב "

ראשית קצירך

" ["והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן"], הרי למדנו:

ראשית קצירך, ולא סוף קצירך;

ותבואת השנה הקודמת סוף קצירך היא.

מתיב רבה

מהא דתניא: כתיב [ויקרא ב יד]: "

ואם תקריב מנחת בכורים

לה', אביב קלוי באש גרש כרמל תקריב את מנחת בכוריך",

במנחת העומר הכתוב מדבר

.

מהיכן

[מאיזה מין]

היא באה?

מן השעורין!

ומפרשת הברייתא:

אתה אומר מן השעורין

היא באה,

או אינו אלא מן החיטין

היא באה?

רבי אליעזר אומר: נאמר

"

אביב

"

במצרים

[שמות ט לא, גבי מכת ברד: "כי השעורה אביב"],

ונאמר

"

אביב

"

לדורות

["אביב קלוי באש גרש כרמל תקריב את מנחת בכוריך"], וילמדו זה מזה:

מה

"

אביב

"

האמור במצרים

, היינו

שעורין, אף

"

אביב

"

האמור לדורות, אינו בא אלא מן השעורין

.

רבי עקיבא אומר

מקור אחר שהעומר מן השעורים הוא בא:

הרי

מצינו יחיד שמביא חובתו מן החיטין

["מנחת חוטא"]

ו

מביא

חובתו

גם

מן השעורין

["מנחת סוטה"] -

ו

מצינו גם ל

ציבור שמביאין חובתן מן החיטים

["שתי הלחם"] -

ואם כן:

מה יחיד מביא חובתו מן החיטין ומביא חובתו

גם

מן השעורין, אף ציבור שמביא חובתו מן החיטין

, בדין הוא שיהא

מביא חובתו

גם

מן השעורין

.

כלומר, כשם שמצינו ביחיד, שמביא הוא מנחת חיטים וגם מנחת שעורים, כך מן הדין שיהיו הציבור מביאים מנחת שעורים מלבד מנחת החיטים שהם מביאים, ובהכרח, שמנחת העומר היא מנחת השעורים שהציבור מביאים; שהרי:

אם אתה אומר

עומר

בא מן החיטין, לא מצינו ציבור שמביא חובתו מן השעורין

, שהרי אין מנחה אחרת של ציבור שהיא באה מן השעורין.

דבר אחר

:

הרי אמרה תורה [במדבר כח כו]: "וביום הבכורים [היינו חג השבועות, שמביאים בו שתי הלחם הנקראים "בכורים"]; בהקריבכם מנחה חדשה לה'"; ו"בכורים" היינו, שלא קרבה מנחה אחרת מחיטי התבואה החדשה קודם למנחה זו -

ו

אם אתה אומר: עומר בא מן החיטין

, הרי נמצא ש

אין שתי הלחם

הבאים מן החיטין "

ביכורים

", כי כבר קרבה מנחת חיטים מהתבואה החדשה קודם לשתי הלחם; אלא בהכרח שהעומר בא מן השעורין, ומן החיטין אכן לא קרבה מנחה מהתבואה החדשה קודם לשתי הלחם, והרי הם "בכורים".

אלמא

דטעמא דשתי הלחם

משום ביכורים הוא

, דבכורים בעינא, והוא הדין לעומר דהא כתיב ביה נמי בכורים ["וכדכתיב - ויקרא ב יד - "ואם תקריב מנחת בכורים לה', אביב קלוי באש גרש כרמל תקריב את מנחת בכוריך"]; והיינו כרבי אלעזר, וקשיא לרבי יוחנן.