Versão em texto deste daf: original e tradução
Menachot 100b — o Talmud em português
Menachot 100b do Talmud Babilônico: tsurat ha-daf com Rashi e Tossafot, tradução e notas. Leia online, de graça.
Texto original — Menachot 100b
ומקשינן עלה: אם כן במשנתנו איך הוא מניחו לשבת הבאה, והרי:
כי מטי ליליא דבי שימשא ליקדוש וליפסול
, לכשיבוא ליל שבת הבאה - יתקדש, מאחר שכאילו כבר הגיע זמנו, וייפסל הלחם לכשיעבור עליו ליל השבת הבאה, ולמחרתו הלחם פסול!?
אמר
תירץ
רבינא
:
הכא במאי עסקינן במשנתנו:
בשקדם
לפני ליל שבת הבאה
וסילק
את הלחם מהשולחן שלא יתקדש ליפסל בלינה, וסידרו שוב למחר.
רב אשי אמר
תירץ:
אפילו תימא
שמשנתנו עוסקת
בשלא קדם וסילק
בליל שבת, ומכל מקום לא תיקשי: ליקדוש בליל שבת וליפסל:
כיון דסידרו שלא כמצותו
שהרי סידרו קודם לזמנו,
נעשה כמי שסידרו הקוף
ואינו מתקדש בזה ליפסל.
מתניתין:
שתי הלחם
:
הרי הן
נאכלות לא פחות משנים
ימים מיום אפייתם כולל אותו יום; כלומר, הזמן המוקדם ביותר לאכילתם הוא היום השני לאפייתם,
ולא יותר על שלשה
ימים מיום אפייתם, כלומר, לעולם לא יתאחר זמן אכילתם מיום השלישי לאפייתם;
כיצד
:
נאפות מערב יום טוב
של שבועות [ולא ביום טוב, שאין אפייתן דוחה את יום טוב, וכפי שיתבאר הטעם בגמרא], ו
נאכלות
ביום טוב
, הרי
לשנים
ימים.
וכאשר
חל יום טוב להיות אחר השבת
, הרי אלו
נאכלות לשלשה
, כי אפייתן אינה דוחה את השבת, ואפאום כבר מערב שבת.
לחם הפנים
:
נאכל לא פחות מתשעה
ימים מיום אפייתו,
ולא יותר על אחד עשר
יום מיום אפייתו
; כיצד
:
נאפה מערב שבת
זו
ונאכל בשבת
שלאחריה - הרי
לתשעה
.
חל יום טוב להיות ערב שבת
[הראשונה], הרי הוא
נאכל לעשרה
ימים, שאין אפייתו דוחה את יום טוב.
חלו
שני ימים טובים של ראש השנה
להיות בערב שבת הראשונה,
נאכל לאחד עשר
.
ואינו דוחה
, כלומר, משום שאינו דוחה
לא את השבת ולא את יום טוב
.
רבן שמעון בן גמליאל אומר משום רבי שמעון בן הסגן
:
דוחה
אפיית לחם הפנים
את יום טוב, ו
אולם
אינו דוחה את יום צום
[יום הכפורים] שאם חל בערב שבת, נדחית אפייתו ליום חמישי.
גמרא:
אמר רבינא
:
לדברי האומר: נדרים ונדבות אין קריבין ביום טוב
-
לא תימא
שלעולם
מדאורייתא מיחזא חזו
[מן התורה מותר] להקריבם אפילו ביום טוב,
ורבנן הוא דגזרו
שלא להקריבם ביום טוב, כדי
שלא ישהא
את נדריו מלהקריבם עד יום טוב, כדי שיהא לו בשר מצוי ברגל.
אלא מדאורייתא נמי לא חזו
להקריבם ביום טוב היות ואין זמנם קבוע במועד, והראיה ממשנתנו:
דהא שתי הלחם חובת היום הוא, וליכא למימר שמא ישהא
, שהרי אינם ראויים לבוא קודם לכן -
ו
מכל מקום
קתני: אינו דוחה
אפיית שתי הלחם -
לא את השבת ולא את יום טוב
, ובהכרח שקרבנות נדרים ונדבות שיכול הוא להקריבם לפני או לאחר יום טוב אין הם דוחים את יום טוב, והוא הדין שאפיית קרבן שתי הלחם אינה דוחה מטעם זה את יום טוב.
הדרן עלך פרק שתי הלחם
--- title: "חברותא - מנחות — פרק שנים עשר - המנחות והנסכים" source: "https://www.toratemetfreeware.com/online/f02367.html#HtmpReportNum0012L5" chapteranchor: "HtmpReportNum0012L5" --- פרק שנים עשר - המנחות והנסכים
Оригинал главы פרק שנים עשר - המנחות והנסכים
מתניתין:
המנחות והנסכים
שהקדישם קדושת פה למזבח -
שנטמאו
:
עד שלא קדשו בכלי
אין בהם אלא קדושת דמים ואף שהקדישם בפה, ולכן
יש להם פדיון
.
משקידשו בכלי
שרת נתקדשו קדושת הגוף, ו
אין להם פדיון
.
אבל קרבנות מ
העופות, והעצים
של המערכה
והלבונה
הניתנת במנחה - אף שלא נתקדשו בכלי -
ו
כן
כלי שרת
-
שנטמאו
:
אין להן פדיון, שלא נאמר פדיון אלא בבהמה
[כשהיא בעלת מום]; והמשנה כולה תתבאר יותר בגמרא.
גמרא:
שנינו במשנה: המנחות והנסכים שנטמאו, עד שלא קדשו בכלי יש להם פדיון:
אמר שמואל
:
אף שלכאורה היה נראה מלשון המשנה שאין הם נפדים אלא כשנטמאו, אין הדבר כן,
ואפילו הן טהורין
הרי הן
נפדין
עד שלא קדשו בכלי.
מאי טעמא?
כי כל
כמה דלא קדשי בכלי, קדושת דמים
[שצריך לפדותם והדמים קדושים]
נינהו, וקדושת דמים
הרי
נפדין
.
ומקשינן עלה:
והא
"
נטמאו
"
תנן
, ומשמע: דוקא משום שנטמאו יש להם פדיון!?
ומשנינן:
הוא הדין דאף על גב דלא נטמאו
הרי הן נפדין,
ו
אכן לא היה צריך התנא לומר ברישא "ונטמאו", אלא
איידי דקא בעי מיתנא סיפא
[היות ורצה התנא לשנות בסיפא] "
משקידשו בכלי אין להם פדיון
",
דהתם אפילו נטמאו נמי לא
נפדין, לפיכך
תנא נמי רישא
"
שנטמאו
".
שנינו במשנה:
משקידשו בכלי אין להם פדיון
: ומקשינן: והרי
פשיטא
היא, כי הרי
קדושת הגוף נינהו
, וקדושת הגוף אין לה פדיון!?
ומשנינן:
איצטריך
התנא להשמיענו שאין להם פדיון, כי
סלקא דעתך אמינא
:
הואיל ו
מצינו ל
בעל מום
ד
איקרי
"
טמא
" כדמפרש ואזיל, אם כן
טמא נמי כ
בהמה
בעל מום דמי, דאף על גב דקדוש קדושת הגוף, כי נפיל ביה מום מיפריק
[אם נפל בו מום הרי הוא נפדה], והייתי אומר:
הני נמי
אף שנתקדשו קדושת הגוף -
ליפרוק
, כיון שנטמאו.
קא משמע לן, דלאו כי האי טמא קרייה רחמנא לבעל מום
[לא לטומאה באופן זה קראה התורה "בעל מום"],